פסטיבל הקולנוע האפריקאי 2019: המלצות ואזהרות

תמיד כאשר אני נשאל באיזה סוג קולנוע אני הכי פחות בקיא, אני אומר שחסר לי הרבה מאוד ידע לגבי קולנוע אפריקאי. אמירה בעייתית בפני עצמה שכן אפריקה היא יבשת גדולה מאוד והקולנוע שנוצר בחלק הצפוני שלה (ממנו ראיתי יחסית הרבה סרטים) שונה מזה של מרכז היבשת. האזור המזרחי של אתיופיה וקניה שונה מן הסתם מניגריה, שלא לדבר על דרום אפריקה. מה שמשותף לרוב הסרטים האפריקאים שראיתי הוא שהסגנון שלהם נבדל מן הנטיות של הקולנוע המערבי בכלל והאירופאי בפרט, כך שגם כאשר הוא מרתק לעתים הוא דורש הסתגלות. אם כי ייתכן ובשנים האחרונות הכפר הגלובלי מצמצם את הפערים הסגנוניים האלו, גם אם לא את פערי העוני בין היבשות.

הזמנות ללמוד עוד על קולנוע של יבשת אפריקה נקבל במהלך השבוע בסינמטק תל אביב, כאשר בפעם השנייה יתקיים בו פסטיבל "אטסיב!" לקולנוע אפריקאי, בניהולו האמנותי של הבמאי בזי גטה (״עלים אדומים״). הפסטיבל נערך על פני פחות משבוע אבל הוא כולל כ-30 סרטים ממגוון מדינות, חלקם מלווים בהרצאות. רוב הסרטים נוצרו ביבשת עצמה, אך הפסטיבל מראה קולנוע שעוסק בתרבות אפריקאית בפזורה, ובכך נוגע בסוגיות ההגירה שהיא אחת מן הסוגיות הפוליטיות הסבוכות של התקופה בה אנו חיים.

בין היתר, הפסטיבל מקרין בליווי דיון את שובר הקופות הענקי ״הפנתר השחור״, הפקה אמריקאית שמתרחשת במדינה אפריקאית דמיונית עליה נכתב בסריטה, וכן את הסרט ״פליסיטה״ (Felicite), עליו אורון אורון כבר כתב בעבר. שם הפסטיבל הוא באמהרית ופירושו "אל דאגה", אם כי בחלק ניכר מן הסרטים שדגמתי מתוכו עולה תמונת עולם קודרת ומדאיגה. כל אחד מן הסרטים אותם אסקור גם מציע גם סוג של תקווה, או לפחות ראייה של הצד החומל שהאנושות מסוגלת להפגין גם במקומות הכי קשים, לצד דגש על הקושי הרב יותר. בסופו של דבר, אני ממליץ על צפייה בכל אחד מן הסרטים שראיתי, גם אם לא באותה מידה.

סופה מודו
Supa Modo

דוגמה טובה למציאת תקווה במקומות אחרים נמצאת בסרט הזה, שהיה נציג קניה לפרסי האוסקר האחרונים. זהו סיפורה של ג'ו, ילדה חולה בסרטן סופני, שאמה מוציאה אותה מבית החולים פחות או יותר על מנת למות בכפר בה גדלה. אולם הדגש בסרטו של ליקריון ווייניינה (קנייתי יליד רוסיה) לא מתמקד בניסיון לסחיטת דמעות, אלא בחיבה של הילדה לגיבורי-על וסרטי פעולה ובכלל, ולניסיון של אחותה הגדולה של הגיבורה לרתום את כל הכפר למשחק דרכו ג'ו תאמין כי יש לה כוחות על של ממש. וזה הרבה פחות תמים ממה שזה נשמע דרך תיאור העלילה.

זהו סרט על כוחו של הקולנוע כאמצעי מלכד וגם כאמצעי לתרפיה. כבר בפתיחה, מבהיר לנו ווייניינה את הדרך בה סרטים נחווים באפריקה, כאשר מפעיל קולנוע מקומי מגיע לבית חולים ומקריין לכל אורך סרט אמנויות הלחימה היפני שהוא מקרין, סרט שהילדים מעריצים את גיבורו כפי שהם מעריצים תוצרים הוליוודים חדשים יותר. גם הקולנוע בכפר בו אנשים צועקים זה על זה ועל הסרט מככב ב״סופה מודו״, שיכול להיקרא כמטאפורה לעשיית סרט, עוד בטרם תושבי הכפר מחליטים ליצור סרט של ממש.

