פסטיבל ונציה 2018: ״רומא״, ״המועדפת״, ״ההר״, ״באסטר הגדול״

בדיווח השני שלי מפטסיבל ונציה אעסוק בעיקר בסרטים אשר הוקרנו ביום השני לפסטיבל, שהיה עבורי מוצלח בהרבה מן היום הראשון. התחרות נכנסה להילוך מעט יותר גבוה עם לפחות שני במאים שיש להם הרבה מעריצים. אבל זה גם היה היום של שני פרויקטים בהם מעורב פיטר בוגדנוביץ' – סרט תיעודי על באסטר קיטון עליו אכתוב בפוסט זה והסרט הכי מצופה מן הפסטיבל מבחינתי, שדעתי עליו תימסר רק בדיווח הבא.

רומא
Roma

אלפונסו קוארון חוזר לביים סרט בספרדית ובמולדתו מקסיקו אחרי קרוב לשני עשורים. לכאורה נראה כי דרמה הנפרסת לאורך כשנה המתרחשת במקסיקו סיטי בתחילת שנות השבעים היא שינוי כיוון דרסטי מסרטיו ההוליוודים עתירי האפקטים, אולם למעשה, קוארון ממשיך את הסגנון אשר שייף בסרטים כגון ״הילדים של מחר״ ומביא אותו לסרט זה. אף כי הבמאי עצמו חתום על הצילום ולא עמנואל לובצקי, כפי שהיה עד כה, הוא שב לייצר בסרט כמה שוטים ארוכים מורכבים מאוד שניכר כי לא תוכננו ביום אחד. אם כי ניתן להבחין בהתפתחות בסגנון במספר מישורים שהיו חסרים בסרטים האמריקאים של הבמאי, בעיקר ביכולת לייצר לא רק שליטה וירטואוזית בכלי המדיום, אלא גם ביכולת לבנות הזדהות רגשית עם דמויות מורכבות.

יש לציין כי השוטים הארוכים, שהם כאמור סימן היכר של הבמאי, דומים אך גם שונים מן השוטים שיצר בצוותא עם לובצקי. כאן הדגש הוא פחות על תנועות מצלמה ויותר על בנייה של מספר התרחשויות במקביל באותו הפריים, חלקן מהותית לעלילה המרכזית, חלקן מקבילות למתרחש או סותרות וחלקן סיפורים אחרים. בנוסף, הסרט מצולם בשחור-לבן מאוד אסתטי ומדי פעם השוטים הארוכים והרחוקים מן הדמויות מוחלפים בשוטים קצרים המזכירים תמונות סטילס. התוצאה היא דיוקן על החיים בנקודת זמן ספציפית, כמו אלבום ישן של רגעים מההיסטוריה הפרטית של המשפחה לצד ההיסטוריה של מקסיקו כולה. אולם יחד עם זאת, האירועים מרגישים גם כשייכים למשהו שגדול יותר מן התקופה והסרט לא מרגיש נוסטלגי.

הלוקיישן המרכזי הוא בית גדול של משפחה אמידה בת ארבעה ילדים החיים עם ההורים והסבתא. אולם הדמות המרכזית בסרט היא משרתת בשם קליאו, אשר מתקשרת עם המשרתת השנייה בשפה של הילידים ולא בספרדית. למרות שפערי מעמדות נוכחים בסרט, ככל של שהיצירה נמשכת מתגלה כי יש דאגה ממשית של בני המשפחה לעוזרת ולהפך. הבית הוא גיבור של הסרט ומדובר בבית עבור משרתים ואדונים כאחד, גם אם הסרט מכיל רגעים סאטיריים לא מעטים על גינונים חברתיים של מעמדות שונים.

אף כי בחזית הסרט נמצאת הדרמה האישית, אי שם ברקע ניתן לתאר את המתרחש כסוג של סרט אסונות, שכן הוא מכיל רעידת אדמה, שריפה, עימות אלים בין משטר למפגינים וסצנות מפחידות נוספות של אחשוף. אולם חיי הדמויות עוברים שינוי כבד עקב אירועים שגרתיים יותר לכאורה: קליאו הנכנסת להריון מבן זוג שנוטש בשלב מאוד מוקדם של הסרט, או נסיעת עסקים של אב המשפחה אותה היא משרתת הופכת לארוכה מן הצפוי מסיבות שנחשפות בהדרגה.

