פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות 2019: המלצות ואזהרות

פסטיבל רודף פסטיבל בחודש מרץ ורגע אחרי ההמלצות של עופר לצפייה בפסטיבל הקולנוע האפריקאי, אנחנו מאחדים כוחות כדי למרקר את התוכניה של פסטיבל אפוס שחוגג עשור. האירוע לסרטי תרבות ואמנות יתקיים כתמיד במוזיאון תל-אביב, הפעם בין ה-27 וה-30 בחודש, מה שייצור סוף שבוע מרוכז של קולנוע על אמנות על כל סוגיה. התוכניה מחולקת לתתי-נושאים כמו אדריכלות, מחול, מוזיקה, תיאטרון וגם קולנוע-על-קולנוע, סך הכל כ-50 סרטים באורכים שונים מתוכם דגמנו כחמישית. המסגרת התחרותית מוקדשת לקולנוע ישראלי, אם כי סרטים ישראליים נוספים מסתתרים גם במסגרות האחרות. מתוך התחרות הישראלית כבר נכתב בסריטה רק על סרטה של אן אורן, ״The World Is Mine״, שהיה חלק מפסטיבל פרינט סקרין. עוד סרט שכתבנו עליו הוא ״ואן גוך: בשערי הנצח״ של ג׳וליאן שנאבל, בו ווילם דפו מגלם את הצייר הרדוף וינסנט ואן גוך בתפקיד שהעניק לו מועמדות לאוסקר. הסרט יופץ בבתי הקולנוע בהמשך השנה, אבל אצלנו כבר סוקר בימי פסטיבל ונציה. אליהם מצטרפים הסרטים בהם צפינו, עופר ואורון, לטובת פוסט זה – קצת תיאטרון, מוזיקה, צילום, אמנות וידאו, ודומיננטיות לקולנוע ארס-פואטי. כתמיד, נמליץ לעבור על התוכניה המלאה, שלא תפספסו סרט על האמן או האמנית האהובים עליכם ועליכן (למשל פיליפ רות׳, בסקיאט, יאן פאברה – על כולם יש סרטים בפסטיבל) רק כי אנחנו לא הספקנו לצפות בו מבעוד מועד. נתחיל, איך לא, עם סרט הפתיחה.

שעת תה עם הדיימז
Tea With the Dames

סרטו של הבמאי הבריטי רוג'ר מישל (מוכר מסרטים עלילתיים כמו "נוטינג היל" ו"ונוס") נבחר להיות סרט הבחירה של הפסטיבל וזוהי בחירה כמעט מתבקשת. כותרת הסרט מסבירה פחות או יותר את מה שהוא מציע: ארבע שחקניות בריטיות שקיבלו את תואר האצולה הגבוה ביותר של הממלכה על תרומתן לאמנות הדרמה, הן גם חברות ונפגשות באופן קבוע ללגימת תה ושיחה. מישל וצוות הצילום המאוד נוכח שלו מצרפים לשעת התה ומנתבים את השיחה לקריירה המאוד ארוכה של ארבע הנשים בתיאטרון (בעיקר) ובקולנוע.

הדיימז בסרט הן ג'ודי דנץ', מגי סמית, איילין אטקינס וג'ואן פלורייט. הן מדברות על תפקידים מאתגרים, היחסים עם גברים בחייהן (בעיקר פלורייט שהייתה נשואה ללורנס אולבייה), התחושה כי הן לא יפות באופן מסורתי, התמודדות עם הזיקנה וגם הזינוק המאוחר בקריירה הקולנועית של דנץ', שבמשך עשורים לא הרבתה להופיע בקולנוע וכעת דומה כי היא נוכחת בכל סרט הדורש אישה בריטית מבוגרת. הסרט עושה שימוש בחומרי ארכיון רבים ומגוונים מן הקריירה של הכוכבות והוא לא מתיימר להקיף את כל הקריירה, להגדיר את אמנות המשחק או לספר על היחס לנשים בתעשייה. אבל הסרט חינני ומחמם כמו כוס תה.
(עופר ליברגל)

