פסטיבל ונציה 2017 – דיווח ראשון: ״Downsizing״, ״Zama״, ״The Shape of Water״, ״Human Flow״

פסטיבל הקולנוע של ונציה מציין השנה את שנתו ה-74. הוא נפתח ביום רביעי (ה-30 לאוגוסט) ומאז התחלתי צפייה מרתונית בלא מעט סרטים. ביום הפתיחה הוצג גם הסרט הישראלי ״געגוע״ של שבי גביזון, עליו כבר כתבתי כאשר הוצג בפסטיבל ירושלים בבכורה ישראלית, להבדיל מן הבכורה הבינלאומית המתקיימת בוונציה. שלושה סרטים ישראלים אחרים יוצגו בהמשך הפסטיבל בבכורה עולמית ולפחות בחלקם אגע בהמשך. בינתיים, אכתוב על כמה מן הסרטים הזרים בהם צפיתי עד כה, שיש בהם לפחות סרט אחד שמוסיף להדהד אחרי הצפייה. תרגום השמות לעברית הוא שלי ואינו השם הרשמי של אף סרט.

Downsizing
הצטמקות

הבחירה בתור סרט הפתיחה של פסטיבל ונציה היא לא פעם נקודת זינוק לקראת קמפיין אוסקר (למשל, אשתקד פתח את הפסטיבל ״לה לה לנד״). לכן, הגיוני למצוא בתור הסרט הפתוח את החדש של אלכסנדר פיין, אשר כל סרטיו האחרונים היו חלק ממרוץ האוסקרים, בעוד פיין עצמו זכה בשני פרסי אוסקר על תסריט. אולם, יחסית לבמאי שנמצא בערך במיינסטרים האמריקאי, לסרטים של פיין יש תמיד צד מעט מרדני, בעיקר דרך שימוש באירוניה והומור שחור על מנת להעביר סאטירה על אורח החיים האמריקאי. גם אם מדובר בסאטירה אשר אוהבת את הדמויות להן היא לועגת, דרך שילוב כמעט תמידי של דרמה והומור שנמצא על סף חציית הטעם הטוב ביחס לרוב הקומדיות. בסרטו הנוכחי, פיין מקצין את המימד הסאטירי והביקורתי בכלל כלפי החברה יותר מאשר מכל סרט שביים מאז שני הפיצ'רים הראשונים שלו, ״החברות של רות״ (Citizen Ruth) ו״בחירות או לא להיות״ (Election). אולי זה מפני שאחרי הפסקה של שני סרטים, פיין חוזר לשתף פעולה על התסריטאי ג'ים טיילור, שכתב עמו את ארבעת הפיצ'רים הראשונים שלו. בגלל הנימה הביקורתית יותר של הסרט, התחושה הראשונית שלי היא שסרט זה לא יהיה שחקן מרכזי במירוץ לאוסקר השנה, גם בגלל הטון וגם בגלל שזה פשוט סרט מוזר ולא ממש אחיד ברמתו. בכך אין אני אומר שמדובר בסרט לא מעניין או לא ראוי לצפייה.

הסרט בנוי כולו על תבנית של היבט פנטסטי (או מדב"י) אחד בתוך מציאות ריאליסטית. בראשית הסרט, מדענים בנורווגיה מצליחים לייצר פטנט המסוגל לכווץ כל יצור חי עד למימדים מזעריים. כוונתם היא לכווץ בהדרגה את כל המין האנושי על מנת לשרוד בשינויי האקלים. הרעיון של אנשים מוקטנים אינו חדש בקולנוע או בספרות, עוד מימי ״מסעות גוליבר״, יצירה אשר משהו מן ההומור הביקורתי שלה נוכח גם בסרט זה.