בלא מעט שוטים, קוארון מספר במקביל רגע משבר אישי ואירוע מאיים שלאו דווקא קשור בו, כאשר על הצופה לבחור במה להתמקד. בשוט יפה בשלב מוקדם, הסרט משלב בין הצפייה בקולנוע לבין זוגיות שעוברת מהרמוניה לפירוק, כאשר האולם מכיל גם זוג מתנשק נוסף וקהל שבאמת מסתכל בסרט מלחמה שמוקרן. זהו רק אחד מתוך רגעים רבים בהם הרגשתי צורך להריע לכוחם של הדימויים ואני זומם לצפות בשוטים אלו שוב ושוב כאשר הסרט יעלה בנטפליקס בסוף השנה.

לא רק השוטים המורכבים ראויים לציון – קוארון מוצא יופי גם בדברים כמו ניקיון הבית בשוט פתיחה שמתחיל כשגרתי ולפתע נכנסים לתוכו אלמנטים שצובעים אותו באופן אחר, עוד בטרם מבינים מה בדיוק מנקים שם מספר דקות מאוחר יותר. לאורך כל הדרך, התחושה היא שבמקרה זה, בניגוד לסרטים קודמים הבמאי לא מנסה רק להרשים אלא גם לספר סיפור אישי שחשוב לו להעביר.

אחד מן הילדים בסרט שואל מה הוא יהיה כשהיה זקן ומאוחר יותר אף מספר עלילות על חייו לכאורה כמבוגר יותר, לפני שנולד. באותו אופן, הסרט כאמור נטוע בזמנו אבל גם מספר סיפור נתמשך על נשים אשר מאבדות הרבה, אבל גם מוצאת דרך להתגבר ולהמציא את עצמם בחדש בעזרת אהבה.

המועדפת
The Favourite

סרט התלבושות ההיסטורי שמביים הבמאי היווני השנון והפרובוקטיבי לרוב, יורגוס לנתימוס, הוא פחות הוא יותר מה שאפשר לצפות מן התיאור הזה בן השורה. לנתימוס צולל לחצר המלוכה בבריטניה של ראשית המאה ה-18 ומציג תככים מאוחרי הקלעים של מאבקים פוליטיים כפי שעשו סרטים רבים בעבר, הוא מראה את הפאר של חיי המלוכה כמיטב המסורת וגם משלב בכך את הפער בין אדונים למשרתים, אבל הוא גם מכניס לכך את הלכלוך והסירחון שלא רואים בסרטים היסטוריים: לצד האלגנטיות יש בסרט גם בוץ, כשיורים בחיות הן מדממות, ונסיעה בכרכרה עלולה לכלול גבר המאונן בפומבי. כמו ברוב סרטיו, כל הדמויות נוהגות באכזריות בשלב זה או אחר ואף אחת מהם לא ממש מעוררת חיבור רגשי רחב. אבל דומה כי לעומת סרטיו הקודמים, סרט זה כולל יחסית מעט סצנות שיגרמו לקהל לחוש שלא בנוח, אף על פי שהנושאים על מאבקי שליטה ואכזריות גם בתוך זוגיות וחיזור עולים בסרט ויש כמות לא קטנה של סצנות מין לא שגרתיות, אבל כולן מצחיקות מאוד. זו אולי המעלה הגדולה ביותר של הסרט, בטח מול יתר הסרטים שהוצגו עד כה בתחרות: הוא מצחיק מאוד, העידון היחסי לא פגם בשנינות של לנתימוס. החיסרון של הסרט, שניכר בעיקר בחציו השני, הוא הניסיון לתת לסרט נופח אפי, מה שמבטא בחזרה על סצנות שמעבירות נקודה דומה שוב ושוב וגורם לכך כי הסרט מאבד מעט מכוחו בשליש האחרון שלו, בטרם אנו מגיעים לעוד סיום מוצלח של הבמאי אשר יודע כיצד לסיים סרט.