מחפשת את ברגמן
Searching for Ingmar Bergman

כזכור, בשנה שעברה ציינו בעולם מאה שנים לבמאי אינגמר ברגמן. מלבד הקרנה מחדש של כל סרטיו ברחבי העולם (כולל בארץ) נעשו מספר סרטי תעודה חדשים אודותיו וסרט זה מתהדר בבמאית המפורסמת ביותר: מרגרטה פון טרוטה שנתיב חייה הצטלב בזה של ברגמן כמה פעמים. למשל כשהעניק את פרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה לסרטה "שתי אחיות גרמניות" (המוכר גם בשם "מאריאנה וג'וליאנה" ובארץ כ"שנות הבדיל"). סרט שמספר שנים מאוחר יותר הוא ציין כאחד מ-11 הסרטים שעיצבו חייו, המאוחר ביותר מן הסרטים האהובים על ברגמן ולמעשה פון טרוטה היא הבמאית היחידה של סרט מן הרשימה הזו שעודנה בין החיים. יחד עם זאת, ההיכרות בניהם אף פעם לא הייתה חברות של ממש ופון טרוטה יוצאת, כפי שאומר שם הסרט, להשיג מחדש מגע עם ברגמן. היא עושה זאת דרך שיחות עם בני משפחה להם התנכר אך גם הקרין סרטים, שחקניות עמה הקשר היה חם ולא פעם גם רומנטי, אנשי תעשיית קולונע בשבדיה שמספרים גם זלזול מקומי בבמאי שמצליח בחו"ל לאורך שנים אך גם על אהבה בדיעבד ליצירה שלו. כולל מפי הבמאי השבדי הכי מוכר כיום, רובן אוסטלנד, שמסביר כי הוא מגיע מבית הספר שמתנגד לברגמן, אך הוא מודה שיש גם השפעה ומספר דברים שהוא מעריך לצד ההסתייגות שלו מדרך העבודה הקפדנית של ברגמן.

עבור חובבים אדוקים של ברגמן (כמוני), הסרט בהחלט לא מחדש הרבה. וריאציות על רוב האנקדטות שבו כבר שמעתי בעבר והניתוחים על האופי המיוחד של היצירה שלו לא ממש מעמיקים. אבל הסרט כן מרתק כמסע אישי של הבמאית שטוענת כי החלה להעריך קולנוע כאמנות רק דרך "החותם השביעי" והחיפוש אחר ברגמן כולל גם הליכה לאתר הצילום של הסרט ההוא. כאשר היא מנסה לצייר דיוקן של האדם מאחורי היוצר המוערך, היא גם מייצרת תעודת זהות של מה שמעניין אותה בקולנוע. כאשר היא חושפת חלק מן הצדדים הפחות נעימים באישיות של ברגמן (והסרט לא חוקר אותם עד תום), עולה גם השאלה על הקשר בין האדם הפרטי ליוצר, שאלה שדומה כי בתקופה שלנו היא רלוונטית לשיח הציבורי יותר מאי פעם. השאלה היא איזה ברגמן בעצם מחפשת פון טרוטה: את האדם שהכירה מעט, את הסרטים שהכירה היטב אך לא הבינה את כל פרט בהם, או את הדרך בה האידיאל של ברגמן עיצב את האמנות שהיא עצמה יוצרת. הסרט לא ממש מפתח את התהייה הזו עד הסוף ויש בו משהו קליל מדי, כמו מפחד לשבור את המיתוס של האמן הנערץ ואת עצם ההערצה עצמה.
(עופר ליברגל)

מל ברוקס – באמצע החיים
Mel Brooks: Unwrapped

ייתכן מאוד שתיתקלו בפסטיבל בשם אלן ינטוב, ששלוש הפקות בהן היה מעורב עבור ה-BBC מצאו את דרכן לפסטיבל. הוא המראיין בסרטים על הסופר הטורקי אורהאן פאמוק והאמריקאי פיליפ רות׳, וכך גם ביצירה התיעודית על היוצר והקומיקאי מל ברוקס. זאת משום שאותו ינטוב אחראי על הסדרה התיעודית של הערוץ, שנקראת ״Imagine״ ומתמחה בדיוקנאות דוקומנטריים של אמנים. כך שקשה לי לקרוא למה שתראו כאן סרט, בטח לא סרט קולנוע, אבל גם פרק מורחב בסדרת טלוויזיה תיעודית יכול להיות מוקרן בפסטיבל קולנוע בימינו, וכשמדובר בברוקס אני האחרון שיתלונן.