מנקודת הפתיחה שתוארה, הסרט קופץ מספר פעמים כמה שנים שנים קדימה ומציג לנו את הגיבור של היצירה, פול (מאט דיימון) גבר אשר נשר מלימודי הרפואה על מנת לטפל באמו. הוא עדיין עובד כסוג של פיזיותרפיסט וגם נשוי באושר לאודרי (קריסטן וויג) אבל השניים לא מצליחים לצאת מן הקשיים הכלכליים. מפגש בכנס מחזור עם חבר מן העבר שבחר להצטמק מציג לפול באור חדש את התהליך: המניע הוא לא הצלת הסביבה, אלא הצלה עצמית – החיים בתור אדם פצפון הרבה יותר זולים ובכלל משתלמים כלכלית. לאחר התלבטות אשר כוללת כמה הופעות קצרות של שחקנים ידועים, הזוג מחליט לחיות חיים חדשים במושבה ייעודית לאנשים מצומקים, שכן הם רוב הזמן מבודדים מן הסביבה משום מפגש עם חרקים יכול להיות לא נעים עבורם. לאחר סקווינס יפהפה, מטריד ומצחיק שמלווה את ההליך הרפואי משנה החיים, פול מתעורר קטן מתמיד בתוך העולם החדש. אז הוא גם מגלה שאשתו התחרטה ברגע אחרון. בכך, אגב, לא תם החלק בסרט שנראה לי כמו אקספוזיציה. זהו סרט אשר רובו רק הקדמה לסרט האמתי שעל פיתולי העלילה שלו לא ארחיב בשלב זה, רק אציין כי יש בו תפקידים גדולים לכריסטוף וולץ, שעושה בערך את אותו הדבר שהוא עושה תמיד, ולשחקנית ממוצא אסייתי הונג צ'או.

הבעיה הגדולה של הסרט היא מבנה התסריט שלו. על מנת שנבין עד הסוף את חוקיות העולם אשר נברא, היצירה לוקחת יותר מדי זמן בהסברים אשר נראים כמו רצף של סצנות, חלקן מוצלחות מאוד, אך מעט מנותקות. הסרט מתניע ממש רק בחלק האחרון שלו – אז הוא הופך לביקורתי הן כלפי היחס של האדם לסביבה והן כלפי סוגים שונים של פערי מעמדות, אשר לא נעלמים גם במציאות אשר נראית במבט ראשון כסוג של אוטופיה.  גם חלק זה של הסרט ארוך מדי לפרקים ולוקה באמירה ישירה מדי של הדברים, אבל הוא סוף סוף בונה את פול כדמות מורכבת (ולא רק אותו) ומראה את המורכבות של החזון של הבמאי ואת האהדה שלו לחמלה ולקיום האנושי, גם דרך דמויות אשר מושפלות פעם אחר פעם. בו בעת, הסרט מצדיע לרוח האנושית, מציג חזון קודר מאוד לבי העתיד והווה, ושואל את השאלה האם אחרי נקודת האל-חזור מבחינת הרס כדור הארץ עלינו לחפש פתרונות אלטרנטיביים או לנסות להפוך את הקיום בזמן שנותר למעט פחות עגום. החזות של עולם פנטסטי מאפשרת לבמאי לומר כמה דברים די מטרידים לגבי מצב הכוכב, גם אם כמו בסרטיו הקודמים, פיין אף פעם לא הולך ממש עד הסוף.