הסרט מתרחש בימי שלטונה של המלכה אן (אוליביה קולמן) דמות היסטורית שניגוד לבני מלוכה בריטים אחרים דומה כי כיכבה עד כה בכמות קטנה יחסית של סרטים היסטוריים, אף כי הייתה האישה הראשונה ששלטה באנגליה, סוקטלנד ואירלנד. אן סובלת מחולשה ומחלות ולכן מתקשרת, לעתים גם מנהגי שתי המפלגות הפוליטיות הגדולות בתקופתה, דרך בת חסותה, ליידי שרה מרלבורו (רייצ'ל וייס), אשר דוחפת אותה להעמיק את המלחמה עם צרפת. המלחמה מתוארת בסרט כמתרחשת על אדמת צרפת, מה שהופך אותה למלחמה שלא הייתה באמת, והדבר כרוך בסיכון חיי בעלה של הליידי, מפקד בכיר בצבא. אל חיי ליידי מרלבורו נכנסת בלי הזמנה אביגיל (אמה סטון), קרובת משפחה שירדה מנכסיה בגלל שאביה הפסיד אותה במשחק קלפים בהיותה מתבגרת והיא נאצלה להפוך לשפחה. אביגיל מבקשת עבודה ומקבלת משרה כמשרתת נחותה הסובלת מהתעללות יתר. אך בעזרת אוזן קשבת, ידע רפואי ותחבולות היא מצליחה ליזום טיפול שמשפר מעט את מצב הרגליים הכואבות של המלכה, שכאמור סובלת מלא מעת כאבים.

הטיפול במלכה מוביל לקידומה של אביגיל לתפקיד המשרתת האשית של ליידי מרלבורו, תפקיד המאפשר לה גם ליהנות מן החיים הטובים שכוללים למשל ירי בציפורים והאזנה לרגעים בהם מתקבלות החלטות מדיניות חשובות בידי האדונית שלה, שכפי שרבים חושבים מונעת לא פעם מן המלכה מידע חשוב. גם הגברים הלכאורה-חזקים בשלטון מבחינים בכך והם מנסים לנצל את אביגיל על מנת לשלוף סודות מחדרי חדרים. למרות שהיא מותקפת פיזית מספר פעמים, מדובר בבחורה שעברה הרבה והיא כעת חזקה לא פחות מן הגברים ואף חדורת משימה יותר מכולם. האמביציות שלה יוצרת סוג של מאבק בינה ובין ליידי מרלבורו על אמונה והעדפה של המלכה, בסרט על נשים חזקות שמצויות במאבק כוח משולש בו כל הנתונים ידועים לכולן אבל לא נאמרים בכל. זה סרט על נשים שמצד אחד משחקות את כללי המשחק בלבוש ובגינוני הכבוד השוביניסטים ומצד שני מפילות בפח כל שאיפה גברית. קשה לומר כי הסרט מחמיא בסופו של דבר לנשים הללו, שכיאה לסרטי הבמאי יכולות להיות מאוד אנוכיות, אם כי לא כל אחת מהן ולא לאורך כל הזמן.

בדיאלוג הראשון בסרט, ליידי מרלבורו אומרת למלכה כי לאהבה צריכים להיות גבולות והמלכה אומרת כי היא לא חושבת כך. הסרט בוחן את האמירה הזו במספר דרכים. בתחילה, דומה כי המלכה נאמנה תמיד למועדפת או למועדפות שלה, אבל בספו של דבר גם היא לומדת כי גם עליהן היא אינה יכולה לסמוך. לעומת זאת, דווקא ליידי מרלבורו שנראית תאוות קרב ואכזרית בהתחלה מתגלה כדמות האולי-יחידה בסרט שבאמת מבצעת אקטים של אהבה אשר יכולים בסופו של דבר לפגוע בה. בדומה לסרטי קודמים של הבמאי, יש עוד מספר קטעי שיחה שיכולים להיקרא במספר אופנים במקביל, וספק דרך כך פתח לפרשנויות שונות על מהות היצירה, אף כי לפרקים נדמה כי הבמאי והשחקניות בעיקר באו על מנת ליהנות.