ינטוב פותח את יצירתו עם מל ברוקס בימינו, בן 92 אבל עם אנרגיות של ציפי שביט על ספידים, ומשלב לאורך 75 הדקות ראיונות עבר שלו עם הכותב, הבמאי, המפיק, המלחין והבדרן ברוך הכשרונות. הראיון מתחיל עם פרובוקציה מבויימת על כך שברוקס לא מעוניין להתראיין אצל ינטוב, בעודו מונה שמות של גדולים אחרים שקיבלו פרק בסדרה – והלכו לעולמם. הנושא של הנצחה עצמית כאקט של פחד מוות עולה ביצירה שוב ושוב, והשילוב של ראיונות עבר מראה שברוקס בכל זאת הזדקן, על אף המרץ והחיבה להשתטות שרק הלכה וגברה. הראיונות כוללים כמובן חזרה אל יצירותיו הגדולות של ברוקס בקולנוע ועל הבמה – ״פרנקנשטיין הצעיר״, ״המפיקים״, ״מתח גבוה״, ״אוכפים לוהטים״ ומעט מדי ״שגעון בחלל״ או ״ההיסטוריה המטורפת של העולם״, לפחות לטעמי. החלק היותר מרגש הוא אמצע היצירה, הכולל מפגש עם קרל ריינר וחזרה למערכוני עבר שאולי יהיו מוכרים פחות לקהל. הדרך לשם ומשם רצופה בבחירות עריכה שלפחות אצלי לא לגמרי יצרו רצף זורם ונהיר, בכל מקרה לבלות כשעה ורבע עם מל ברוקס זה די והותר, מה גם שהרגעים הכי מעניינים הם אלה בהם הוא שב להיות מלווין קמינסקי, יהודי מוויליאמסבורג (שלא שומר כשרות, מסתבר). רק אז מתממשת ההבטחה מן הכותרת הלועזית – להסיר את העטיפה מעל לפרסונה ולגלות את האדם שבפנים.
(אורון שמיר)

מכתב לתיאו
Letter to Theo

תיאו אנגלופולוס, אחד מן היוצרים הגדולים בתולדות הקולנוע בעיניי, עסק בכל סרטיו במצוקת העניים בחברה היוונית ובקשר הסימבולי בין התהפוכות הפוליטיות ביוון לאורך המאה ה-20 והמיתולוגיה היוונית. בשנות ה-90 הוא החל לעסוק בהגירה, דרך טרילוגיה של סרטים על הגבול בין יוון ואלבניה והגבולות המשתנים בבלקן בעקבות נפילת הקומוניזם והתפרקות יוגוסלביה. בשנת 2012 הוא החל לביים סרט על המשבר הכלכלי של יוון במאה ה-21 וההגירה לאירופה בימינו, אך נהרג בתאונת דרכים במהלך הצילומים. אלודי ללו הצרפתייה, מבקרת וחברה, עבדה עמו על סרטו האחרון והייתה לידו ברגעיו האחרונים, ממתינה לאמבולנס שלא מגיע עקב קיצוצים דרסטיים בתקציב. ללו חוזרת לסלוניקי ולצפון יוון על מנת לצלם את המכתב הזה לתיאו המת, מכתב המציג את הבמאי היווני כסוג של נביא, או את המציאות כגרסה קודרת של מה שתיאר בסרטיו.

יש הבדל תהומי בין הסגנון התיעודי של ללו לבין המבע הקולנועי של אנגלופולוס: הבמאי היווני יצר קולנוע אשר לא מחקה את המציאות אלא מייצר מיתוסים וסמלים המשקפים את המשבר שלה, לרוב בעזרת שוטים ארוכים בהם התנועה של המצלמה והדמויות האנושיות מתוזמרת היטב. ללו לא מנסה לחקות את סרטי הבמאי, אלא לתאר מציאות עכשווית של מלון יוקרתי נטוש שהפך למחנה פליטים, אחד מני רבים בעיר מהגרים מודרנית. הסרט נע כל הזמן בשני צרים המעשירים זה את זה: מבט על יוון של ימינו ומבט על הסרטים השונים של אנגלופולוס המשולבים בסרט. התוצאה אינה סרט ביוגרפי, אינה המשך דרכו של הבמאי וגם לא מבט מקיף את המצב הפוליטי הנוכחי. כל אלה לא היו המטרות של הבמאית, שנותרת נאמנה לרוח של האדם לו היא ממענת את המכתב – היא מוצאת את האנושי בהמון במשבר, מראה את כוחו של הקולנוע כאמצעי לריפוי עבור האמן והקהל כאחד. מי שמכיר את היצירה של אנגלופולוס צפוי לחוויה מרגשת. מי שלא, יקבל טעימה קטנה מן הסגנון של הבמאי ומבט ארוך יותר על המציאות הפוליטית שסביר להניח שאנגלופולוס היה חושב שהיא מהותית יותר ממנו.
(עופר ליברגל)