לצד הבעיות של בתסריט, הסרט מרשים מאוד בכמה החלטות בימוי. פיין משתמש הרבה בזוויות צילום גבוהות או נמוכות במיוחד, לא רק בקטעים המציגים אדם קטן מול אדם בגדול רגיל. בכך, הוא מראה כיצד האדם נמצא מוקטן או מוגדל מול החברה גם ברגעים בהם הוא זהה פיזית לאנשים האחרים. העריכה בסרט קוטעת לא פעם סצנות באמצע ומשתמשת יותר מן המקובל בדיזולב, אשר מראה כי הדברים קשורים גם אם חולף פרק זמן וחלק מן ההכרעות הקשות כלל לא נראה על המסך. זה קורה עד ההחלטה הגדולה האחרונה בסרט, שהיא אולי היחידה אשר נבנית כדילמה של ממש, או כדילמה עליה הסרט מתעכב. התסריט אולי מקצין את חוסר הגיבוש שהיה קיים גם בסרטים קודמים של פיין וטיילור, אבל המראה החזותי יפה יותר מכל סרט קודם של הבמאי. מבחינת בימוי השחקנים התוצאה שוב אינה אחידה – דיימון נראה מאולץ ולא טבעי בחלק הראשון של הסרט, בעוד החלק האחרון מנצל היטב את האישיות שלו אשר מאפשרת לו להיות בו בזמן גיבור הרואי ואנטי-גיבור המצוי במבוכה תמידית וברצף כישלונות. בסופו של דבר, מדובר בסרט מוזר יחסית לפתיחה של פסטיבל אך גם כיצירה בעלת איכויות שייתכן ואגבש כלפיה עמדה חד משמעית רק בשלב מאוחר יותר.

The Shape of Water
צורת המים

גיירמו דל טורו ניצב בליגה בפני עצמו בכל הנוגע ליצירת סרטים עם מפלצות או יצורים על-טבעיים אחרים. יחד עם זאת, רבים מן הפרויקטים שהוא מביים מותירים אותי בתחושת התפעלות גם בגלל היכולת שלו למצוא אולפן הוליוודי אשר יסכים לממן את החזון הייחודי שלו, גם לסרטים אשר דומה כי הסיכוי שלהם להפוך ללהיט מסחרי הוא קטן ביותר. למשל, סרטו הנוכחי הוא סוג של סיפור אגדה הכולל מספר סצנות שהן בפירוש למבוגרים בלבד, מה שהופך אותו לכמעט בלתי ניתן לשיווק. אבל דומה כי דל טורו הצליח לממש בסרט את החזון שלו והתוצאה, לפחות בעיניי, מרהיבה ובעיקר מרגשת יותר מסרטיו הקודמים.

הסרט מתרחש בראשית שנות הששים, עידן בו הקהל נטש את הקולנוע לטובת המסך הקטן של הטלוויזיה. המלחמה הקרה הייתה בשיאה, הן מבחינת הפחד מן האויב והן מבחינת המירוץ המדעי, דבר אשר הסרט מנצל עד תום, לפחות בהנחת המוצא שלו: למתקן צבאי סודי בבולטימור מובא יצור מסתורי מן האמזונס – סוג של הכלאה בין דג, אדם ונמר, משהו שיכול לתפקד כנבל בכל סרט אימה. הצבא האמריקאי מחזיק אותו על מנת לערוך בו ניסיוניים, בניהולו של חוקר צבאי סודי קשוח בשם סטריקלנד (מייקל שאנון) שלוקח את הפיקוד במקום מידי המנהל פלמינג (דיוויד היולט). מול הקו הקשוח של סטריקלנד, ניצב מדען בשם בוב הופלסטטלר (מייקל סטולברג), אשר מבחין כי היצור הוא לא רק בעל יכולת פיזיות יוצאת דופן, אלא גם בעל יכולת למידה ואינטליגנציה. אבל ייתכן ולא כל הדמויות הללו הם מי שהם מתיימרים להיות, בסרט שהוא גם מותחן ריגול אפל.

