״ג'ולייט, הגרסה העירומה״, סקירה

ספריו של ניק הורנבי מעובדים לקולנוע לעתים קרובות. עד כה, שישה מתוך שמונת הספרים הלא-עיוניים שכתב עובדו לקולנוע, חלקם יותר מפעם אחת. זאת ללא קשר לעבודה של הורנבי כתסריטאי, המתמחה בעצמו בעיבוד ספרים (של אחרים) למסך. הדבר נובע מסגנון הכתיבה הישיר והקל להבנה, לצד השילוב התמידי של הומור בסיפור על דמויות המבינות שמשהו מהותי חסר בחייהן. אף כי בחלק מספריו הוא מנסה לאמץ מבנים נרטיבים מורכבים, מה שזוכרים מן הספרים זה את הדמויות האמינות, גם אם לא תמיד מורכבות פסיכולוגית. התוצאה היא שבמהלך הקריאה בספריו, כמעט תמיד יש כמה רגעים בהם קל לדמיין כיצד ייראה העיבוד הקולנועי.

לכאורה, ״ג'ולייט, הגרסה העירומה״ (Juliet, Naked)הוא עוד ספר של הורנבי שעיבוד שלו היה רק עניין של זמן, שכן הוא מהווה סוג של ביקור מחדש מזווית מעט שונה של נושאים אשר הופיעו בכמה מספריו הקודמים ובסרטים שנעשו על פיהם. הספר (כמו הסרט) נפתח עם דמותו של דנקן (כריס או'דאוד), מעריץ כפייתי של תרבות פופולארית עם אובססיה לזמר רוק אלטרנטיבי חצי נשכח. קצת כמו גרסה של הדמות הראשית ב״נאמנות גבוהה״ (High Fidelity) – עדיין הסרט הכי טוב שנעשה על פי ספר של הורנבי. בניגוד לגיבור הסרט ההוא, דנקן מצוי בזוגיות ארוכת שנים עם אנני (רוז בירן) אשר תומכת אבל גם די סובלת מן האובססיה של בן זוגה לכוכב טאקר קרואו. העברת הסוג הספיציפי של ההערצה לזמר הבדוי ולאלבום ספיציפי בשם "ג'ולייט" יוצרת עבור הסרט שני אתגרים לא פשוטים לדעתי.

הראשון נובע ממבנה הרומן שמתרחש בשנת 2009, תקופה בה ההערצה לא ממוקמת בסביבה פיזית, אלא באינטרנט. הספר מכיל דיונים בפורומים, קטעים מערכי ויקיפדיה ובשלב מסוים הוא הופך לסוג של חילופי אימיילים ארוכים – אמצעים מרעננים בחווית הקריאה ובו זמנית דברים שלא עובדים בסרט. במקרה זה, הבמאי ג'סי פרץ והתסריטאים המוכשרים יבגניה פרץ, ג'ים טיילור ותמרה ג'נקינס נעזרו היטב בהעברת מוקד ההתרחשות ל-2018: במקום דיון כתוב, דנקן מעלה קטעי וידיאו לאתר המעריצים שהוא מפעיל. האתר עדיין כולל דיונים שהם חלק מן העלילה אולם התוכן שלהם לא מתואר באריכות. האי-מיילים הפכו מארוכים לבני שורות ספורות, אבל זה כבר עניין להמשך הסקירה.

האתגר המהותי יותר קשור בבניית דמותו של האמן המיתולוגי. טאקר קרואו של הספר הוא לא רק כוכב רוק בעבר, אלא כוכב רוק שהפסיק להופיע במפתיע ולמעשה נעלם למשך יותר משני עשורים, מה שמוביל את דנקן לדון בתיאוריות לגבי מקום הימצאו של האדם הנערץ, לצד סגידה למוזיקה. והסגידה הזו עובדת הרבה יותר טוב בקריאה, שכן הקורא נאלץ לדמיין כיצד נשמעת המוזיקה וכיצד נראה בעבר אותו כוכב נערץ. בסרט, יש להראות את פרטי המעריצים הרבים בהם מחזיק דנקן וגם סוג של להשמיע את השירים, שצריכים להיות שילוב של משהו כביר עבור דנקן ומשהו שייתכן שמאזינים אובייקטיבים יותר פחות יערכו. בעיקר הדבר נוגע לגבי העיסוק באלבום המיתולוגי של קרואו, "ג'ולייט" אלבום שעוסק במערכת יחסים ופרידה מאישה בשם ג'ולי, שזמן קצר לאחר יציאתו נעלם הזמר.

