אוסקר 2018/19: על חמישה סרטים תיעודיים קצרים מהשורטליסט שזמינים לצפייה

מחר, יום שלישי, יוכרזו המועמדים לפרסי האוסקר. סביר להניח כי קטגוריית הסרט התיעודי הקצר היא זו שתעורר את כמות העניין הנמוכה ביותר, גם ביחס לקטגוריות הסרטים הקצרים האחרות – סרטי האנימציה הקצרים תמיד זוכים ליותר אהדה, והשנה גם בישראל היו מספר הפניות למקומות בן ניתן למצוא את כל סרטים שנכנסו לרשימה המצומצמת (אם כי יש לשים לב כי רוב הקישורים לסרטים אלו הם זמניים וייעלמו בקרוב). גם לסרטים התיעודיים הקצרים ברשימה המצומצמת יש אתרים שמפנים למקומות בהם ניתן לצפות בהם, אם כי לא מדובר בכל הסרטים וחלקם לא זמינים לצפייה בישראל.

במקרה של הסרטים אותם אסקור בפוסט זה, מדובר בסרטים שכן זמינים לצפייה בארץ בפלטפורמות המציעות לא מעט סרטים תיעודיים משובחים גם בלי קשר לאוסקר או לפרסים. במקרים אלו, הרשימה המצומצמת מהווה סוג של מורה נבוכים בתוך השפע הלא משווק או מתוקשר. למשל, הסרטים של נטפליקס עליהם אכתוב כאן לא קפצו לי כהמלצה מטעם האתר, והדבר נכון בוודאי לגבי אתרי עיתונים גדולים שלא רבים יודעים כי הם מציעים אופציה לצפייה בתוכן תיעודי מקורי. חמשת הסרטים שאסקור שונים מאוד בנושאים ובטכניקה שלהם אלה מאלה, ומראים כיוונים שונים שהיצירה התיעודית הקצרה יכולה לפסוע בהם. כל אחד מהם מרגש או אף מטלטל בדרכו. בדומה לסרטים עצמם, גם הסקירה שלי תהיה יחסית קצרה.

אוסף קלטות הפורנו של אבא שלי
My Dead Dad’s Porno Tapes

לצערי, מדובר בסרט שכנראה סיכויי הזכייה שלו באוסקר (או אפילו קבלת המועמדות) הם הנמוכים ביותר בקרב הסרטים בסקירה זו, גם בגלל הנושא – מסע אישי של הבמאי בעקבות ההיסטוריה המשפחתי הוא דבר נפוץ ולא תמיד מעורר רגש מיוחד. העניין בסרט זה הוא הטכניקה – בעזרת קריין המדבר על הבמאי צ'ארלי טיירל בגוף שלישי, סרטי וידאו ביתיים, וחפצים שהאב שמת בגיל צעיר הותיר מאוחר, הסרט עוסק בניסיון של גבר צעיר להבין אב שמעולם לא היה קרוב אל לבו והניסיון שלו להתקרב לילדיו לא ממש עבד.

הצלילה לעולמו של האב מבטאת כמו תמיד כצלילה נטולת יכולת פענוח או הבנה, כפי שצ'ארלי לא הצליח להבין את אביו בעודו בחיים. אוסף קלטות הפורנו מן הכותרת מוזכר בפתיחה ונידון על ידי אחיו של הבמאי (שכמו אמו, נוכחים בסרט דרך תצלומים, צילומי וידאו, או ראיון קולי בלבד) ואז נזנח. השיחה על האופי הקפדן והקנאי לפרטיות של האב גרג הולכת למקומות אחרים, עד שהיא מגיעה לסיבות לסרטן שהוביל למותו, מה ששולח את הבמאי למבט ארוך יותר להיסטוריה המשפחתית ומאפשר לראות את האב ואת המשפחה כולה באור מאוד שונה, ומראה כי יש צדדים רבים לדאגה ואהבה הורית.

הסרט מוצלח בעיקר ברמה הטכנית, דרך השימוש בקריין מרוחק שאינו הבמאי עצמו ומשחק יצירתי עם עריכה ואנימציה. הסרט הזכיר לי בעשייה, אך לא בסיפור, את סרטו של יובל המאירי ״אני חושב שזה הכי קרוב לאיך שהצילום נראה״, המאפשר לי לנצל את הפוסט זה גם על מנת להמליץ שוב על סרט ישראלי משובח. אבל מדובר בסוג שונה לגמרי של צלילה לעבר מוכר ולא מוכר – טיירל לא מנסה להחזיר את הגלגל לאחור או אפילו לייצר דיוקן של אביו, אלא לפרש מחדש את חיי משפחתו ולנסות לשפר את המצב עבור הדורות הבאים, תוך הבנה שזה די דומה למה שהאב המנוכר רצה גם הוא לעשות בדרכו.