אבל כל הגברים החשובים הללו הם רק הסחת דעת מן הגיבורה של הסרט, פועלת נקיון פשוטה ואילמת בשם איליזה (סאלי הוקינס), אשר מפתחת קשר עם היצור וגם מצליחה ללמד אותו את שפת הסימנים. אולי זה בגלל שהוא לא מתייחס לחוסר היכולת שלה לדבר כמשהו חריג, בניגוד לכל מי שהיא אי פעם פגשה. אולי בגלל שהיא נהנית מחברתם של אנשים שגם הם לא בדיוק מתאימים לחברה: חבריה של איליזה היתומה הם שכנה הצייר ג'יילס (ריצ'ארד ג'נקינס) ופועלת נקיון אפרו-אמריקאית דברנית במיוחד בשם זלדה (אוקטביה ספנסר). השניים מבינים לא רק את שפת הסימנים אלא גם את הצורך של אליזיה לבחירה לעולם אחר, דבר אשר מתחיל להתממש דרך הקשר עם היצור המיוחד (דאג ג'ונס) קשר אשר יגרום לכם להסתכל על ביצה כעל משהו הרבה יותר רומנטי ממה שאתם רגילים.

הדבר הבולט תמיד בסרטים של דל טורו הוא העיצוב, אשר נוטה לפנטסטי ולמוקצן לא רק שזה נוגע לעיצוב של היצורים המיוחדים, במקרה של סרט זה יצור אחד בלבד. המתקן הצבאי ועמו רוב הסרט מאופיין בשימוש בולט בגוונים של ירוק, אלא שהצבע עובר ניתוק מן הקשר לטבע, או לפחות לטבע הניתן לשליטה. מחוץ למפעל, מדובר בעולם אפל בהרבה, אם כי הבמאי דואג להכניס כתמים של ירוק גם למקומות אחרים. האפלה הופכת לנוכחת יותר כאשר הסרט מתקדם, לעבר שלב אחרון שנראה כמו הכלאה בין פילם נואר לסרט רומנטי, אף כי הדמויות עצמן היו מעדיפות שזה יהיה סרט מוזיקלי, רק שקצת קשה לשיר כאשר לא ניתן לדבר.

כל זה מתרחש בתוך סרט שהוא גם מצחיק מאוד, בעיקר בחלקו הראשון, כולל לא מעט בדיחות על מין או במהלך מין, למשל בסצנת אהבה שהופכת למפחידה בנסיבות מוזרות בבית משפחת סטריקלנד, שנראה כמו הקצנה של המשפחה האמריקאית מן הפרוורים שנאלצת לחיות בעיר המושמצת בולטימור. ההומור הזה גם עוזר להקל את המעבר של הצופים לקטעים היותר ייחודים בסרט, שיכולים להיות מוזרים בתיאור קר אבל לאחר האווירה שנבנתה על עליהם, הם מרגישים טבעיים. אם התלוננתי על כישלון יחסי העברת אופן העולם הייחודי ב״הצטמקות״, הרי שדל טורו ושותפתו לכתיבה ונסה טיילור עושים עובדה נהדרת של שילוב ההסבר על טבעו של עולם הסרט יחד עם פיתולי העלילה ובניית אופייה של הדמות הראשית.

כפי שציינתי, העולם נבנה גם על ידי נקודת הזמן בה הוא מתרחש. ג'יילס ואיליזה מתגוררים מעל בית קולנוע אשר רוב הזמן הוא ריק כמעט לגמרי והצייר מעביר את זמנו בעיקר בצפייה בסרטים מוזיקליים ישנים יותר, בעיקר משנות השלושים. זה מאפשר לסרט לצאת מדי פעם לקטעי מחול, כולל ריקוד פיוטי ונפלא של טיפות גשם ונאמבר שובר לב אחד שבו שיר קלאסי מוכר מתעורר לחיים חדשים, כביטוי לכל מה שלא ניתן לדעת איך לומר פרט לשפת הקולנוע. בית הקולנוע הזה גם מציג את הסרט ״סיפורה של רות״ שקשור גם מבחינה נושאית – ברמת המסר, זהו סרט על קבלת עמים אחרים מול הגזענות, על התמסרות טוטאלית לעולם אחר בעקבות האהבה. סיפור זה של קשר רגשי פורץ גבולות והגדרות המבוסס על נאמנות עומד בניגוד לסיפור התנ"כי הנוסף אשר מצוטט בסרט, סיפורו של שמשון, עם דגש על בגידה ונקמה. דל טורו מחלק את הסרט שלו לטובים מול נבלים גם דרך הזהות של הדמויות המתפקדות מול כל אחד מן הסיפורים. אומנם יש משהו מעט ילדותי בחלוקה לטובים מול רעים, אבל יש בסרט מספיק דמויות שנעות על התפר בין השנים, כיאה לסרט בו מרגלים שונים יכולים גם להחליף צד בין המעצמות או לדלג אל צד שלישי.