האמנות שלי
My Art

לורי סימונס כנראה מוכרת בישראל בתור ״אמא של לינה דנהאם״, שגם השתתפה בסרטה ״רהיטים זעירים״ ואף הפיקה את יצירת הביכורים של בתה, ״Creative Nonfiction״. אבל בסצנת האמנות של ניו-יורק סימונס היא הנודעת מבין השתיים, שכן מאז שנות ה-70 היא מתמחה במגוון תחומי אמנות וכעת החליטה גם לכתוב, לביים ולככב לראשונה בסרט באורך מלא (ב-2006 היא ביימה סרט קצר, מחזמר נסיוני, בהשתתפות מריל סטריפ ועם אד לחמן בתור צלם). סימונס מגלמת את התפקיד הראשונה, של אמנית ניו-יורקרית (איך לא) שנוסעת צפונה לשמור על בית של חברה וקולגה. היא מקווה להתגבר שם על משבר יצירתי קל אבל המקומיים לא מניחים לה לנפשה, מתעניינים בתהליך היצירתי שלה ולבסוף הופכים לחלק ממנו. האמנות של הגיבורה היא שחזור של סצנות מקלאסיקות קולנועיות, בהן היא והסובבים אותה מככבים. בין היתר אפשר למצוא בסרט מחוות ל״מטריות שרבורג״ ו״ז׳יל וז׳ים״ כנציגי הקולנוע הזר, את ״תפוז מכני״ ו״יוצאי הדופן״ מהצד ההוליוודי, וגם כמה בחירות מקוריות כמו ״מרוקו״ או ״מר פיבודי ובתולת הים״. השחזורים האלה היו בעיניי מהחלקים הטובים בסרט, שכן הם בנויים רבדים-רבדים ומעלים שאלות כמו למי שייכת האמנות ומציגים את ההערצה לקולנוע ולכוכבים כמשהו מקסים ופתטי בו זמנית.

עוד בגזרת הניימדרופינג והדיאלוג עם הצופים, הסרט מלא בפרצופים מוכרים שקופצים להתארח בתפקידי משנה. עם הקמאו ההכרחי של לינה דנהאם הסרט מסיים די מוקדם לשמחתי, ואחריה צצים על המסך בין היתר רוברט קלוהסי, ג׳ון רותמן, פארקר פוסי וגם הקולנוען ג׳וש ספדי (״גוד טיים״) בתפקיד הגנן הסטלן. בקיצור, סימונס דואגת שלא יהיה משעמם, בין היתר כי הסיפור על אמנית מבוגרת המחפשת השראה מחזיק אבל לא יותר מזה סרט שלם. אלי, זה שם הדמות הראשית, עוברת כפגיעה ומכונסת בעצמה, כזו שלא סובלת הפרעות ורוצה שיעזבו אותה במנוחה. בכל פעם שמישהו מנסה להתקרב היא מסתגרת, אבל כשהיא מקבלת את מבוקשה ונותרת בבדידותה היא שוב מחפשת את קירבת האחר. לכן יש משהו נוגע ללב אך גם מאוד ארכיטיפי בדמות האמנית מלאת הסתירות, ואחרי פגישה ושיחה עם סימונס במציאות אני יכול להעיד שהיא ממש משחקת דמות בסרט ולא וריאציה של עצמה. אפשר לקרוא עוד על כך בראיון שערכתי עימה עבור גלריה של ״הארץ״.
(אורון שמיר)

בלונוט – מעבר לצלילים
Blue Note Records Beyond the Notes

שני ילדים יהודים בברלין התאהבו במוזיקת ג'אז בשנות ה-20. כאשר הם בורחים ממולדתם ומוצאים את עצמם בניו יורק, הם מקימים חברת תקליטים קטנה ועמצאית ומחתימים אמני ג'אז שמחדשים יותר מדי בז'אנר עבור חברות התקליטים הגדולות. החברה שהקימו היא "בלו נוט" כיום תו תקן מיתולוגי לג'אז איכותי שהקליט יצירות חשובות של תלוניוס מונק, צ'ארלס מינגוס, מיילס דיוויס ועוד הרבה שמות גדולים. לרוב היה זה בלי הצלחה מסחרית וכשזו באה היא הביאה למייסדי החברה, אלפרד לוין ופרנסיס וולף, יותר צרות מברכות.