הסרט דן כל הזמן בהשפעה מערבית מול תרבות מקומית, אך גם מראה כי גם הכפר הקטן והמרוחק לכאורה נמצא עמוק בתוך הכפר הגלובלי שכל התושבים שלו, כולל ילדים קטנים, מדברים הן באנגלית והן בסוואהילי. גם הביקורת על הקולנוע כמפלט מן המציאות שמייצר אשליה עולה בסרט, אולם המפגש בין האשליה לבין המציאות הקשה בסביבה לא עשירה מייצר רגעים שהם אינם חד משמעיים, בסרט שלא מקל ראש בכאב של מחלה של ילדים. הן האחות הגדולה של ג'ו שמנסה להעצים את המפלט והן האם שמנסה לשמור על קשר למציאות בעודה מתקשה להמשיך לתפקד כמיילדת של הכפר, מתוארות באופן סימפטי. למרות הנושא הקשה, טוב עשו מארגני הפסטיבל ששיבצו את הסרט להקרנה בשבת בבוקר, כי זה בהחלט סרט שילדים יכולים לראות יחד עם ההורים.

הקרנה בשבת, ה-30 למרץ, 11:00

אקשה
aKasha

מקו התפר שבין סודן ודרום סודן מגיע לפסטיבל סרטו של האג'וג' קוקה, שפרט לכתיבה ובימוי גם ערך והיה שותף צילום ולהפקה (עוד שותפים להפקה המפיקים הגרמניים שהיו שותפים גם ל"מילים נרדפות", בהם הקולנוענית מארן אדה). הסרט הוא קומדיה המתרחשת במהלך מלחמת האזרחים במדינה, אשר לוחמי המחתרת מקבלים בה חופשה בעונת הגשמים שכן הבוץ לא מאפשר את הלחימה. החופשה עומדת להסתיים אך אדנאן משהה את שובו ומשתעשע עם חברתו. הוא פולט בין היתר את השם ננסי – לא שם של אישה שהוא אוהב יותר, אלא השם העניק לרובה שלו.

האישה זועמת ולא מתכוונת לסלוח לבדיחה שמסתירה את חוסר הנאמנות של אדנאן כלפיה, ואולי גם כלפי הלחימה שלא ממש מעניינת אותה והיא חוטפת את הנשק. כעת אדנאן נחשב עריק אך הוא בכל מקרה לא יכול לשוב ליחידה שלו בלי הנשק. בעזרת גבר צעיר יותר הסבור כי אדנאן הוא לוחם נערץ, הוא מנסה להחזיר לידו את הנשק במספר דרכים, כולל לבישת בגדי נשים, בוררות אצל זקן הכפר ועוד. המלחמה משמשת כרגע בלבד בסרט שמראה רוב הזמן גברים, אבל יכול גם להיקרא לקריאה לצבירת כוח של נשים במדינה.

הקטעים הקומיים בסרט לא ממש עבדו עבורי, אבל כוחו הוא בתיאור חיי השגרה בכפרים המבודדים, בדגש על הנשים אשר מבצעות גם את התפקיד המסורתי, אך גם נוקמות בגבר בוגדני ולא צריכות בן זוג שידאג להן. אחת מהן אף מדברת על אוננות כתחליף לגבר. הסרט מציג את הרגע של המלחמה כרגע של שינוי הכרוך בהרבה כאב, אך גם כזה הממשיך מסורת ארוכת שנים של חיים במדינה שהיא גם מתפתחת וגם מודעת להשפעות מרחבי העולם. בנוסף להומור, יש בסרט גם סיקוונס הזייה שהיה עבורי מרהיב וביזארי בו זמנית.

הקרנה בשישי, ה-29 למרץ, 19:30

חסד הג'ונגל
The Mercy of the Jungle

הסרט מתרחש במהלך מלחמת קונגו השנייה, מלחמה הידועה גם בשם "המלחמה הגדולה של אפריקה". בתחילת המאה ה-21 לקחו בה חלק תשע מדינות וכ-20 קבוצות מורדים שונות, כאשר לא תמיד ברור מי נגד מי. הסרט עוסק בשני חיילים, קונגולזי ורואנדי, אשר מוצאים את עצמם מופרדים מן היחידה שלהם ובשטח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, כאשר הן האזרחים (שתמיד יכולים להיות קבוצה חמושה) והן הצבאות השונים יכולים לראות בהם אויב, וגם הצבא שלהם עשוי לראות בהם עריקים.

