״אובמה: השנה האחרונה״, סקירה (ועוד קצת על ״שעה אפלה״)

פסטיבל דוקאביב כבר מזמן לא מתרחש רק בתקופה הקצובה לו בחודש מאי, אלא לאורך כל השנה (ובכל הארץ). בין היתר, מדי חודש הוא מציג סרט תיעודי בולט אחד בכל סופי השבוע בסינמטק תל אביב. החודש זהו סרטו של גרג ברקר, ״אובמה: השנה האחרונה״. הכותרת העברית של הסרט מעט מטעה, בניגוד לכותרת המקורית ״The Final Year״. זאת מפני שהסרט מתמקד בשנה האחרונה של הממשל האמריקאי ברשות ברק אובמה ולא בנשיא עצמו, אשר אומנם מופיע בסרט, אבל כדמות הרביעית מבחינת זמן המסך שלה. בנוסף, הסרט אינו עוסק בממשל כולו אלא מתמקד בהיבט ספציפי אחד: מדיניות החוץ. שניים מתוך שלושת הגיבורים של הסרט עוסקים רק במדינות החוץ: מזכיר המדינה ג'ון קרי והשגרירה באו"ם סמנתה פאוור. האיש השלישי הוא בן רודס, יועץ וכותב נאומים שהוא לא פעם האיש אשר מטווח בין הבית הלבן לבין שני האחרים.

סרטו של ברקר נעשה מתוך עמדה אוהדת לדמויות, ונדמה לי שרק פעם אחת במהלכו הבמאי וצוותו שואלים את אחד מן המתועדים שאלה מעט לא נוחה. אולם, לא ניתן לפתור את הסרט בתור סרט תעמולה אשר מנסה להלל את גיבוריו ולהציג אותם כאנשים ערכיים ויסודיים, מה שייצר עבור צופים ליברלים ניגוד בינם ובין הממשל האמריקאי הנוכחי. הסיבה לכך היא שאף שהסרט מציג פחות או יותר את כל האנשים המתועדים בו ככאלה אשר נכנסו לפוליטיקה מסיבות ערכיות, ומנסים עדיין לפעול בהתאם להשקפת העולם וטובת הכלל, הוא גם מראה עד כמה הפעולה למען המטרה מבפנים היא בלתי אפשרית, מסיבות שונות. הסרט עוסק באנשים הנחושים להשיג את המטרה שלהם, אלא שהם לא מצליחים בכך כל הזמן ולעיתים אין להם מושג מה לעשות. בכך, הסרט מכיל גוון עצוב ואמביוולנטי – הקהל בו בזמן מעריך את האנשים ואת המניעים שלהם, אבל גם רואה אותם בשעה של כישלונות גדולים, ברגעים בהם הכוונות הטובות רק מסבכות את המצב, מקרים בהם המציאות מכה במדיניות המוצהרת.

הדבר בולט במיוחד לגבי הקטעים העוסקים בפאוור, אשר ליוותה או אובמה במהלך הקמפיין שלו לנשיאות, אבל המינוי שלה לשגרירה שם אותה בעמדה מעט מרוחקת פיזית ממרכז השליטה. במהלך הסרט יש כמה חילוקי דעות קטנים או גדולים בינה לבין שאר הצוות. גם אחרי שנים בתפקיד, דומה כי מדובר בעבודה רגשית עבורה, עבודה אשר נעשית מתוך תחושה של שליחות. לא רואים אותה מנסה להסביר את עמדת ארה"ב, אלא מנסה לגבש פתרונות למשברים בסוריה ואפריקה, תוך שיתוף פעולה עם מדינות ושגרירים שזכויות אדם לא בהכרח חשובות להם כלל, כאשר לפעמים גם הנשיא אשר אותו היא מייצגת דורש ממנה לוותר מעט עבור התמונה הגדולה, אלא שהיא רואה את החיים ההרוסים בכל המצב.

הסרט מנסה לשלב גם חלקים של פאוור עם משפחתה (אותו הדבר נכון גם לגבי רודס). השילוב הזה לפרקים מרגיש מאולץ אבל הוא גם מסביר הרבה על הדמות שלה כאשר היא לא חוסכת מבתה בת ה-3 שהסיבה שהיא נוסעת לאפריקה זה אנשים רעים בארגון "בוקו חראם". הסרט מראה את הביקור שלה בניגריה, ביקור שכולו כוונות טובות אך מידת התועלות שהוא יכול להביא לא ברורה לי. המעניין בסרט הוא חוסר היכולת של הרצון לעשות את המעשה הנכון להיתרגם לעשיית מעשים אשר באמת יהוו שינוי מהותי, גם מעמדת כוח גדולה. יחד עם זאת, בחלקים אחרים בסרט אנו חוזים בדברים אותם בהחלט ניתן לראות כהישגים (אף כי דונלד טראמפ מנסה לפגוע בחלק מהם, דוגמת הסכם פריז למניעת שינויי אקלים).

