פסטיבל הקולנוע הגאה 2018: "מרסי", "היורשות"

פסטיבל הקולנוע הגאה ממשיל להתקיים בסינמטק תל אביב בימים אלו, לצד העיצומים אשר נוקט צוות העובדים במוסד התל אביבי המצוי בסכסוך עבודה עם הנהלת הסינמטק. אחרי פוסט ההמלצות שקדם לאירוע, הפעם אגע בשני סרטים בהם צפיתי במהלך הפסטיבל עצמו, בהן סרט אמריקאי מצופה שבויים בידי יוצרת ישראלית. בנוסף, ברצוני להמליץ לבאים לפסטיבל להקדיש מספר דקות של מבט בלוח המחווה היפה לבמאי עמוס גוטמן אשר מצוי ליד המדרגות המובילות לאולמות 1 ו-2.

מרסי
My Days of Mercy

מסתבר כי מה שמעסיק במאיות ישראליות הוא עונש המוות בארה"ב. בנוסף ל״נשים מתות מהלכות״ של הגר בן אשר שמתמקד בנידונות למוות והוצג בפסטיבל טרייבקה, סרטה הראשון באנגלית של טלי שלום עזר (״פרינסס״, ״סרוגייט״) עוסק במפגינות בעד ונגד עונש המוות. הן נפגשות לאורך תקופה של כמה חודשים סביב הוצאות פומביות להורג, למחאות ציבוריות שאומנם מקבלות יחס בחדשות, אבל לא ממש שוברות את השגרה או מונעות את המוות. כל אחד מן הצדדים שמפגינים מייצר סוג של אחווה והיכרות בין הפעילים הנודדים בקרוונים במדינות השונות במרכז ארה"ב, בכל פעם לבית כלא אחר.

הייחוד של סרט זה מול סרטים קודמים אשר עסקו בעונש המוות נובע מכך שהוא עוסק בקשר רומנטי הנרקם בין נשים משני צדי המתרס. ככזה הוא משמיע טיעונים בעד ונגד, אם כי באף שלב בסרט הטחת טענות לא הופכת לעיקר. בנוסף, הסרט משלב בין סיפור אהבה בין שתי נשים באזור שמרני יחסית ובשלבים שונים של יציאה מהארון (גם זו מול זו) ולבין הדיון הפוליטי, כאשר לכל אחת מן הנשים יש גם רקע אישי מורכב הקושר אותה למאבק מבחינה רגשית בנוסף לחשיבה הערכית. ניתן לומר כי הסרט נע בין עיסוק בשתי סוגיות פוליטיות שונות, אך זה יהיה לא מדויק: הסרט כל הזמן מובל על ידי האנושיות והסיפור האישי של הדמויות שלו. בעוד הדיון הפוליטי נוכח כרגע לסרט, זהו סוג של סיפור של גילוי והתבגרות מאוחרת יחסית, סיפור אשר מעבר לאהבה ולדרמה הקשורה בניסיון להציל (או לא) נידונים למוות, כל אחת מן הנשים בו לומדת משהו חדש על עצמה באופן הדרגתי. התסריט של ג'ו ברטון מגיע לכמה סיטואציות אשר יכלו להפוך למלודרמטיות, אבל הבמאית שומרת על איפוק ואמינות, בעיקר בדרך בה היא מדריכה את שלוש השחקניות המובילות את הפרויקט.

רוב הסרט נחווה תוך התמקדות בדמותה של לוסי בת ה-22 (אלן פייג') אשר נוכחת בכל הסצנות בסרט. אביה של לוסי עומד להיות מוצא להורג ארבעה חודשים אחרי נקודת הפתיחה של הסרט, בה לוסי נוסעת עם אחותה הגדולה מרתה (איימי סיימץ) ואחיה בן ה-10 לעוד הפגנה נגד עונש המוות, הפעם של אדם הלוקה בנפשו העומד בפני המוות אחרי שהרג שוטר. מן העבר השני של הכביש, לוסי יוצרת קשר עין עם מרסי (קייט מארה) אשר אביה היה השותף של השוטר. מאוחר יותר מרסי מחליטה לדבר מעט עם האישה מן העבר השני, אשר מצביעה על האירוניה כי מי שתומכת בעונש מוות קרויה בשם שפירושו רחמים. השם מרסי נותן את כותרתו לסרט ויש בכך משמעות כפולה: הסרט גם עוסק במשמעות הרחמים הן בגישה לענישה והן בהבנת הגישה של הצד השני בסוגיה הפוליטית וברבדים אחרים בחיים. באנגלית שם הסרט הורכב תחילה גם הוא משם הדמות בלבד, אולם בהמשך הוא שונה לכותרת ״My Days of Mercy״ (ימי הרחמים/חסד שלי) שם אשר מדגיש עוד יותר את הדואליות.

