״כוכבים חיים לנצח״, סקירה

כוכבי קולנוע לא חיים לנצח פיזית, אבל לפעמים נוטים לחשוב כי הם נותרים לעד בתודעה. הדבר לא לגמרי נכון. גלוריה גראהם הייתה כוכבת קולנוע גדולה מאוד במשך קרוב לעשור, בחצי השני של שנות הארבעים ובעיקר בשנות החמישים המוקדמות. היא הופיעה בתפקידי משנה בשניים מן הסרטים ההוליוודים הגדולים המוכרים ביותר – ״אלו חיים נפלאים״ (It's a Wonderful Life) ו״נבל היה האיש״ (כך תורגם לעברית שמו של ״The Bad and the Beautiful״ של וינסנט מינלי). על הסרט האחרון היא גם זכתה באוסקר על שחקנית משנה והייתה לשחקנית הראשונה שמקבלת אוסקר בשידור חי בטלוויזיה.

את המועמדות הראשונה שלה לאוסקר קיבלה גראהם על הסרט ״אש צולבת״ (Crossfire), אחד מן הסרטים הראשונים בהוליווד שדן באנטישמיות ופשעים אשר מבצעים חיילים, מה שהפך את רוב יוצרי הסרט לנאשמים הראשונים בהחדרת חומרים תעמולה קומוניסטים לקולנוע האמריקאי, בסיפור מאוחרי הקלעים שיכול להפוך לסרט בפני עצמו. אבל את עיקר תהילתה קיבלה גראהם על תפקידה בתור פאם פאטל בסרטי פילם נואר, כולל כמה מן הסרטים הטובים ביותר בז'אנר – ״החום הגדול״ ו״תשוקה אנושית״ עם פריץ לאנג, או שני הסרטים שביים בעלה השני, ניקולס ריי – ״סוד של אישה״ ו״במקום בודד״, עוד סרט יוצא דופן שראוי לדיון בפני עצמו. מערכת היחסים שלה עם ניקולס ריי ובעיקר הסיבה בגינה לכאורה השניים התגרשו, תרמה אף היא למוניטין של גראהם בתור אישה לא מוסרית במונחים של שנות החמישים, מה שבו זמנית טרם לדימוי שייצגה בסרטיה ואולי קיצר את גודל התהילה שלה או את פרק הזמן באור הזרקורים.

האמת היא ששמה של גראהם זכור הרבה פחות מכוכבת אחרות שפעלו באותה תקופה ויצרו גוף עבודות פחות מרשים. עוד בחייה המצב היה כזה. גראהם המשיכה לשחק בעשור האחרון לחייה, אבל בתפקידים פחות גדולים בסרטים פחות מוכרים בקולנוע ובטלוויזיה או בהפקות תיאטרון קטנות יחסית, שנעזרו בעיקר במשיכה של שחקנית שהייתה מפורסמת בתפקיד הראשי. הסרט החדש, ״כוכבים חיים לנצח״ (Film Stars Don't Die in Liverpool), מתמקד בשנות חייה האחרונות, בהן חלק מן האנשים מתייחסים אליה בתור אגדה, אך הדור הצעיר של חובבי קולנוע ושחקנים לא ממש יודעים מי היא. לא במקרה, במהלך הסרט מוזכרות כוכבת כמו מרלין מונרו ולורן באקול, שמות אשר נשמרו טוב יותר בזיכרון הציבורי, אבל בעבר הפסידו תפקידים לגראהם.

הסרט מבוסס על ספרו של פיטר טרנר, מי שהיה בן זוגה של גראהם בשנים האחרונות לחייה, אף כי השניים נפגשו כאשר הוא היה בשנות העשרים לחייו והיא בשנות החמישים. טרנר לא ידע מי היא כאשר נפגשו לראשונה, אבל העובדה כי שניהם היו שחקנים לא ממש מצליחים באותה תקופה חיברה ביניהם והובילה לרומן לא ארוך, שנע בין אנגליה לארה"ב עד שהוביל לפרידה. רוב הסרט מתרחש זמן מה אחרי הפרידה בין השניים, כאשר גראהם חלתה במהלך הופעה באנגליה וחידשה את הקשר עם הצעיר שהיה בן זוגה לשעבר, כאשר היא מבקשת להיות מטופלת בבית משפחתו בליברפול ולא בבית החולים. דרך מספר ימים בהם היא חיה בבית המשפחה בעודה לא מספרת להם מה בדיוק מוקד המחלה שלה, הסרט קופץ לעבר הקרוב ומראה חלקים שמחים יותר בסיפור האהבה, או את המחלוקת שהובילה לפרידה.