נוסע הגזענות ושנאת הזרים נוכח לא רק ביחס ליצור הימי המוזר, אלא גם ביחס לזלדה כאישה שחורה אשר סופגת לא מעט הערות גזעניות, כולל כמה דיאלוגים אשר מתכתבים בגלוי עם תפקידה של ספנסר בסרט ״העזרה״. קיפוח האחר הנוכח בסרט הוא היחס בין גברים לנשים במקום העבודה, כאשר בשנות הששים הטרדה מינית לא היה משהו שנוטים לעבד בגללו עבודה. אולם בניגוד לסרטים אחרים, התחושה שלי היא שהמיקום בעבר מוסיף לסגנון של הסרט אבל לא פותר את הנושאים הטעונים עם התחושה שהזמנים השתנו וכיום אנחנו יודעים טוב יותר – החשש מן האחר וממה שלא מתיישב בצורה רגילה עם החיים המוכרים פשוט לבשה צורה אחרת.

התנ"ך הוא לא המיתוס היחיד הנוכח בסרט, אשר מוצג באופן מופגן כסיפור אגדה. ״בת הים הקטנה״ הוא כמובן מקור ההשראה הבולט ביותר, גם בגלל טבעו של היוצר וגם בגלל הגיבורה השולטת. אבל לא מעט אגדות וסיפורי ילדים אחרים נוכחים כן, ברמות של אזכורים בדיאלוג או במחווה חזותית. איליזה היא גם אליס בארץ הפלאות (וגם הזמרת אליס פיי נוכחת בפסקול הסרט) וגם סינדרלה. דל טורו מתשמש במיתוסים מוכרים על מנת לבנות משהו שיכול להיות מוגדר כמיתוס חדש, אבל יש בו גם משהו שהוא אינו בגדר מיתוס, אלא תיאור של משהו שמוכר יותר גם לצופה הרגיל, סיפור פשוט של אהבה ורצון להיבלע לחלוטין בתוך האדם האחר, גם אם לא בדיוק ניתן להגדיר אותו בתור אדם. כמו סרטי מפלצות רבים, מי שמעורר הזדהות בסרט זה אינו בהכרח מי שנושא ד.נ.א. אנושי, אלא מי שנרדף ובכל זאת מוצא דרך להעניק חמלה לסובבים אותו.

כמעט כל השחקנים בסרט מגלמים תפקיד אשר מזכיר דמויות שגילמו בעבר, אך דל טורו משתמש בליהוק הלא מפתיע הזה על מנת לחזק את הקשר של הסיפור שלו בעולם המיתוס. בין היתר, הדבר מבליט את הייחוד בהופתעה של סאלי הוקינס, שחקנית שעד כמה תפקידה הבולטים ביותר כללו דיבור מהיר – והנה דרך הבעות פנים בלבד היא צצה מחדש בסרט זה כמשהו שונה ורענן.

Human Flow
זרימה אנושית

משבר הפליטים הפך לנושא של סרטים תיעודיים רבים בעת האחרונה, אולם ספק אם יש במאים רבים אשר יוכלו לעורר עניין ותורים ארוכים לכניסה על סרט בנושא כמו האמן הרב תחומי איי וייוויי הסיני, אשר מצג בסרט זה סוג של מסע אישי שלו לאורך כל קצוות העולם במפגש עם פליטים ואנשים שמנסים להבין כיצד לעזאזל ניתן לעזור להם.