לוסי חייה בעיירה קטנה באוהיו, כאשר דומה כי רוב הסביבה מודעת ברמה זו אחרת לנטייה המינית שלה וגם לכך כי אין הרבה אופציות בתחום במקום. לעומתה, מרסי מוצגת בסרט בסוג של מסתורין – אישה מעיר גדולה יותר, ממעמד גבוה יותר ובעלת מראה זוהר יותר. המשחק של מארה נראה בהתחלה כמייצג סוג מוכר מאוד של נשיות השומרת על כבוד תוך שימוש ביופי ככרטיס ביקור, אבל ככל שהקשר בין השתיים הופך להיות רציני יותר משיחות קטנות (והסרט לוקח את הזמן שלו בבניית התפתחות רגשית ואמון), מתגלים הצדדים הפגיעים יותר במרסי והמשחק של מארה הופך להיות מעודן ומורכב יותר ממה שראינו ממנה בתפקידים קודמים.

פייג' משחקת תפקיד אשר דומה כאילו תפור היטב למידותיה לא רק בגלל העיסוק במיניות שלה, אלא גם משום שהוא מאפשר לה להיראות קשוחה ואבודה בו זמנית. אין זה פלא כי מארה ופייג' היו מעורבת בסרט כמפיקות משלבים מוקדמים – דומה כי הן ידעו מה יש בסיפור הזה שיוצא מהן את המיטב, כולל בבחירה בבמאית הישראלית. אולם עבורי, סיימץ נהדרת לא פחות בתור האחות הגדולה, אשר שומרת על סוג של עוגן ריאלי בסרט – היא עברה יותר בחיים וגם מוכנה להקרבה גדולה מעצמה על מנת להגדיל את הסיכוי כי האב יצא זכאי. שתי האחיות הקריבו את חייהן האישיים לטובת המשפחה והשחקניות מעבירת היטב את הרצון של הדמויות למימוש עצמי לצד ההכרה כי מימוש זה לא צריך להיות בעדיפות הראשונה.

היופי בעיצוב המשפחה של הגיבורה מגיע גם דרך סצנה הבודדת בה אנו חוזים במשפחתה של מרסי – לכאורה, משפחה מלוכדת ועשירה אשר עומדת בניגוד למשפחה נטולת ההורים ומרובת הריבים של לוסי. אבל כמו לא מעט סרטים בקולנוע האמריקאי, הסדר והאסתטיות של המשפחה הבורגנית מוצג, מבלי שהדבר יאמר במפורש, ככזה אשר מונע היכרות מלאה גם בתוך הבית ודיבור ישיר על הבעיות ועל מקומות בהם הקשרים הרגשיים חורגים מן הקו הערכי של המשפחה. בסצנה הקצרה הזו, הסרט בורא לא רק את הניגוד בין המשפחות, אלא גם את הניגוד בין שתי הנשים ואת הבעיה שתהיה להן להמשיך בקשר לטווח הארוך.

״מרסי״ הוא סרט אשר מחלחל לאט. ההתמקדות בנקודת מבט של דמות אחת גורמת לחלק מן התפניות הדרמטיות בעלילה (ויש רבות כאלו, אשר לא קשורות ישירות לרומן) להתגלות בדיעבד בצורה של השלמת פערים. לצד הסיפור האישי והרגשי, כל מסע של הוצאה להורג מלווה בשוט בודד מנקדות מבט שונה, שוט המציג ארוחה אחרונה שאוכל הנידון למוות לצד הפרטים על הפשע בו הוא מואשם ופרטים טכניים נוספים. כל הדרכים הנרטיביות הללו מובילת למערכה אחרונה חזקה מאוד מבחינה רגשית, מערכה בה הסרט משאיר את הטענות החזקות ביותר בנוגע לעונש המוות בתור משהו שנראה על המסך ולא נאמר על ידי הדמויות. אבל לאורך כל הסרט, זהו לא רק סרט על נושא פוליטי ובסופו של דבר כל אחת משלוש הנשים מבינה כי עליה להגדיר את עצמה ואת השאיפות שלה בחיים באורח אחר.