שני החיילים מגיעים מרקע שונה. חאבייר הוא לוחם ותיק שהיה חייל מאז שהיה ילד (והסרט מראה ילדים אוחזים בנשק ונהרגים), פאוסטין הצעיר ממנו הוא איכר שזה אתה הצטרף לצבא דבר המציב אותו כמעורר חשד, אם כי דווקא חוסר הניסיון שלו מתגלה לעתים כיתרון כאשר השניים צריכים לברוח דרך הג'ונגל, שם הם צריכים להתמודד עם סכנות הטבע כמו מחוסר בשתייה או חיות טרף. במאי הסרט ג'ואל קארקזי יצר סרט על שני גברים הלומדים להכיר אחד את השני במהלך במסע הישרדות והוא משלב בין הז'אנר המוכר מן הקולנוע המערבי עם נופים אקזוטיים שהצילום מקנה להם יופי עוצר נשימה, ומלחמה איומה שאני לא ידעתי עליה הרבה ודומה כי זה המצב של רוב מי שלא חווה אותה.

הבמאי לא חוסך מן הקהל סצנות קשות לצפייה של הצדדים האפלים ביותר של המלחמה, כאשר כל הגורמים המתוארים בסרט חוברים לאכזריות בלחימה, הכוללת כאמור גם ילדים. אחד מרגעי האבל המרגשים ביותר בסרט נובע דווקא מהרג שאחד מגיבורי הסרט מבצע בניסיון להגן על חברו. אבל יש בסרט גם הרבה אקטים של אמון הדדי שאינו מובן מאליו וחמלה מן הצדדים השונים של המתרס. הסרט מראה את החיים באפריקה לא רק כחיי מלחמה, אלא גם כחיים שיש בהם כריית זהב וניצול של האדם הפשוט בידי הכוחות הגדולים, לצד עבודה חקלאית, הורות וחברות.

הקרנה בשבת, ה-30 למרץ, 19:00.

הסלון של ג'ולי
Chez jolie coiffure

נסיים בסרט יוצא דופן מיתר ההמלצות משתי סיבות. מדובר בסרט תיעודי והוא מתרחש לא באפריקה עצמה, אלא בבריסל, בסלון יופי שנמצא בתוך אזור בו קהילת המהגרים מאפריקה התקיימה. השוט הראשון בסרטה של רוזין מבקאם מצלם את הסלון מבחוץ, שם חלק מן העוברים והשבים מתעמתים עם הצלמת. ג'ולי, בעלת המקום, מסבירה לבמאית כי עדיף לא לצלם בחוץ – המצלמה מייצרת חוסר נחת באזור. מאותו רגע, המצלמה נמצאת בתוך החלל הקטן של הסלון, אך היא מתארת לא רק את ג'ולי ולקוחותיה, אלא גם את המסדרון בבניין בו הוא ממקום, שנראה דומה למדי לתחנה המרכזית בתל אביב.

הסרט משלב שיחות ישירות בין ג'ולי לבמאית עם שיחות טבעיות שהן חלק מן המקום. דרכן ניתן ללומד כי ג'ולי היגרה מקמרון לבלגיה דרך לבנון, מסלול הכולל לא מעט אפשריות לניצול והשפלה עבורה ועבור נשים אחרות ממדינת המוצא שלה. גם כבעלת עסק, ג'ולי לא מפסיקה להרגיש את הפחד מן המשטרה או את רגשות הקיפוח מול הסביבה האירופאית. כאשר אנשים לבני עור נראים בחלון, היא מרגישה חוסר נחת מן המבט שלהם על המהגרים ואומרת ש"מבקרים בגן חיות צריך לשלם", אמירה שמבקרת את המבט האירופאי על המהגר, גם כאשר הוא לכאורה מביע עניין ומציע עזרה. אמירה זו גם מייצרת חוסר נחת עבור הצופה בסרטה של מבקאם (קמרונית בעצמה) אשר גם הוא בעצם מקבל הצצה בעיניים זרות על חיי המהגרים באירופה, דרך מבט יותר אינטימי מדיווח בחדשות או תיעודי המתמקד רק ברגעי עימות.

אולם, הסרט הזה לא מתנשא. עיקרו תיאור של שגרה אנושית וטיפוח יופי, אך לכל אורכו ישנה גם התחושה הלא נוחה של הבידוד שחווה המהגר באירופה. זאת לצד הצורך לטפל, למשל, במציאת דירה לאישה נוספת שעברה הרבה חוסר נחת בדרכה לבלגיה, או בפרידות מבני זוג שמסבכות עוד יותר את המצב של הדמויות. יש לא מעט צעקות בסרט וגם כמה רגעי מתח של ממש, ביניהם רגעים בהם כוחות שיטור נכנסים למתחם.

הקרנה בשישי, ה-29 לחודש, בשעה 21:30