פסטיבל סרטי הסטודנטים 2018: דיווח שלישי, הזוכים והזוכות

במוצאי שבת ננעל פסטיבל סרטי הסטודנטים של תל אביב. על רוב הסרטים הזוכים כבר כתבנו – בפוסט המקדים, בדיווח הראשון או הקודם. על חלק מן הסרטים אחרים (וגם על כמה סרטים שלא זכו בדבר אבל ראויים לתשומת הלב) ארחיב בהמשך פוסט זה. אך קודם כל, רשימת הזוכים.

הסרטים הזוכים

״כל הכבוד״

התחרות הבינלאומית

פרס הסרט: ״בלתי נראה״. במאי: ארון זנטפטרי, האוניברסיטה לתיאטרון ואמנות הקולנוע, בודפשט, הונגריה.
ציון לשבח: ״לולי״, ציון לשבח לשחקניות יובל כרמל ומעיין תורג'מן, יוצרים: יאיר פרידמן, הדר סייפן. מכללת בית ברל, ישראל.
פרס התסריט: ״סליחה, אני מחפש את חדר הפינג פונג ואת חברה שלי״, בימוי ותסריט: ברנהארד ונגר.
פרס הצילום: ״מעשה של אהבה״, צילום: וו.א.מ. בליקלי, בימוי: לוסי נוקס, אוניברסיטת מלבורן, אוסטרליה.
פרס העריכה: ״הקיץ כבר כאן, פרקים על נעורים״. עריכה: לאורה מרטינז, בימוי: דויד פינהיירו ויסנבטה, ביה"ס הגבוהה לקולנוע ותיאטרון ליסבון, פורטוגל.

התחרות הישראלית

פרס הסרט: ״כל הכבוד״ בימוי: עומר בן סימון, אריה הספרי, אוניברסיטת תל אביב.
ציון לשבח: ״הגברים מעבר לגדר״, בימוי: אניס מולדבסקי, בצלאל.
פרס סרט האנימציה: ״מכתב אהבה לבחור שהמצאתי״, יוצרת: רחל גוטגרץ.
ציון לשבח סרט אנימציה: ״זוגות זוגות״, בימוי: אפרת חן וייס, נאור זנא, נטע בר.
פרס התסריט: ״תפקיד בעל משמעות״, במאית-תסריטאית: שירה פלורנטין, סם שפיגל.
פרס המשחק: ״ילדה״, אנסטסיה פיין, בימוי: דריה טורצקי, אוניברסיטת תל אביב.
פרס הצילום: ״אסא בן 13״, צילום: נעמה בונימוביץ, בימוי: סלי אלימלך, מכללת ספיר.
פרס העריכה: ״אושרי״, עריכה: שירה מישר, בימוי: ליהי סבג, בית ספר מעלה.
עיצוב אמנותי: ״הדב״ עיצוב: דורין שוורצמן, בצלאל.

התחרות העצמאית

פרס הסרט: ״אינטרגלטיק סמוראי״, בימוי: הגר בן אשר (תמונה בראש הפוסט)
פרס הבימוי: ״שממה״, בימוי: מיקי פולונסקי.
ציון לשבח + חביב הקהל: ״האלטעזאכן״, בימוי: רוני בהט.

פרסים נוספים

פרס פורום המבקרים: ״היה שווה כל שקל״, יוצרים: פז ברנשטיין, מולי אסידו, אריקה קמפטון. שלושה פרגמנטים מפרויקט אנימציה תיעודי של מכללת ספיר.
ציונים לשבח פורום המבקרים (יש שלושה כאלו השנה):
״אב ובנו״ בימוי: הלל ראטה, בית הספר מעלה.
״דיינו״ בימוי: נעמי מרוז, אוניברסיטת תל אביב (התמודד בתחרות הבינלאומית, חברי פורום המבקרים צפו בכל הסרטים הישראלים).
״כל הכבוד״ בימוי: עומר בן סימון, אריה הספרי, אוניברסיטת תל אביב.

חביב הקהל: ״תפקיד בעל משמעות״, במאית: שירה פלורנטין, סם שפיגל.

פרס היצירה הטובה ביותר בתחרות מדיה דיגיטלית: ״Home Ascape״, יותם רוזין.