התזמון הקומי של קולמן וסטון במיוחד, מתאים את עצמו היטב לחזונו של הבמאי, שאמור משלב בין קולנוע היסטורי קלאסי ללכלוך שעד כה נוקה מן הפריים. הדבר יכול להיות מובן דרך השימוש במוזיקה: מצד אחד שימוש בקטעים קלאסיים המזכירים את אלה בהם קובריק עשה שימוש ב״בארי לינדון״ ומצד שני פסקול מקורי צורם יותר, החובר למאבקי הכוח והיכולת של הדמויות להשפיל אנשים, לבגוד בדרכים שונות או לחסל אויבים בחיוך. הסרט בהחלט מגיע גם לא מאוד רחוק מקובריק ברמת היופי החזותי, עם תלבושות של סינדי פאוול (כלת שלושת פרסי אוסקר), וצילום לאור נרות של רובי ריאן, צלם שרוב הרקע שלו היינו בסרטים ראליסטיים יותר.

כפי שאמרתי, הסרט סובל מחזרה על רגעים דומים בחלקו השני והדבר נובע מסוג של בעיה חוזרת עובר הבמאי היווני – הוא מתענג על הסבל שעוברות הדמויות בסרטיו, עד לנקודה בה הדבר כמעט מאבד משמעות. זה לא שהוא פרובוקטיבי רק לצורך הפרובוקציה, אלא שדומה כי לפעמים הוא פשוט לא יודע איך לעצור את עצמו.

ההר
The Mountain

לא צפיתי בסרטיו הקודמים של הבמאי האמריקאי ריק אלברסון, אבל על פי סרט זה, הוא מביים סצנות בסגנון מינימליסטי, תוך שהוא לפעמים חותך לפני או אחרי האירוע הדרמטי אך לא חוסך מן הקהל מראות קשים. הוא גם נעזר בצוות שחקנים אשר רובו נוהג באיפוק רב, פרט למקרה אחד יוצא דופן בו אגע בהמשך. אלברסון מדגים דיוק והקפדה בביצוע סגנון זה, אבל דומני כי חסרה לו מידה מסוימת של הומור (או הצלחה בהבהרת ההומור) שבמאים דוגמת ג׳רמוש או קאוריסמקי הצליחו למהול בסגנון זה באורח טבעי. הבעיה נוספת של הסרט היא היותו מבוך בנבכי נפש הגיבור, מבוך עתיר רמזים אדיפליים וסמלים אחרים, כאשר בכל פעם בה הבמאי-תסריטאי מערבב אותם מחדש, הם מאבדים מכוחם.

הסרט, שמתרחש בסוף שנות החמישים מתמקד בסיפור כמיהה של גבר צעיר בשם אנדי (טיי שרידן) לאמו – האם עדיין בחיים, אך לאנדי נאמר כי היא אינה מסוגלת עוד לאהוב או לראות אותו. אנדי עובד במרכז החלקה על הקרח שמנהל אביו (אודו קייר) שהיה בעברו מחליק. אותו מרכז החלקה מלא סודות ורמזים שהסרט ייפתח דווקא באתרים אשר לכאורה לא קשורים למקום.