מי שמחפש פיסות מידע חדשות בסרט צפוי להתאכזב. למעשה, חלק ניכר מן הנתונים המופיעים בסרט הם ציטוטים מעיתונאים ידועים. ציטוטים אחרים המשולבים בסרט הם של משוררים שכתבו על פליטות לאורך ההיסטוריה, אך אין בשילוב שלהם בסרט על מנת להעצים את חווית הצפייה שלו, או להקנות לו סוג מסוים של אחידות. למעשה, מדובר בסרט די מפוזר, שכן הוא נע בקצבים שונים ובסגנונות צילום ועריכה שונים, בעוד הוא נודד בין יבשות ונקודות מבט. בגלל שמדובר בפרויקט ארוך טווח, לא פחות מ-12 צלמים שונים (כולל וייוויי עצמו) צילמו חומרים לסרט ולא כולם שמות ידועים כמו כריסטופר דויל.

וייוויי לא רק מצלם את הפליטים, אלא גם את עצמו מתעד אותם, עושה מיצגים למענם, עוזר להם ומנסה לחיות בקרבם, ברגעים קשים וגם בשמחות קטנות. יש בכך עמדה אתית הקוראת לפעול לא רק בתיעוד אלא גם בהושטת עזרה ממש, מאידך עולה תחושה מעט לא נוחה של הבמאי אשר מכניס את עצמו לסרט ומציג את עצמו כבעל חמלה בעולם בו לפעמים דומה כי החמלה הפכה למצרך נדיר. זאת גם מפני שדומה כי הסרט לא ממש מעמיק בבעיות אשר קליטת המהגרים יוצרת עבור האמות הקולטות, למרות שהוא לא מתעלם לגמרי מן הסוגיה. בכל מקרה מבט שלם על כל הצדדים בעימות זה אינו אפשרי, בטח לא בסרט שגם כך נראה כגדוש יתר על המידה. אולם, ייתכן וגודש זה תורם לחוויית הצפייה, שכן החזרה על סצנות וטענות דומות בחלקים שונים של העולם מגדילה את תחושת המועקה, אך כי לא כל המקרים בסרט דומים מבחינת הסיבות לפליטות או להגירה. יש אפקט קשה בצפייה בכל המשברים השונים ביחד, בחיבור בין משברים טריים ומשברים של עשרות שנים.

מכל הטכניקות השונות בסרט, הרגעים המרשימים ביותר הם אלו אשר אינם נתונים או דיאלוגים, אלא צילומים בלבד. הסרט משתמש בכמות גדולה של צילומי אוויר אשר מסתכלים על המתרחש מלמעלה ומעניקים גם תמונה כללית וגם מבט לא שגרתי על הטבע והזרם האנושי בתוכו. אולם הדבר האפקטיבי ביותר הוא פשוט בהרבה – פשוט מבט על פניהם של האנשים, פנים אשר לפעמים מספרים את המשבר ואת ההתגברות החלקית עליו בלי צורך בהסבר. מעט חבל שוייוויי לא הלך עדו הסוף עם רגעים הללו ובגלל חשיבות הנושא בעיניו הוסיף עוד ועד קטעים תיעודיים קונבנציונליים יותר. זו היא בחירה מובנת, אבל היא בסופו של דבר תורמת לכך כי הרושם הכללי הוא של סרט סטנדרטי על נושא חושב ולא סרט של אחד מן האמנים המוערכים בעולם כרגע.