סרטה של הבמאית סופי הובר עובר על ההיסטוריה המרתקת של הלייבל שהמשיך גם אחרי מותם של המייסדים, כולל המקום החשוב שיש לו בחיבור בין ג'אז להיפ-הופ והפריצה הגדולה למיינסטריים, דרך נורה ג'ונס שקיבלה חופש אמנותי מן החברה שגילתה שלפעמים שההליכה עם האמן מובילה דווקא ללב הזרם המרכזי. הובר מראיינת מוזיקאים מכל התקופות, צוללת לארכיונים של החברה ונתקלת בחומרים שירגשו כל חובב ג'אז. אולם, היא לא ממש יודעת איזה קצב להקנות לסיפור או על מה לתת דגש, כך שהסרט מרגיש יותר כמו כתבת מגזין ארוכה, למרות הניסיון לשלב בין העבר והווה וזמן מסך נרחב אשר מוקדש למוזיקה עצמה. או במילים אחרות: בלו נוט זה משהו איכותי שנמצא בשוליים, ולמרות שיפה להרחיב מעט על כל השמות הגדולים שעברו בחברה לאורך 75 שנה ויותר, זה קצת מוזר לקבל את כולם בתוך מה שנראה כמעט כמו סרט תדמית.
(עופר ליברגל)

ז'אק ברל, השיגעון לחיים
Jacques Brel, Fou De Vivre

סרטו של פיליפ קולי נוצר אף הוא במקור לטלוויזיה, כפי שהוזכר לעיל, אבל הוא דווקא אחד היותר קולנועיים שיצא לי לראות מבין הסרטים התיעודיים בפסטיבל. בעזרת קטעי ארכיון, קריינות, צילומי סטילס, שחזורים, איורים, סרטים ישנים, מכתבים ומה לא – מעמיד הסרט דיוקן בן שעתיים של אדם שאי אפשר לסכם גם באינסוף זמן, הזמר והמשורר הבלגי ז׳אק ברל. מצד שני, אחרי שעתיים חשתי תשישות כמו שנראה כי ברל מרגיש לאחר עוד הופעה בו סחט את כל כולו, שכן נדמה שהאורך מוגזם לסרט. אם היה ניתן לוותר על אלמנט מסויים, הייתי מוכן לחיות בלי הקריינות המכבידה והפילוסופית שלא לצורך עד כדי אובר-דרמטיות. גם לה יש צידוק, שכן ברל אמנם היה אדם מבריק בשכלו שידע להתנסח וניכר כי ניחן במודעות עצמית מפותחת, אבל על הבמה הוא כל כולו רגש קיצוני. מחוצה לה מסתבר כי היה כל הזמן בתנועה, נבעת משגרה והיה מבוהל מן הזרקורים, חי מפחד לפחד.

תמיד חשבתי שלא צריך להבין צרפתית כדי להיות מהופנט מהשירה ונוכחות המסך של ז׳אק ברל, ומסתבר שזה לא רק אני שכן כך נפתח גם הסרט – בהופעה בקרנגי הול מול קהל אמריקאי, בה גם הודיע על פרישה. מנקודה זו הסרט מתאר את כל מסלול חייו, מבריסל לפריז והלאה, בדגש על הצלחתו באמצע המאה שעברה. נוכחים עד מאוד החינוך הקתולי, שהוחלף בסערות, משפחה, מאהבות ומשתפי פעולה, עם הפרדה מוחלטת ביחסיו אל נשים ואל גברים. אך הסרט אינו מסתפק בציוני דרך ביוגרפיים ובהצצה אל חייו האישיים, אלא גם צולל אל תהליך היצירה של אדם שלא רק ביקש להפריד בינו ובין האמנות שלו, אלא היה ממש מבועת מן המיזוג האפשרי. החלק המרתק בסרט בעיניי היה ההפיכה לז׳אק ברל המוכר יותר, לפחות לי, זה שוויתר על הגיטרה ושינה את ההופעה שלו, ששאבה ממסורת התיאטרון שפתחה לו את התיאבון להופיע כנער. הסרט גם מציג את שלל הפלירטוטים של ברל עם אמנויות אחרות, לרבות קולנוע, ולא מתבייש להראות גם צדדים מכוערים ורגעים עגומים, כדי שהקהל יוכל לשפוט בעצמו. אני נותרתי בצד המעריץ ולמרות הסוף הידוע לא עמדתי בפיתוי ופיזמתי שלא יעזוב, Ne Me Quitte Pas.
(אורון שמיר)