זמן לא רב מתחילת הסרט, אדם בשם ד״ר וולי פיינס (ג׳ף גולדבלום) יוצר עמו קשר בגלל שהכיר את אמו ודי מכריח את אנדי להפוך לעוזר שלו – מתברר כי וולי הוא רופא המתמחה בביצוע ניתוח כריתת אונה. דרך ביצוע ניתוח כזה הוא פגש את אמו של הגיבור. בנקודה זו הסרט הופך לסרט מסע, כאשר השניים נודדים בין בתי חולים לחולי נפש ברחבי ארה״ב – וולי מבצע את הניתוחים, כמעט תמיד עבור נשים, בעוד אנדי עוזר לו, בעיקר דרך צילום תמונות לפני ואחרי. אף כי חלק זה כולל לכאורה טיפול בחולים קשים במיוחד, אלברסון שומר בו על אותה שפה קולנועית מאופקת שבאה לידי ביטוי גם דרך המשחק של שחקניות המשנה, כולל נשים אקראיות שהופכת לשותפות להעדפות המיניות הלא-אקראיות של הדוקטור. במקביל, אנו צופים בחזיונות של אנדי כאשר לא תמיד ברור האם הוא חווה אותם.

המשחק של שרידן מביא לשיא את הצמצום של הסרט – אף כי הוא כבר נראה כבוגר, שרידן נראה כמנצל את הרקורד שלו בתור שחקן-ילד בעודו מגלם דמות לעתיים נראה כי גילה המנטלי צעיר מכל דמות שאי פעם גילם, בעודו מביט על העולם בשילוב של זעזוע, תמימות וציות. או שהוא נראה כמי שלו יעבור ניתוח כריתת אונה הדבר לא ישנה את ההתנהגות שלו, ואין ספק כי זה מהלך מכוון ממד היוצרים. לעומתו, גולדבלום מגלם אדם מופנם שלא מסגיר את סודותיו אך בו בזמן אוחז בכוח בעקרונות שלו ונותר בטוח בהצדקת הטיפול השנוי במחלוקת, גם כי הוא מרגיש שימי שיטת הטיפול הזו ספורים. הוא בו זמנית מעורר אימה נוכח נאמנות למקצוע אלים וחמלה כאדם שייתכן ועולמו יקרוס עליו בכל רגע.

הדבר מתרחש כאשר השניים מגיעים לבית חולים אשר מתברר כי לא הזמין אותם ולמעשה המנהל שלו מתנגד לטיפול. שם הם פוגשים את ג׳ק, גבר צרפתי המבקש לבצע את הטיפול באופן פרטי בבתו, בת אשר אנדי כבר פגש את אמא שלה. ג׳ק מגולם בידי דני לאבן אשר משחק בסרט באופן אנרגטי ופרוע לא פחות מדרך המשחק שלו בסרטי ליאו קארקס, משמע הוא משנה לחלוטין את אופי הסרט – מיצירה קרה ומוקפדת, השחקן הופך את הסרט לפרוע ומאולתר. במילים אחרות, הוא סוג של חולה נפש לא מרוסן. אלא שדמותו היא לא זו העוברת את הניתוח – למעשה הוא זה אשר יהיה צריך להיות המשגיח על החולה. כסוג של ניגוד לדמויות האב האחרות בסרט, הוא לא מאמין בדרכו ונראה כי חלק מן הזעם שלו פונה פנימה. לעומתו, בתו נראית שלווה, גם אם יש רמיזות להפרעות מהן היא סובלת.

הניגוד הזה בין לאבן ליתר הסרט הוא חלק ממערכת סבוכה של משמעויות שאלברסון מאגד יחד, בסרט בו כל דבר הוא מראה של כל דבר. למשל הקשר בין האם לבן או לפעמים קשר בין זוג אוהבים, בו הגדרות מיניות מטושטשות (ביחס למוכר בשנות החמישים), ובו מילים וחפצים מוכרים צצים במקומות לא צפויים, שלא לדבר על ההר שבכותרת שהוא בו זמנית מקום לא אמתי ומספר מקומות אמתיים. אין ספק כי זהו פלונטר שהבמאי יודע את הפתרון שלו וגם הקהל מסוגל למצוא אותו בלי להסתבך יותר מדי, אך זה עדיין לא הופך את המבנה הזה למעמיק כפי שהבמאי שואף. לצד ההערכה ליומרה האמנותית וכמה דימויים נהדרים, רבים מהם כבר בדקות הפתיחה, יותר מדי חלקים בסרט הזה נראים כיומרה לשם יומרה.

באסטר הגדול
The Great Buster