Zama
זאמה

סרטה של הבמאית הארגנטינאית המרתקת לוקרסיה מרטל מוקרן מחוץ לתחרות, באופן שנראה לי מעט תמוה: אומנם מדובר ביצירה לא שגרתית ומאתגרת (כמו כל סרטיה של היוצרת), אך יש בה משהו מקורי וייחודי הן בגישה לקולנוע היסטורי והן בשימוש של הבמאית בשפה קולנועית. אף כי הגעתי לסרט במצב לא בדיוק אידאלי, כסרט רביעי רצוף אחרי לילה עם מעט מדי שעות שינה, מצאתי אותו מרתק ובעל לכידות פנימית שחמקה מרוב הסרטים שראיתי בפסטיבל. עם זאת, בפירוש מדובר בסרט שיפלג את הקהל ודורש סוג מסוים של הכוונה.

הסרט קרוי על שם הדמות הראשית, דון דייגו דה זאמה, גבר לבן מכובד העובד כפקיד בכיר/שופט מטעם הממשל הספרדי בדרום אמריקה הכבושה, אי שם בסביבות המאה ה-17. הוא מוצב בעיירה נידחת ומקווה לקבל פקודת העברה, לפחות על מנת שיכול להתאחד עם אשתו וילדיו, אם כי זו הסיבה שלו רק בחלק הראשון של הסרט. בחלוף השנים, ההמתנה להעברה הופכת למשאלה יותר ויותר לא מציאותית וגם המצב המשפחתי של הגיבור עובר תמורות. בתור בן אדם אשר מייצג את הניסיון להנחיל חוק וסדר אירופאי בשממה, השממה היא זו אשר מנצחת ומעמידה בלי הרף את החוק והסדר האירופאי-לכאורה באור מגוחך, כהעמדת פנים המבוססת על אפליה וניצול ולא על סדר, ודאי שלא על צדק.

זאמה אומנם נותן את שמו לסרט והוא נוכח בכל סצנה, אבל הסיפורים הסבוכים בסרט אינם נוגעים אך ורק לא. חלק מקווי העלילה המרתקים ביותר הם של דמויות משנה אשר מנצלות את הגיבור, מנוצלות על ידו, או משהו באמצע. רבות מהן נעלמות בשלב זה או אחר של הסרט, עם או בלי הסבר, כאשר הסרט מכסה תקופת זמן רחבה יותר ויותר, כאשר גם היכולת לעקוב אחר ההתקדמות או למקם את הסרט בתקופה היסטורית מדויקת הולכת לאיבוד. ברגעיו החזקים, אפילו לא בטוח כי הסרט מתאר את העבר של דרום אמריקה, ייתכן וכי לסיוט הזה אין סוף ובמידה רבה זה אכן המצב – זאמה, או התקופה ההיסטורית האמתית אשר אותה הוא מייצג, אולי איננו, אבל קיפוח ויחסים טעונים בין מעמדות עדיין יש. וכפי שזאמה מסתכל מלמעלה על גזעים לא לבנים, נשים, משרתים או עניים (או שילוב של כל הנ״ל), למרות התואר המכובד הוא בסופו של דבר משרת אשר מוכן לספוג עוד ועוד השפלות מן המושל. זאת תמורת ההבטחה הריקה למכתב המלצה למלך שיעביר את זאמה תפקיד, גם אם וכאשר ישלח מכתב כזה, כלל לא בטוח כי המלך יתחשב בו. זאמה הוא בעצם סימולקרה של תרבות אירופאית, ככל הנראה נולד בעולם החדש, בלי קשר ממשי לאף מקום פרט למקום אותו הוא רוצה לעזוב בכל מאודו.