העבר הזוהר יותר של גלוריה נראה מדי פעם דרך הליכה לסרטים ישנים או אזכור בדיאלוג שיחלוף מעל לראש של חלקים מן הקהל. הסרט לא דן בכוכבות, אלא בהשלכות שלה אחרי סוג של דעיכה. גראהם מתחילה את הסרט בתור סוג של גרסה מודרנית של נורמה דזמונד מ״שדרות סנסט״ – דמות אשר מתנהגת בסגנון אשר אינו תואם את המציאות, אלא סטנדרטים של התנהגות בסרטים ישנים שחלפו מן העולם. באופן בולט, גראהם היא אישה אשר מגיל צעיר למדה כי הכוח שלה הוא בהקצנת המיניות וזו הדרך העיקרית בה היא יודעת לתקשר עם העולם, אך העולם לא מוכן לקבל את בנות גילה כמייצגות מיניות. הסרט בו זמנית מראה אלו חסרונות יוצר הדימוי הזוהר של דמותה ומצדיע לרצון שלה להיות פעילה מינית גם בגיל הנחשב מבוגר יחסית. גראהם בסרט הזה לא פעם חלשה פיזית, לא תמיד קוראת נכון את המציאות ולא פעם בורחת מדיון בצדדים השנויים במחלוקת בעברה. אבל היא לא פתטית, אלא מעוררת השראה ובמידה רבה מנסה להיות רלוונטית לכל תקופה בה היא חיה. הבחירה ללכת לבית משפחת טרנר יכולה להיות רצון לברוח מן המציאות או מן הטיפול בחולי, אבל היא יכולה גם להיות ניסיון נואש להשיג דבר אשר חמק – משפחה חמה ואוהבת.

הכותרת המקורית של הסרט יוצרת ניגוד בין עיר הנמל הבריטית לחיי הכוכבות. משפחת טרנר בסרט היא בת למעמד הפועלים. זו לא משפחה נטולת ריבים, רחוק מכך, אבל יש בה חום ותמיכה אשר גראהם מחפשת. היא חושקת מינית בפיטר, אבל מעריכה ומחפשת לא פחות את הטיפול של אמו המסורה בלה. סצנה אחת קצרה בה אנו פוגשים את האם והאחות של גראהם מראה בדיוק מדוע אין לה רצון לבלות עם המשפחה הביולוגית שלה בימי מחלתה, או אפילו עם מישהו אשר זוכר את הרכילות ההוליוודית לגבי חייה. היא רוצה מקום בו תוכל לשלב את הילת העבר שלה עם אלמוניות של חוסר ירידה לפרטים – מקום בו יראו בה שחקנית גדולה ללא תווית נוספת. חיים בליברפול הצנועה הם ההפך מהוליווד גם לגבי אופי המוות – הרי זה לא מקום בו מתים צעירים ובאופן טרגי, שכן זה הגורל אשר שומר לכוכבים החיים לנצח ומתים צעירים. הסרט כולו נע בין שני הקטבים – המשיכה לזוהר ולפרסום מול הרצון גם בפשטות ובאהבה בלי תנאים, סוג של אהבה שאור הזרקורים הופך לקשה יותר להשגה.

הספר של טרנר (אשר מופיע בעצמו בתפקיד קטן בסרט) עובד בידי התסריטאי מאט גרינהול (״קונטרול״) ובוים בידי פול מקגויגן. השניים מקפידים על צניעות בעשייה, אשר משרתת את הסרט – הסטים הם הכי מצומצמים שניתן לדמיין ביחס לסרט תקופתי, כזה אשר מתרחש גם באתרים עשירים וגם בשיכון עני. הקפיצות בזמנים בסרט נעשות בצורה ברורה, גם אם לעיתים בנאלית, אבל הסרט מרוויח אותן בזכות מהלך תסריטאי בודד בו אותם אירועים נראים פעמיים, מנקודות מבט משלימות. בעיקר, ניכר כי היוצרים מבינים שהנכס הכי גדול בסרט על שחקנים הם השחקנים, או בעיקר השחקנית הראשית.