יש לי חיבה לסרטים תיעודיים אשר האופי שלהם משתנה בגלל אירועים אשר קרו במהלך הצילומים, סרטים בהם הבמאים יצאו עם כוונה אחת ויצא להם סרט קצת שונה, או שונה לחלוטין. זה קצת מה שקורה כאן, עם העלייה לשלטון של ממשל חדש אשר מנוגד לממשל אובמה לא רק בעמדה הפוליטית אלא גם בדרך התנהלות שמה את הסרט באור שונה – החשיבות של הראייה הגלובלית של גיבורי הסרט מנוגדת לרוח של "אמריקה תחילה" ולשמירה קודם כל על האינטרסים של האומה או אפילו של האדם הפרטי. וזו רק דרך אחת בה אירועים לא צפויים משנים את הנרטיב של הסרט. לצד הרגעים הללו, הסרט עובד הרבה פחות טוב כאשר הוא מנסה לעורר השראה באופן גלוי או להגדיר את "מורשת אובמה". ברגעים אלו זהו סרט תעמולה וקולנוע מגוייס, או סתם קולנוע דל ובנאלי, יהיה המסר שלו אשר יהיה. המזל הוא שהחלקים הברורים מדי הם רק חלק מן המכלול.

מעניין להשוות את הדיון בדיפלומטיה בסרט זה לבין סרט אחר אשר מציג בימים אלו בארץ, ״שעה אפלה״ של ג'ו רייט (פירוט על הסרט בסקירה של אורון). ההבדלים בין שני הסרטים מן הסתם רבים מאוד, גם מעבר לפער בין סרט עלילתי על תקופה בעבר לסרט תיעודי אשר המשברים המתוארים בו עדיין בעיצומם, גם אם המשטר התחלף (ו״אובמה: השנה האחרונה״ גם עוסק בעליית טראמפ לשלטון באופן ישיר). שני הסרטים מראים גישות שונות לדיפלומטיה: ממשל אובמה השמאלני-מתון רואה חשיבות עליונה בקיום של שיח ודיאלוג כאמצעי ראשון ועדיף יחידי לכל משבר, גם עם הגורמים האכזריים ביותר. העמדה הזו נובעת בין היתר מן ההבנה של הממשל כי הצבא אינו מסוגל לנצח במלחמות במזרח התיכון, לפחות לפי הניסיון הקרוב. לעומת זאת, צ'רצ'יל השמרני ב״שעה אפלה״ מתנגד לכל משא ומתן על האוייב הנאצי, בניגוד לעמדת חברים רבים במפלגתו ובבית המלוכה (חלקם מפחד ממחיר המלחמה, חלקם ספק מתוך תמיכה באידיאולגיה הנאצית) וההיסטוריה לימדה אותנו כי הצדק היה עמו – כמעט כל הקהל יודע בכניסה לסרט לא רק מה התרחש, אלא שזו גם הייתה ההחלטה הנכונה בדיעבד.

רייט הוא במאי ראוותי הרבה יותר מברקר והוא גם מגובש יותר בשפה הקולנועית שלו: כל שוט בסרט שלו מוקפד ואקספרסיבי כפי שסרטים עלילתיים יכולים להיות. היותו של ״שעה אפלה״ סרט מגובש לא קשורה להבדלים בין הז'אנרים, אלא לרמת הביצוע. אבל בגלל ש״שעה אפלה״ מציג עולם של צודקים מול טועים וגיבור אשר אומנם עומד במערכה כמעט אבודה אך לא חווה התלבטות מוסרית של ממש במהלך הסרט, אין בסרט שינוי של ממש, רק פאר של יצירה. הדמויות אשר כן עוברות שינוי נמצאות בשוליים ואין ממש הצצה למניעים שלהן. לכן, הסרט לא מותיר הרבה חומר למחשבה ולמרות היעילות והרהב ביצירה של רייט, המבט שהוא מספק על אחורי הקלעים של פינוי הכוחות מדנקרק לא מרהיב ומסעיר כמו החזון של כריסטופר נולאן בסרט ״דנקרק״ אשר שיחזר את המבצע עצמו.

לעומתם, ״אובמה: השנה האחרונה״ מצליח לרתק מכיוון שגם בתור דיוקן מעריץ של מספר אנשים, הוא מגלה כי אין פתרונות פשוטים וחד משמעיים לכל דבר בחיים, בטח שלא לעוסקים בנושא העדין של יחסי חוץ וניסיון למנוע אסונות הומניטריים. תהיה העמדה הפוליטית שלכם אשר תהיה, גם העמדה של הצד השני היא בעלת היגיון, והסיכוי ששני הצדדים טועים הוא לרוב גדול. גם צ'רצ'יל ביצע כמה שגיאות היסטוריות שהובילו להרוגים רבים, אפילו אם הסרטים אודותיו בקושי רומזים על כך – זה לא אומר שהוא לא היה מנהיג חשוב אשר פעל לפי סולם הערכים שלו. הסרט של ברקר מראה גם את הכוונות הטובות וגם את הכשלונות, השזורים באופן בלתי נפרד בהצלחות. יש בו משהו מייאש מבחינת חוסר היכולת להושיע אך גם מעודד כי הוא מראה אנשים שדומה כי באמת איכפת להם הנמצאים בעמדות כוח, במאבקים שיש בהם משהו מעורר השראה. אמביוולנטיות תמיד מדהדת עבורי חזק יותר ממסר חד משמעי, ורק אחד משני הסרטים הנידונים לעיל הצליח לעורר בי את התחושה הזו.