״מיסטר לינק״, סקירה

אני חושש כי אולפני האנימציה לייקה (LAIKA) עדיין אינם מוכרים מספיק לקהל הרחב. למרות הערכה ביקורתית, לא רבים מתייחסים אליהם כאל אחד משני אולפני האנימציה הכי מוצלחים של המאה ה-21 (לצד פיקסאר) והסרטים שלהם לא משווקים יותר מדי לילדים ומבוגרים כאחד. לכן הם גם לא הופכים ללהיטים של ממש בקופות (נכון לכתיבת שורות אלו, אף סרט של החברה לא הרוויח מעל ל-100 מיליון דולר בקופות בארה"ב). זה חבל, כי מדובר באולפן שעד כה לא עשה דבר שקרוב להיות פספוס. הסרט הכי פחות טוב שלהם הוא הסרט הראשון שהם הפיקו – "קורליין ודלת הקסמים"  עיבוד לספר של ניל גיימן שהיה סרט עם מעט מדי קהל יעד, למרות אנימציה מרהיבה. מאז האנימציה רק השתפרה בעוד התסריטים הפכו למשוייפים יותר, מלאים בהומור שפונה גם לילדים וגם למבוגרים מבלי לזלזל באף קהל. התוצאה היא רצף של סרטים שדומה כי נמצאים בקו עלייה תמידי: ״פארנורמן״, ״הקופסונים״ ו״קובו: אגדה של סמוראי״. כולם זכו להמלצות בבלוג זה, אולם עד כה אף המלצה לא הייתה פרי עטי וכעת אני מצטרף באיחור למסיבה – אולפני לייקה הם תענוג לכל המשפחה, והדבר נכון גם לגבי סרטם הנוכחי, ״מיסטר לינק״ (או Missing Link במקור).

נקודה חשובה לגבי האולפנים היא שהם עובדים בשיטת סטופ-מושן, כלומר האנימיציה שלהם מבוססת על בניית בובות (טוב, הדפסת בובות במדפסת תלת מימד) והזזתן באופן ידני פריים אחרי פריים. זוהי שיטה שדורשת סובלנות מצד היוצרים ולפחות בעבר סבלה ממגבלות בכל הנוגע למגוון הבעות הפנים המצומצם של הדמויות, חד-מימדיות והיכולת לייצר גם דינמיות של המצלמה בתוך מה שנראה כשוט רציף אף הוא מורכב למעשה מאלפי צילומים נפרדים שאחרי כל אחד מהם משנים במעט את כל הדמויות. אבל אולפני לייקה מוצאים כל הזמן דברים לעקוף את המגבלות ולייצר את מה שנראה בעבר כבלתי אפשרי, ובכל סרט דומה כי הם שוברים מחדש את הגבול של מה שניתן לעשות עם הטכניקה. בנקודה זו, אפשר לומר כי הסרט החדש שובר מעט את הרצף – הסרט הקודם של האולפן, "קובו: אגדה של סמוראי", הכיל יותר סיקווניסים בלתי אפשריים מן הנוכחי. אך כצפוי, ״מיסטר לינק״ מציג גם הוא לא מעט קטעים שנוצרו רק בזכות חדשנות טכנולוגית והרבה עבודה קשה, שחלק ממנה נחשף על רקע הקרדיטים בסוף הסרט.

מבין הסרטים הקודמים של האולפן, ״מיסטר לינק״ מזכיר יותר מכל את ״הקופסונים״, שכן הוא בנוי על הקשר שבין האולפנים האמריקאים לתרבות הבריטית ולהומור הבריטי בפרט. בניגוד לסרט ההוא, בסרט החדש בריטניה היא לא רק ההשראה, אלא גם מושא לביקורת שאולי תחלוף מעל הראש של הילדים, אבל תוכל לדבר לנערים ולמבוגרים. את הסרט כתב ובייים כריס באטלר, מי שהופקד גם על "פארנורמן" והיה מעורב בכל סרט של האולפן עד כה. הוא מביא ליצירה אחידות חזותית ומבנה עלילתי איתן, יחד עם דמויות שאומנם לא כולן רבות רבדים, אבל רובן מעוררות הזדהות במספר דרכים, לעתיים לצד רתיעה.