במענקי הפקה של פרויקט ״קצר על הדרך״, שיתקיים הפעם תחת הכותרת ״חשבון נפש״, זכו:
"מבט שלישי", אפרת רסנר.
"זכות מלידה", ענבר חורש.

מתוך הסרט ״לולי״. צילום: אמונה אייגן

לולי

סרטם של יאיר פרידמן והדר סייפן עוסק בניצול מיני של נערה בת -14. אך הוא שונה מכמעט כל סרט אחר בנושא, כיוון שהוא מגלה אמפתיה לא רק לנערה, אלא גם לאישה הבוגרת אשר מתעללת בה, אישה אשר בעצמה עברה טראומה מינית. בכל שבוע הילה (יובל כרמל) יוצאת מחדרה שבקיבוץ ונכנסת בסתר לדירה של מדריכת הקארטה שלה, ליאת (מעיין תורג'מן). לא סתם בחר צוות השופטים בתחרות הבינלאומית לציין לטובה את השחקניות: בכל פעם שרואים את הילה יוצאת מן החדר או קרבה לליאת, אנו רואים במשחק שלה שילוב של פחד ומשיכה, רצון להפסיק את הקשר האסור ובו בזמן רצון לא לפגוע בליאת המאוד חזקה פיזית ושבירה נפשית. הסרט משלב בין הרבה דברים שהם ללא ספק פסולים לצד מצבים רגשיים אמביוולנטיים יותר. הסרט מתרחש על פני כמה לילות, כל אחד מהם מראה את הילדה לכודה באופן אחר, הן פיזית והן רגשית. זהו סוג של סיפור אהבה קבור בתוך מקרה של ניצול שיותיר צלקות עמוקות ולא מאפשר לנערה גישה מלאה לחיי ההתבגרות הנורמליים, שהיא לכאורה מקיימת בין הלילות המוקדשים לביקורים.

האלטעזאכן

סרטה של רוני בהט עוסק בעולם שעבר – המקצוע שבכותרת ופרידה מסוס שכעת לא חוקי להעסיק אותו כעזר במקצוע. מסע של אב אלטעזאכן (מגולם בידי אלטעזאכן אמיתי) ובן בדרך לפרידה מן הסוס, סוס אשר זוכה לקלוז-אפים הכי יפים בסרט. הבן פרקטי ומתאים לעולם המודרני, האב מעכב את המסע על מנת לאסוף מכשירי חשמל אשר ספק אם יהיה להם דורש, לא מוכן לוותר על שרידים מן העבודה לו הקדיש את חייו וכעת היא נראה לא מתאים לסביבה. לפרקים, התסריט מרגיש מעט מחושב מדי באופן שבו הוא מדגיש את ההבדל בין האב לבן, אך הבימוי אשר שומר תמיד על מידה מסוימת של ריחוק מפצה על כך ומשתהה על הרגעים המהותיים, כמו נאחז בהם כפי שהאב נאחז בעברו.

מג'נון

סרטו של עומר נאות עוסק בחייל מילואים אשר נשלח למקום מבודד במטרה לשמור על אנטנה, כאשר מלבדו בבסיס נמצא רק עוד חייל נוסף אחד. נקודת המוצא הזו מזכירה במעט את קומדיית האימה ״מסווג חריג״, אך האווירה אשר יוצר הבמאי בסרט היא שונה ומהווה סוג קיומי יותר של אימה. זהו המופשט מן הסרטים הישראלים שראיתי השנה, סרט אשר מתרחש בסביבה בה דווקא בגלל אנטנת תקשורת הקליטה מעוותת ועמה אולי מתעוותת גם תפיסת המציאות של הגיבור – דומה כי הוא רואה ילד בדואי המגיע משום מקום ומאוחר יותר חושד כי הילד נהרג, אולי כתוצאה מאימוני ירי מאולתרים. הסרט משלב גם רגעים הנעים בין חלום, דימוי דתי, ומציאות – וככל שהוא מתקדם האופציה לקריאה חד משמעית הולכת ונעלמת, בסרט בו משהו שאינו כשורה מתרחש או יתרחש. הסרט הופך להיות סוג של סרט מסע אשר נותר נטוע במקום, סוג של נקודת מרכז במבוך של ניסיון לעשות את המעשה הטוב לצד רגשות אשמה וחוסר יכולת לקרוא את המציאות בדרך כלשהי. בסרט משחק עידו מוסרי בתפקיד שהולך נגד התדמית ויוצר תחושה של גבר הנקלע לתוך סרט לא נכון, דבר המשתלב היטב בסוג החוויה אשר נאות מבקש לייצר.