אנט בנינג המגלמת את גראהם נותנת בסרט את אחד מתפקידיה הכי טובים, תפקיד אשר עוסק במהות הכוכבות מול הזדקנות הגוף. בנינג לא עושה חיקוי, אלא בוראת דמות שלמה, המשלבת בין תמימות ילדותית לפרקים, מיניות משוחררת אשר רוב הקהל לא רגיל לראות בקולנוע מנשים בשנות החמישים לחייהן (והסרט לא מוותר על עירום), והבנה בוגרת של חיים שפוספסו. ההופעה שלה מתייחסת הן לקריירה של בנינג והן לזו של גראהם בשילוב של הצדעה וביקורת על אופי התפקידים אשר ניתנים לנשים הנתפסות כסמלי מין. ההצלחה של בנינג להמשיך בקריירה גם בשלבים נוספים עומדת גם מול הכישלון של גראהם בשמירה על מעמדה. דווקא בגלל שהסרט לא ממש מתעכב עם העבר של גראהם ולפרקים נראה היה כי הדמות שלה הייתה יכולה להיות בדויה, יש כוח בכך שמדובר באישה שהייתה אמתית ואפילו גדולה מאוד בזמנה.

הסרט מנסה להראות כי גם מאוחרי אישה אשר מתנהגת כדיווה בעודה מגרדת בקושי תפקידים בתיאטראות קטנים, יש אישה חכמה, מושכת ומורכבת. כי מאחורי המיתוס ההוליוודי מסתתר לא פעם פספוס, בטח כאשר מדובר באישה אשר חיה גם חיים סוערים בתחום הפרטי. הרי הרומן בין כוכבת מבוגרת לשחקן צעיר ממנה בהרבה הוא גם חומר לעוד סיפור רכילות לא נעים. הסרט חותר נגד הקריאה הנוחה של סיפורי רכילות או מיתוסים על התנהגות אקסצנטרית של כוכבים, מראה שיש גוונים עדינים לכל סגנון חיים, לכל סיפור אהבה של אישה אשר חלקים מחייה היו זוכים גם כיום לביקורת ציבורית. סיפור האהבה בסרט הוא מלודרמטי ובנינג, כמו גראהם, היא שחקנית אשר מקצינה את החיים. אבל הסרט מרגש דווקא בחלקים בהם הוא נוגע ברגשות ומחלוקת אשר מתרחשים בכל חולי או בכל מערכת יחסים.

מלבד בנינג, הסרט כולל עוד מספר הופעות משחק טובות, אשר גם הם מתאפיינות בסוג של צניעות אשר משרת את הכוכבת. ג'יימי בל בתור פיטר וג'ולי וולטרס בתור אמו לא מרגישים כמו איחוד של ״בילי אליוט״ מעבר לשלב המבט על הקרדיטים. ונסה רדגרייב גונבת את ההצגה בדיוק לחצי הסצנה בה היא צריכה לגנוב את ההצגה. הסרט אולי עוסק בחומרים מהם עשויים גורפי פרסים, אבל דומה כי הוא בחר ביודעין לעדן את הכיוון הזה, כפי שהוא מעדן הכל. כאשר הוא מצחיק, הוא לא לועג לאף דמות. יש בו נוסטלגיה לשתי תקופות שונות, אך היא משנית לכאב הרגשי אשר נוכח בכל פרק זמן. הסרט לא מבקש להיות סוחט דמעות או אפילו בלתי נשכח, אלא להראות פן אחר של החיים, גם בצד הקולנוע והתאטרון המוקצן יותר. אין בסרט עשייה קולנועית גדולה (פרט להופעתה של בנינג) והוא בשום אופן לא צפיית חובה, אבל הוא מספר את הסיפור שלו היטב באמצעים הצנועים שבחר, יודע טוב מאוד מה הוא עושה וגם מה לא לעשות.