כבשה שחורה
Black Sheep

הנציג הבריטי ברשימה המצומצמת הוא גם כרגע הסרט שרוב חזאי האוסקרים מהמרים עליו שיזכה – כך שיש סיכוי טוב שהוא בכלל לא היה מועמד. סרטו של אד פרקינס עוקב אחר הסיפור האישי של קורנליוס וולקר, צעיר בריטי בן להורים ניגריים. בילדותו, ילד ניגרי נרצח בשכונה הלונדונית בה גדל והמשפחה עברה לגור בעיר קטנה יותר ולבנה הרבה יותר. קורנליוס מוצא את עצמו בלב בריטניה הגזענית ואחרי שנופל קורבן לבריונות הוא מנסה ומצליח להשתלב בחברה הלאומנית, תוך שהוא מוחק את זהותו ובסופו של דבר נדרש לקחת צד בעימותים נגד בני מיעוטים אחרים על מנת להרגיש שייך. פרקינס משלב בסרט מונולוג מפי הגיבור שמדבר מול המצלמה מתוך חלל נטול תפאורה, ושחזור המבוצע בידי שחקנים.

בניגוד לסרטים כמו ״חיות אמריקאיות״ אין כאן משחקים עם רמות מציאות שונות אלא דיוקן כואב של אדם שיצא ממקום של מאבק פנימי נגד עצמו, ובמקביל חשיפה של עומק הפשיזם בחברה הבריטית והאנושית. הסרט מראה עד כמה קל לשנוא אחרים ואף את המורשת שלך על מנת להיות שייך, כאשר גם היחסים של הגיבור עם הוריו המהגרים תורמים למצוקה. קורנליוס פוחד להיראות חלש בעיני אביו, פוחד לשבור את לבה של אמו, ולכן סוג של הופך לכל מה שהוא שונא. כנראה שלקח לו הרבה זמן לבנות את עצמו מחדש לגרסה המשחזרת את עברו בסרט. הרקע השחור שמקיף אותו כיום תורם למחשבה על הצבע השחור כמו גם ליופי האנושי של הפנים שלו (דבר שמהדהד בלי כוונה את אחד מן הרגעים הכי יפים בסרט ״שחור על לבן״ של ספייק לי). מנגד, הרקע השליו של הפרבר האנגלי בו מתפרצת האלימות מראה את חוסר ההרמוניה שיש בדימוי מסורתי יותר של יופי. גוונים של דמדומים מלווים כמה מן הסצנות הקשות אשר הסרט עובר דרכן.

בלי תירוצים
Zion

אנו מגיעים לסרטי נטפליקס ועמם לשמות עבריים שאין לי קשר אליהם. ובמקרה של סרט זה גם אין להם כל קשר לנימה של היצירה, גם אם מובן הצורך של חברת הסטרימינג לנתק את שם הסרט מקשר לישראל ויהדות. ציון הוא פשוט השם הפרטי של הגיבור ציון קלארק, שמציין כי הוא לא יודע מדוע זה שמו והוא לא יודע מה הפירוש שלו פרט לכך שזה ״הר גבוה בתנ"ך״. ציון נולד ללא רגליים, נמסר לאימוץ בילדותו ועבר בין משפחות רבות, עד שבתיכון מצא לעצמו אם מאמצת קבועה (שמופיעה בסרט לרגע קצר) ואב חלופי בתור מאמן האבקות בתיכון, המאמין בנער שהחריגות שלו בולטת בכל שוט.

בעידוד המאמן, ציון מתאבק בלי הקלות ואחרי מספר שנים, הופך לאחד מן המתאבקים המצליחים בליגת התיכונים, נאבק שווה בשווה באנשים שנולדו עם רגליים בספורט שכולו כוח פיזי. בניגוד לכותרת העברית הסרט, לא מדובר ממש בסיפור של הצלחה כנגד כל הסיכויים אלא בדיוקן מעורר השראה של ספורטאי נחוש שמעבר להצלחה, מצא דרך להסתכל על עצמו בכבוד ולצבור ביטחון בחברה. 12 הדקות של הסרט מבוימות באופן קולח ועתיר המצאות בידי הבמאי פלויד רוס – הוא לא מרחם על הגיבור ומשלב בין רגעים של תיעוד הספורט לרגעים פיוטים יותר בשימוש בתאורה ושוטים סימבוליים שמעצימים את החוויה.