הדבר נכון במיוחד לגבי הדמות המובילה את הסרט, חוקר הפרתקן בשם סר ליונל פרוסט, שיוצא להוכיח את כל מה שעדיין לא כולם האמינו בו בתקופה בה מתרחש הסרט: שלהי התקופה הויקטוריאנית, כלומר לקראת הסוף המאה ה-19. פרוסט הוא גבר שמוכן לסכן את חייו ובסופו של דבר לעשות את הדבר הנכון למען הזולת, אולם רק אחרי שיסכן קודם לכן אחרים שלא לצורך, יחשוב רק על עצמו ואולי יבצע גם כמה פשעים בדרך, עם או בלי צורך. יותר מכל, מדובר באדם שרוצה שיזכרו את שמו, אך למרות תואר האצולה שהוא נושא, מועדון החברים הסגור והמתנשא של החוקרים לא מקבל אותו לשירותו ובעיקר לועג לטענה שלו בדבר יצורים שנשמעים אגדיים, או מציאת החולייה החסרה בין הקוף לאדם, בהתאם לכתבים החדשים לאותה תקופה של דארווין. קו המחשבה שלו מטריד את שומרי הסף של מועדון החוקרים בעיקר בגלל שמי שעומד בראשו, לורד פיגוט דאנקב, חושש שתגליות מדעיות חדשות לגבי אבולוציה יערערו את התפיסה הרווחת לפיה האדם בכלל והאדם האנגלי בפרט הוא תכלית הבריאה.

פרוסט מקבל טיפ שהחוליה החסרה נמצאת במדינת וושינגטון במערב ארה"ב. הוא יוצא במימון עצמי למצוא אותה במה שאז היה המערב הפרוע, תוך התערבות עם דאנקב היהיר. ביערות של צפון-מערב ארה"ב מגלה פרוסט להפתעתו כי מי ששלח לו את המכתב הרומז על התגלית אינו חוקר מקומי, אלא היצור הנדיר עצמו – קוף-אדם גדול שלמד לדבר ולכתוב אנגלית. דברים אנושיים אחרים, כמו היכולת להבין אירוניה או לפרש דברים שלא בצורה מילולית, הם עדיין יותר מדי בשבילו. פרוסט מכנה את היצור הנדיר והבודד מיסטר לינק ובמקביל לומד כי הוא רוצה לפגוש עוד מבני מינו. בתמורה לקבלת הוכחות לקיומו של בן הלוויה שלו, החוקר מסכים לא ללכוד את הממצא הנדיר אלא לקחת אותו מסביב לעולם לאזור בהרי ההימלאיה, שם בממלכה הנסתרת שנגרילה חוקר אחר מצא את מותו בניסיון להוכיח קיום של גזע נוסף של יוצרים שלא סיימו את ההתפתחות לאנושיות.

מיסטר לינק וסר פרוסט מפתחים במהרה דינמיקה קומית מוצלחת של סרט חברות גברית במסע, אם כי אחרי לא הרבה זמן מצטרפת אליהם גם אלמנת אותו חוקר שהלך לעולמו – אדליין פורטנייט, הראשונה מתוך לא מעט מודלים של נשיות חזקה שהסרט מציג. אם כי חלקן בנפרד כמעט נופלת קורבן ל"תסמונת טריניטי" לנשיות חזקה אך לא מורכבת, תופעה אליה התייחסה לירון לא מזמן). השלושה צריכים גם לברוח ממר סטנק, מתנקש ששלח דאנקב ותירוץ טוב לשילוב בסרט של סצנות פעולה מבדרות ומותחות. בסצנות אלו בולטת במיוחד המוזיקה היפהפה שכתב לסרט קרטר בורוול, אולי המלחין האמריקאי האהוב עלי בקולנוע העכשווי. בורוול הוא מלחין שהמוזיקה הנוגה שלו תמיד מתכתבת עם התמונה אך לא מנחה את הקהל לרגש ספציפי וגם לא מקדמת את הסיפור במקומות בהם הבמאי לא עשה זאת בעצמו.

מי שיבחר לצפות בסרט בגרסה דוברת אנגלית, יהנה גם מדינמקה קולית מבדרת בין יו ג'קמן וזאק גאליפיאנקיס בתפקידים הראשיים, לצד זואי סלדנה ושורה של מדבבים אחרים שיענגו אנגלופילים. למשל סטיבן פריי בתור הנבל ומאט לוקאס בתור עוזרו הנאמן, או אמה תומפסון בתפקיד מפתח בחלק המסיים של הסרט. כאמור, הבריטיוּת של הסרט מלווה גם בביקורת על הצביעות של המעמד הגבוה במדינה וגם ביקורת של ערכי המאה ה-21 על הקוניאליזם האירופאי והזלזול בבני עמים אחרים, או בכלל הזלזול של האדם בחיות. המסר של הסרט לא עמוק ומורכב במיוחד, אך לא מדובר בסרט שמנסה להוית מתוחכם מדי, כפי שכתבתי גם לגבי עיצוב הדמויות. אבל זה לא אומר שהסרט אינו חכם, בעיקר בשימוש שלו בשונים סוגים של הומור מילולי וחזותי. כמו תמיד באולפני לייקה, הרמה הטכנית שומטת לסתות וכל הגורמים מתחברים למה שסביר להניח יישאר אחד מן הסרטים המהנים לצפייה של השנה גם בסופה של 2019.