מייפלת'ורפ
Mapplethorpe

רוברט מייפלת'ורפ היה אחד מן הצלמים היותר פרובוקטיביים בעולם האמנות האמריקאית בשנות ה-70 וה-80 של המאה שעברה. צילומי הסטילס שלו הפליאו בשימוש שלהם באור, אך לצד צילומי פרחים ודיוקנאות של מפורסמים הוא התמחה גם בצילומי עירום גברי, בדגש על איבר המין או תיאור של מין סאדו-מזוכיסטי. הבמאית התיעודית-בדרך-כלל אונדי טימונר מספרת את סיפורו בסרט עלילתי, מראשית דרכו כאמן בניו יורק ועד למותו מאיידס בסוף שנות ה-80. כמו יוצרים רבים לפניה, טימונר בוחרת לתאר חיים סוערים ומעוררי מחלוקת בסרט שמרני למדי מבחינת הגישה לנרטיב וסגנון, מה שיוצר לפעמים תחושת של תסכול. ברגעים אחרים מודגם גם היתרון בגישה זו בכל הקשור להעברת סיפור נהיר, שמתחיל כשמייפלת'ורפ מתגורר בחדר דל בניו יורק ויוצר אמנות בניגוד לדעת הוריו הקתוליים אדוקים. הוא פוגש במקרה את פאטי סמית', אז משוררת צעירה ולא מוכרת (כוכבת הרוק כתבה על יחסיה עם מייפלת'ורפ את הספר "רק ילדים"). היא הופכת לבת זוגו ותומכת בו בקריירה, עד לשלב בו הוא כבר מפסיק להעמיד פנים כי אינו הומוסקסואל.

לאחר שהצלם מוצא את קולו האמנותי הוא נע בין מאבקים בשומרי הסף האמנותיים, שלא בדיוק שמחים לתלות צילומי תקריב של איברי מין על קירות הגלריה, קשר ארוך ואוהב עם אספן האמנות העשיר סם ווגסטאף, הרבה סמים, ומין פרוע עם הרבה גברים לצד ניצול של דוגמנים ויחס קר עד אכזרי למעריצים ובני משפחה. טימונר לפעמים משלבת את השחקנים בסרט בצילומים הנראים כקטעים תיעודיים מתקופת הסרט וגם עם החלטה זו מגיע תסכול מכך שלא מצאה דרך להפוך את הסרט למסעיר כמו האמנות המתועדת בו. הסרט בהחלט מספר את הסיפור היטב ומצליח לרגש בסוף, בעיקר כאשר המוזיקה של פאטי סמית' מוצאת את דרכה למסך.
(עופר ליברגל)

סרטי הסופר 8 מ"מ של דרק ג'רמן

למי שמחפש בפסטיבל קולנוע שמסעיר גם דרך הסגנון הייחודי ולא רק בגלל נושא היצירה, ייתכן וזהו המקום המאתגר ביותר אך גם המספק ביותר. הבמאי ואוצר הקולנוע הניסיוני חן שיינברג מגיש ערב עם סרטיו הראשונים של דרק ג'רמן, אמן, סופר ואחד מן הבמאים הבריטים הגדולים של כל הזמנים כאשר היצירה התמיד ניסיונית שלו מדי פעם השתלבה גם בקולנוע נרטיבי וגילתה לעולם את טילדה סיוונטון. ג'רמן שילב בסרטיו הגדולים שילוב בין יצירה אישית מאוד שהייתה פורצת דרך לזמנה בתכנים המיניים ודיון בציור ובתרבות הבריטית הקלסית, אך כל זה נכון לסרטיו המאוחרים יותר.

בתכנית זו מוצגים סרטים שיצר באופן עצמאי במחצית הראשונה של שנות השבעים וגם בהם ניתן להבחין בשני דברים. מראשית דרכו הוא ידע איך להשתמש בכלים הייחודים לקולנוע, בעיקר עריכה יצירתית, והוא בהחלט התפתח מסרט לסרט. מה שמתחיל כתיאור הסטודיו על גדות הנהר וטיול בסביבה הכפרית הבריטית מתחיל לייצר נרטיבים בסרט על מכשף טארוט וגם החזרה לתיאור המרחב האישי מקבלת דרכי הבעה יצירתיות יותר. לא מדובר בקולנוע קל להבנה ואלו עדיין לא סרטיו הגדולים של ג'רמן, אבל זו כן אמנות המרתקת הן בדחף שלה לחדש ולאתגר והן בראיית העולם הייחודית של הבמאי.
(עופר ליברגל)