טלי שלום עזר אומנם הובאה לסרט בידי המפיקות (מלבד השחקניות הפיקו גם דיויד הינוגוסה וכריסטין ואשון, אורחת הכבוד של הפסטיבל) אבל היא הביאה עמה לסרט גם את הצלם ראדק לאדצ'וק שעבד עמה מאז ״סרוגייט״ ולצד זאת עוד אנשי צוות ישראלים, כגון העורכת עינת גלזר-זרחין. בזכות הצילום, ניתן לראות את הסרט כממשיך את נקודת החוזק בקולנוע של הבמאית – עיסוק במיניות של הגיבורים באופן המסביר משבר נפשי הנוגע גם בתחומים אחרים שבחיים, מבלי שהייצוג המיניות יגלוש למציצנות ותוך דגש על אמינות ומורכבת גם בקטעים האינטימיים ביותר.

היורשות
The Heiresses

עוד סרט נהדר המציג בפסטיבל הוא סרטו של הבמאי הפרגוואי מרסלו מרטינסי, אם כי במקרה הזה מדובר בסרט מאתגר יותר לצפייה, בגלל קצב איטי והאופן בו הבמאי בוחר לחשוף את המידע על העלילה. הסרט נפתח בשוטים בהם המצלמה ניצבת בחדר שונה מן החדר בו נמצאות הגיבורות, לוכדת אותן בין פתחי דלתות הבית הגדול בן הן חיות. בכך, הבמאי מאותת לנו כי זוג הנשים המבוגר המוצג בסרט מסתיר משהו מן העולם, ובדקות הראשונות הקהל צריך לגלות מה טבעו של המשבר הפוקד את שתי הנשים, אשר דומה כי הן חיות כזוג במשך שנים רבות.

המוקד של החלק הראשון של הסרט הוא צ'קיטה (מרגריטה ירון) אשר דומה כי היא זו אשר אחראית על תחזוקת הבית כולל הטיפול בבת זוגה הציירת צ'לה (אנה ברון, שזכתה בפרס השחקנית בפסטיבל ברלין על סרט זה). דומה כי היא כמעט מתקשה לזוז וצריך לגרור אותה בכוח לאירועים חברתיים. בחלקו הראשון של הסרט השתיים נאלצות למכור חלק ניכר מן הרכוש אשר ירשו מקרוביהן על מנת לשרוד כלכלית, מסיבות אשר נחשפות בהדרגה. יחד עם המהלך זה, צ'קיטה מנסה להכין את צ'לה לתקופה לא קצרה בה על השתיים יהיה לחיות בנפרד.

אבל זוהי רק הפתיחה, בעוד לבו של הסרט מציע מהלך שונה לחלוטין, שאיני יודע כיצד לתאר אותו מבלי להרוס משהו מחדוות הגלוי אשר מתבצעת בעת הצפייה. ניתן רק לומר כי צ'לה נאלצת לחיות חיים אקטיביים יותר ובמידה רבה היא מוצאת את עצמה מחדש, באופן אשר מראה כי גם בחיי האהבה הארוכים שהיו לה, גם היו דברים אשר נותרו חסרים. מרטינסי מתמקד אומנם בצד של הגיבורות (ורוב הזמן רק באחת מהן) אבל ברקע הוא מתאר לא מעט מעגלים חברתיים שונים של נשים בפרגוואי – מבט קצר על הקהילה הלסבית המתחיל כאירוני אבל מתגלה כמעמיק בנשים זקנות בחברה הגבוהה, מבט על צעירה מודרנית לכאורה, וגם מבט על צד מרוחק ועני יותר של החברה. הצילום בסרט לפעמים נמצא קרוב לגיבורה או לנקודת המבט שלה ולפעמים שב לעמדת מציץ, כיאה לסיפור שגם כשהוא נחשף נותר בו משהו סודי, אולי מפני שהגיבורה עצרה משהו בנפש שלה במשך שנים, כפי שכל אדם מוותר על היבטים מסוימים בחייו בשלב זה או אחר.