סמוך לראשית הסרט, דנקן ואנני מקבלים הצצה מוקדמת למה שמהווה עבור דנקן סוג של נס – אלבום בשם "ג'ולייט – הגרסה העירומה" שכולל גרסאות דמו אקוסטיות לשירי האלבום נשלח לביתם, אחרי שנים  בהם אף חומר חדש של קרואו לא ראה אור. האלבום הזה יוצר קרע מסוים בזוגיות: דנקן סבור כי מדובר בגרסה עדיפה בהרבה החושפת את כוונת האמן, אנני סבורה כי מדובר באוסף סקיצות. עכשיו, הצורך לשמוע את המוזיקה הזו מבטל את הקסם ואת הסתכול שבדמיון במהלך הקריאה – הרי הקהל גם שומע חלק מן השירים ויכול לגבש דעה בעצמו. הסרט פותר בעיה זו בכך שהוא מצמצם עד כמה שניתן את השימוש בשירים בפסקול. יחסית לסרט על זוג שחייו סובבים סביב המוזיקה של טאקר קרואו, כמעט ולא שומעים את המוזיקה שלו.

זה לא ממש מפריע, כי הסרט הוא יותר על טאקר קרואו הדמות מאשר על היצירה שלו. אחרי שאנני כותבת באתר ביקורת שקוטלת את הגרסה העירומה של ״ג'ולייט״, קרואו יוצר קשר והשניים מתחילים לנהל חלופת אימיילים, ובמקביל היחסים בין אנני ודנקן עוברים משבר. השיחה עם קרואו דרך המיילים גורמת לאנני להבין כי היא בזבזה חלק ניכר מחייה בזוגיות עם דנקן. בנוסף, אנו חוזים בקרואו כאדם בשר ודם שגם בזבז חלק אף גדול יותר מחייו בעודו לא שומר על זוגיות יציבה או מצליח לחזור לקריירה מוזיקלית, או סוג כשלהו של קריירה. קרואו מגולם בידי איתן הוק, שדי ממשיך בסרט זה לגלם את הדמויות שהוא גילם בסרטים של ריצ'ארד לינקלייטר – וזה משחק לטובת הסרט. ההיכרות עם תפקידים דומים של אותו שחקן מחפה מעט על העובדה כי הדמות המיתולוגית הופכת להיות בשר ודם, אדם יפה (תמונות של הוק משנות התשעים מעטרות את הסרט) שהפך להיות מוזנח בגלל סיבה אשר נחשפת בסרט לקראת סופו (ובספר היא נחשפת בשלב מוקדם בהרבה).

הסרט מזגזג מעט בין קווי העלילה של אנני וטאקר ועד שהוא מפגיש אותם פיזית (בשלב די מוקדם). אז עולה נושא מפתח נוסף ביצירה, אשר משתלב בצורה שונה בדיון על ההערצה ואובססיה לתרבות פופולארית: הורות. אנני חשה ריקנות על כך שלא הביאה ילדים לעולם בהחלטה משותפת עם דנקן, בעוד טאקר אומנם לא מסוגל לשמור על זוגיות, אבל הוליד חמישה צאצאים מארבע נשים שונות, כאשר רק עם הצעיר שבהם הוא שומר על קשר רציף. אחת מבנותיו של טאקר מחדשת עמו את הקשר ואפילו מנסה לאחד בין כל אחיה, רובם לא ממש יודעים על היתר. בעוד חידוש הקשר, שיוזמת אותה בת, זוכה רק להצלחה חלקית, טאקר בהחלט רוצה לתפקד כהורה תומך. דווקא המפגש עם אנני מאפשר לא לעשות זאת – אם כי בדרך הוא גם נתקל בדנקן, מפגש שמותיר בשני הגברים שאיפות שונות.

אף כי הסרט מתרכז בסופו של דבר ביחסים בין אנני לטאקר, הטיפול הטוב ביותר בסרט הוא בדמותו של דנקן. לכאורה זו דמות פתטית, מנותקת מן המציאות ובעלת אחריות לייסורים של אנני. מאידך וכאמור, יש קשר ישירי בין דנקן לבין הגיבורים בספרים מוקדמים יותר של הורנבי. בזכות המשחק של או'דאוד וגם בזכות התסריט, דווקא הגרסה הקולנועית של דנקן מעוררת יותר אמפטיה. כולל רגע יפה בסרט בו הוא מסביר לטאקר עד כמה המוזיקה שלו היא בעלת ערך גם אם היוצר שלה חושב שאינה מספיק טובה. רובד נוסף לדמותו של דנקן הוא סוג האלבום שהוא מעריץ יותר מכל – "ג'ולייט" הוא אלבום על פרידה מאישה וסביר להניח כי הוא מבטא עבור דנקן סוג של כאב וזעם שגם הוא חש בעבר אחרי כשלון רומנטי. אבל יותר מכך, עבור דנקן האהבה האמתית והכנה היא זו הנכזבת שמסתיימת בקרע ובעירה פנימית. זוגיות שלווה כפי שהייתה לו עם אנני פשוט לא יכולה להשתוות לכך.