בניית הפריימים של מרטל מרתקת. היא כמעט ואינה מזיזה את המצלמה ולא פעם בוחרת בזווית לא שגרתיות להציב אותה בה, כולל חיתוך של דמויות או חלקים חשובים בתפאורה. אך התחושה היא שיש משהו מעוצב היטב בכל קומפוזיציה שהיא בוראת, כאשר בסרט זה בשוטים רבים היא יוצרת מערכת של פריים בתוך פריים בעזרת מבני הבתים הדלים בהם מתרחש רוב הסרט. לפעמים, מה שיוצר את הפריימים הפנימיים הוא לא המבנים, אלא העמדה של אנשים וחיות ביחס לאנשים אחרים, באופן אשר לפעמים מייצג ולפעמים חותר נגד מערך הכוחות, כאשר החיות נמצאות לכאורה בתחתית אך לפעמים משתלטות על הפריים, או על תשומת הלב של עין הצופה. כשיש לאמות בסרט, העניין אף פעם לא יוגבל רק למערכות היחסים בין בני האדם, מה שגם שמרטל אף פעם לא מסבירה את המצב במלואו ודורשת מן הקהל פעילות מתמדת בחיבור פיסות מידע. עוד היבט בולט במיזנסצנה הינו השימוש של הבמאית בצבעים: חלקים ארוכים בסרט נמצאים בשליטה של גוונים של צהוב וכתום דהוי ברקע, עד שכאשר היא עוברת לצלם בנוף ירוק בחלק האחרון, הדבר מרגיש מעט לא טבעי.

הסרט גם דן באופן שבו החוק מתעמת מול פורעי החוק דרך דמות אשר נראית כמעט מיתולוגית, של פורע חוק מאיים, אשר שמו מוזכר שוב ושוב, לרוב בציון דבר מותו או הוצאתו להורג. בשלב מסוים נאמר כמו הוא כבר מת אלף מיתות, אך הדבר לא מרגיע איש ובצדק – התחושה היא כי השם של האיום תמיד ירחף, בלי קשר לשאלה האם הוא קשור לאדם פיזי. הוא מייצג את האיום המפחיד ביותר, שכן ייתכן ויש בו משהו מן האדם המערבי, לעומת הפרא האחר שהוא כולו זר: הטבע, האינדיאנים. אבל למעשה, ייתכן והכוח הפראי המפחיד ביותר הוא דווקא האדם הלבן, אשר מיוצג בין היתר בידי זאמה, גם עליו נאמר על ידי יליד בתחילת הסרט כי יש לו כוחות פלא.

גם השאלה מה מותיר מורשת נידונה ביצירה. כאשר המושל מגלה כי פקיד זוטר כותב ספר בזמנו הפנוי והלא-בדיוק-פנוי הוא פוקד "עשה ילדים, לא ספרים", סוג של שתי דרכים סותרות להבטיח המשך קיום לשם, או השארת מורשת, אחרי המות. הפקיד עונה כי הוא לא יודע כיצד יצאו ילדיו, אבל הוא יודע כיצד יצא ספר ונאבק שזאמה יקרא את ספרו גם כאשר ברור כי הגיבור לא רק שלא מגלה עניין ביצירה, אלא גם כרוך בנאמנות למושל אשר שולט על גורלו. בנוסף, האמירה על כך כי איננו יודעים איך הילדים יצאו מתכתבת גם עם תגליות אחרות בסרט, לגבי חיי הגיבור ודמויות משנה.

במשך רוב הסרט, אנו שומעים על מעשי אכזריות ואלימות ברקע. מובן כי זהו אזור פרוע יותר מכל מערב פרוע, אך בפועל רוב מה שאנו רואים הם גינוני תרבות אירופאים מזויפים בסביבה לא מתאימה להם. אולם, הסרט הולך ונבנה לעבר השתלטות הצד הפראי, אשר מועבר לא רק דרך המעבר לירוק, אלא גם דרך המעבר של האלימות הקשה משמעותית לתוך הפריים (גילויים קלים יותר של אלימות יש כבר מן הסיקוונס הפותח), כולל רגעים של התעללות קשה ומה שנראה כפגיעה בלתי אפשרית. אולם דווקא ברגעים אלו גובר בסרט הרצון להישרדות ולחיים, כבר לא בהכרח למען ניצחון הדרך או השגת המעבר המיוחל, אלא רק לצורך החיים עצמם שיש בהם ערך גם בביצה הגדולה ביותר של הקיום.