קפטן

רבים מן הסרטים שיוצרים סטודנטים מבית הספר לקולנוע מנשר מתאפיינים בגישה אסתטית דומה: שוטים ארוכים עם מעט תנועות מצלמה ומיקום חלק מן ההתרחשויות הדרמטיות מחוץ לפריים. לרוב אני אוהב את הטכניקה הזו, אבל לא תמיד היא משרתת היטב את היצירה. במקרה של סרטו של טומי שלז שפריר, הבחירה מנומקת היטב: השפה הקולנועית דורשת מן הקהל להשלים פערים בסיפור בו הגיבור הסרט, על אף היותו קפטן, אינו מסוגל לומר את מצוקתו בקול רם וכך בסביבה איש אינו מבחין בה, אף על פי שהסימנים ישנם. הקפטן משחק בקבוצת הכדורסל הצעירה של מכבי תל אביב ולמרות מעמדו כמנהיג, דומה כי חבריו לקבוצה לא מחבבים אותו. המאמן לוקח אותו תחת חסותו, כולל התעללות מינית. הגיבור מחפש כל מפלט, אבל אמו נמצאת לפרקים ארוכים מחוץ לבית ומעודדת את הקשר עם המאמן. פרט לסגנון הקולנועי עליו דיברתי, הסרט גם מרוויח מן העבודה הקולית של השחקנים: אורי שכטר בתפקיד המאמן מדבר בקול חזק וסמכותי וכאשר הוא מנסה לייצר עידון הדבר לא ממש מצליח, בעוד השחקן הראשי, איתי גימלמן, נשמע כאילו הוא לוחש גם כאשר הוא מדבר בקול רם וברור.

במקומו

סרטו של אופיר פלדמן נפתח בסצנה נוגעת ללב, סצנה אשר בה הדברים מועברים גם מבלי צורך במילים רבות: גבר נוכח בהלוויה של אישה אך ממקם את עצמו מעט מרחוק מיתר הקהל. לאחר שהוא מנחם את האלמן הטרי ומתנצל כי עליו ללכת ולא יכול לנחם אותו בביתו, הוא נשאר במקום ועובר להניח את זר הפרחים שלו בנפרד, שריד לאהבה סודית.

עיקר הסרט מתרחש זמן מה לאחר מכן, כאשר שני הגברים נפגשים שוב בביתו של האלמן. מסתבר גם כי שניהם רופאים באותו בית חולים. כאשר האלמן מוזעק למשמרת, חברו מתנדב לשמור על בתו התינוקת. בשעות המשמרת, הוא לוקח את התינוקת היהודייה לארוחה משפחתית בבית משפחתו בכפר ערבי. בני המשפחה מודעים היטב למשולש הרומנטי שהתרחש בעבר והם מקבלים את התינוקת כשילוב של תחליף נכדה רגעי ועדות לכישלון של הגבר הערבי אשר נותר אובססיבי כלפי בחורה יהודיה שאינה בין החיים.

גם בלי הרובד הפוליטי, המפגש טעון משום שתינוקת ספק חטופה למשפחה אשר אינה המשפחה שלה היא חלק מסיטואציה טעונה, מה גם שהסרט בשום שלב לא מאשר או סותר את האפשרות כי מדובר בבתו הביולוגית של הרופא הערבי. לב הסרט נמצא במרקם עדין של בין חציית ואי חציית גבול: בין יחס אוהב לילדה לבין המחויבות, של כל בני המשפחה בכפר, כלפי הגבר אשר מגדל אותה באופן רשמית. דומה כי נוכחות הילדה גורמת גם לכך שעוצמת הוויכוח בין הרופא ליתר בני המשפחה פחתה או רוככה.

מתוך ״האלטעזאכן״, צילום: עמרי ברזילי