שאר השחקנים בסרט עושים עבודה טובה ובזכות העבדה שפרץ (״אחינו האידיוט״) הוא במאי אשר מעניק מימד כנה ואלגנטי לקומדיות שלו, הסרט מכיל מספר רגעים עדינים יפים. חלקם נובעים מן הקשר המאוחר שנוצר בין שני אנשים שבזבזו שנים ארוכות מחייהם וחלקם מן התיאור האוהב/אירוני של אתר ההתרחשות העיקרי בסרט, עיירת חוף בריטית מנומנמת שאנני מנהלת את המוזיאן שסוקר את ההיסטוריה שלה. למעשה, הסרט הוא כולו הצעה לקריאה מחדש של היסטוריה אישית ומציאת הדברים החיוביים במה שהאדם תופס כטעויות שביצע בעבורו.

עם זאת, הסרט אינו חף מפגמים – משהו במבנה שלו לא מאוזן ולדעתי זה נובע מן הספר. יש לציין כי בסך הכל מדובר בעיבוד נאמן מאוד, פרט לכך שכל האירועים קפצו כמה שנים קדימה. הפתרונות החזותיים לקטעי שיחה ארוכים עובדים בצורה קולחת, אם כי רגע אחד לקראת סוף הסרט הרגיש לי מעט משונה ובוטה. חזרתי לבדוק זאת בספר והבנתי כי אכן מדובר בסוג של המצאה עבור הסרט, ולדעתי היא מחלישה אותו. זאת משום שעל ידי סוג מסוים של קיצור ההסבר אודות העבר של טאקר, הדיון בטיב היצירה שדנקן מעריץ מחמיץ רובד מהותי. אולם, לדבר על ההבדל יהיה ספוילר לסרט (ופחות מכך לספר), אז ראו הוזהרתם.

-ספוילרים מכאן-

בסרט, טאקר מגלה לאנני רק סמוך לסיום מדוע נטש את הקריירה שלו בעודו יחסית מצליח. בספר הוא לא רק מצליח יותר ברגע הפרישה, אלא שהוא חושף בפניה את הסיבות באימייל עוד לפני שהשניים נפגשים בפועל, ומדובר בסיבה דומה אך מעט שונה. בסרט, ג'ולי שעליה נכתב האלבום ג'ולייט מפתיעה אותו בהופעה עם בתם המשותפת ומשאירה אותו לרגע לשמור עליה. הוא מתמלא חרדה, נוטש את הילדה בשירותים ובורח. בכך, האלבום שכולו מביע ערגה ואז זעם על יחסים עם אישה מסוימת נוצר על ידי אדם שקורס ברגע שהוא מתמודד עם אדם שנוצר כתוצאה מאותה מערכת יחסים. אנו לומדים מעט מאוד פרטים על אישיותה של ג'ולי בסרט, מה שהופך אותה רק ליפה, מיסתורית ומפתה.

בספר, לעומת זאת, ידוע עליה יותר. כתוב שאחרי שיציא האלבום ג'ולי נטשה את בעלה על מנת לחיות עם טאקר ואחרי מספר ימים הוא הבין כי מדובר באישה ריקנית שאין לו על מה לדבר עמה. הוא היה זה שנטש והוא מתמלא בזעם פנימי על האלבום שיצר, שיר הלל לאישה שלא ראויה לכך. אבל בניגוד למה שכתוב בוויקיפדיה בעולם הספר, טאקר הוא לא אבי בתה של ג'ולי. בסרט הפגישה ששינתה את חייו התרחשה באמצע סיבוב הופעות אך לא במהלך הופעה שלו – אלא בהופעה של להקה אחרת שהוא יצא לראות בעודו שיכור אחרי הופעה, כאשר הוא זוכר שמישהו המליץ לו עליהם. רק כאשר הוא נתקל במכר בהופעה הוא נזכר כי הממליצה הייתה ליסה, חברתו לשעבר. אותו מכר הוא ידיד של ליסה והוא מספר לטאקר כי ליסה ילדה בת ממנו. טאקר בגד בליסה עם ג'ולי ולמעשה נטש אותה למען אישה שהעניקה השראה לאלבום, אבל הייתה בת זוג לא ראוייה. לכן, הרתיעה שלו מן האלבום גדלה כי הוא מבין שהוא בעצם מתעד את הסיבה שבגללה הוא אינו נוכח בחיי בתו הבכורה. ואלבום הפרידה הרומנטי הכואב שדנקן חווה ומתשמש בו ככלי להתמדדות עם הכאב לא נבע מכאב הפרידה שהמעריץ מדמיין, אבל הוא מכיל כאב אחר שטאקר חיפש זמן רב אחר אמן שיעניק לו כלים להתמודד עמו (בספר טאקר נעזר בקריאה בספרי דיקנס על מנת להתמודד).