שלב הסיום
End Game

עוד בנטפליקס, סרט של היוצרים הכי ידועים בתחרות השנה – צמד הבמאים רוב אפשטיין וג'פרי פרידמן. השניים עובדים יחד מאז אמצע שנות ה-80, זמן קצר אחרי שאפשטיין זכה באוסקר על ״החיים והזמנים של הארווי מילק״. בעבודתם המשותפת הם מחבבים תיעוד ישיר וצורות שונות של מספר צדדים של אותו סיפור. בסרט זה, שאורכו הוא בדיוק 40 דקות על מנת להיות מתאים לקטגוריית הקצרים, הם עוסקים בנושא שהכי קשה למכור לקהל: חולי סרטן סופניים. אני בהחלט מבין כל מי שיוותר על הצפייה בסרט רק בשל כך.

הסרט מתרחש הן בבית חולים והן בהוספיס בו מטפלים בחולים לא על מנת להאריך את חייהם כמה שיותר, אלא על מנת להוביל אותם במינימום כאב לעולם הבא. לא כל החולים ובני המשפחה בוחרים, או יכולים לבחור באופציה מרובת הכאבים. בסרט בולטת בעיקר חולה איראנית שאמה רוצה שתעבור למקום שיקל על הכאבים, בעוד בעלה מאמין בנסים ורוצה שתישאר בבית חולים. החולה עצמה עדיין צלולה, אבל רק לעתים נדירות מוצאת את הכוחות על מנת לבטא את עצמה.

אני רוצה לומר שיש בסרט זה גם רגעים מעודדים יותר, אבל קשה לי לכתוב אותם במילים מבלי לבכות או להצטמרר ממילותיי. אולם, בהוספיס עובד רופא אשר מצליח לנסח טיעונים לכך שהמוות לפעמים אינו דבר נורא אם עוברים עליו בשלב הנכון. בהתכתבות עם הסרט הקודם, גם רופא זה הוא קטוע רגליים ובנוסף הוא גידם ביד שמאל. עם ידו הבודדת, הוא מצליח להחדיר תקווה והשקפה חיובית על הרגעים הכי קשים. במהלך הסרט אפשטיין ופרידמן מצליחים לשרטט דיוקן של עוד מספר דמויות של מטפלים וחולים, וכצפוי – זה מרגש. אבל סחיטת דמעות אינה המטרה העיקרית כאן וזה בעצם ההישג של הסרט: אחרי שמתרגלים אליו, הוא גם מעורר השראה ומחשבה.

ערב במדיסון סקוור גארדן
A Night at the Garden

מרשל קרי הוא עוד במאי שהיה כבר מועמד לאוסקר (למשל על ״סטרייט פייט״) ובסרט זה הוא מתבסס באופן כמעט בלעדי על צילומי ארכיון, כאשר הפרשנות שהוא הוסיף היא המוזיקה ודברי הסבר קצרים בסיום, אך עיקר המלאכה היא עצם הצגת החומר בימינו. ב-20 לפברואר 1939 נערכה בלב ניו יורק עצרת המונית של המפלגה הנאצית האמריקאית. הדוברים גינו את היהודים והתקשורת אשר עיצבו את דעת הקהל בצורה שגויה לכאורה, מצדיעים לנעשה בגרמניה. יש גם רגע אחד בו אדם מנסה לתקוף את הדוברים אבל הרבה אחדות בקרב 20,000 האמריקאים בקהל. זה קרה חודשים ספורים לפני המלחמה וניצב כסוג של "מה היה אילו", מראה כי הנאציזם לא היה עניין של אומה אחת בלבד או אפילו סביבה גאוגרפית אחת.

החומרים המוצגים בסרט לא ממש נראים מפתיעים שכן הם מזכירים לנו חומרים אחרים, מוכרים יותר – מגרמניה של התקופה, או ממקומות שונים בעולם בימינו. אבל בו בזמן, הם גם מזכירים לנו כי ההיסטוריה היא תמיד מורכבת יותר מן הסיפור המרכזי שנצרב בתודעה הקולקטיבית, וכי הרגעים האפלים בהיסטוריה עדיין צריכים לשמש כסוג של תמרור אזהרה מפני שובה.