״אונה״, סקירה

הסרט ״אונה״ (Una) מבוסס על המחזה ״ציפור שחורה״ (Blackbird) מאת המחזאי הבריטי דייויד הארוור. המחזה הציג בבכורה בשנת 2005 בפסטיבל הפרינג' באדינבורו, משם המשיך מהר מאוד להצלחה על הבמה בבריטניה ובעוד ארצות רבות ברחבי העולם. ביניהן שתי הפקות אמריקאיות שונות בכיכובו של ג'ף דניאלס – הראשונה ב-2007 יחד עם אליסון פיל, והשנייה בשנה שעברה, כמעט במקביל ליציאת הסרט, כאשר מישל וויליאמס חברה אל דניאלס. ההצלחה לה זכה המחזה הובילה לעיבוד הקולנועי, אך על מנת לעבד את המחזה לסרט על היוצרים לעקוף כמה אתגרים.

בתור התחלה, הנושא של המחזה/סרט כל כך טעון ולא נעים, עד שקשה לחשוב על אנשים אשר ניתן להמליץ להם על הצפייה בו: אישה בת 28 מתעמתת עם גבר אשר שכב עמה כאשר הייתה בת 13. היצירה לא רק עוסקת בפדופיליה, אלא גם בצלקות אשר נותרו בנפש הילדה/אישה לא רק עקב המין המוקדם, אלא גם בגלל סוג של התאהבות אשר נגמרה בצורה לא שגרתית. בעיה נוספת בעיבוד הוא האופי הקאמרי של המחזה: שני אנשים בחדר. זהו. לעשות את זה בקולנוע נחשב "לא קולנועי" ובמאים מנסים להתחמק מכך. כמעריץ של אינגמר ברגמן, אני יכול לציין כי לפעמים אין דבר יותר חזק ויותר קולנועי משתי דמויות בלוקיישן מצומצם, גם אם לפעמים צריך הרבה כישרון על מנת לגרום לסרטים מסוג זה לעבוד.

בנדיקט אנדרוז, אשר זהו סרט הקולנוע הראשון אותו ביים (לא מצאתי קרדיט על עיבוד המחזה לתסריט) בחר בגישה של הפיכת הסרט לקולנועי בכל דרך אפשרית. הוא פיצל את הדמות הנשית לשתי שחקניות, ילדה ומבוגרת, מה שאיפשר לו להוסיף הרבה קטעי פלאשבק לתקופה בה בוצע הפשע. בנוסף, עוד דמויות נכנסו לסרט והפכו לחלק ממשי בו – מסרט של שני שחקנים, זה הפך לסרט עם קאסט רחב יחסית לתקציב הצנוע, כולל דמות שלישית אשר הופכת למהותית במערכה האחרונה. גם בעשייה, הסרט כל הזמן מנסה להיות קולנועי: לגוון בזוויות צילום, בעריכה בין מקומות וזמנים מקבילים, בהקבלות בין העתיד להווה ובניית קומפוזיציות אקספרסיביות אשר מסמלות את המצב בו נמצאות הדמויות בשלבים שונים.

לכאורה, אני אמור לאהוב את הגישה הזו. בפועל, להוציא כמה שוטים בפתיחה ובסיום, רוב הזמן הרגשתי שהיא פגמה בסרט – המעברים היו חדים וסימבוליים מדי, ורוב הזמן לא מצאתי מקוריות בבחירות האמנותיות. יש לסרט רגעים מוצלחים, כמו שוט אשר מעמיד את הילדה המעידה במשפט של הגבר דרך מסך, אשר מקנה לה מבט של קדושה מעונה, בטרם היא פונה לנאשם בשאלה לא למה חיזר אחריה, אלא מדוע נטש. גם את שוט הסיום של הסרט אהבתי. אבל בדרך לשם היו הרבה משחקים בזמנים ובקירבה לדמויות שלא עבדו.

אבל חמור מכך שהם "לא עבדו", בחירות אלה פגעו בשני הנכסים העיקרים של הסרט – המחזה עצמו והשחקנים המבצעים, שבמקרה של הסרט הם שניים שכמו דניאלס והעמיתות שלו, גם הם מוערכים מאוד ואולי אף פופולאריים יותר – בן מנדלסון ורוני מארה (אני מותיר לכם לנחש מי מגלם את מי). השניים מבטאים הרבה בפנים שלהם ובקול שלהם, אבל הבמאי קוטע את הדיבור לא פעם על מנת להראות דברים בפלאשבק, כאשר רוב הזמן הרמה של קטעי הפלאשבק נמוכה בהרבה מן העימות בין הדמויות כאשר הגיבורה גם היא כבר בוגרת. לכן, חלק ניכר מן הסצנות בסרט נותרו מפוספסות, וחלקים אחרים בו תמוהים. לרגעים הסרט עובד, אך בגלל הנושא זה לא ממש נעים לצפייה ברגעים אלו.

חלק מן ההחלטות שלקח אנדרוז בעיבוד עובדות היטב. למשל, הבחירה בשינוי שם היצירה. "אונה" הוא שמה של הדמות הנשית הראשית בסרט, אבל פירוש השם הוא גם "אחת". הגבר אשר שכב עמה, אשר נקרא ריי, טוען כי היא לא רק הילדה היחידה עמה ניהל יחסים אינטימיים, אלא גם היחידה אליה אי פעם נמשך. אחד מן הדברים אשר הסרט משחק עליו הוא סוג של משאלת לב של אונה לקבל אישור דרך העימות לכך שהיא אכן הייתה אחת ומיוחדת, שמה שחוותה לא היה ניצול אלא סוג של סיפור אהבה. ברגעים בהם נדמה כי היא, גם בגיל מבוגר, מוכנה להאמין בזה ואולי אף מכוונת לפתרון הזה, התחושה שהסרט מצייר מטרידה במיוחד.

יש לציין כי הדבר לא נעשה על חשבון הצגתה כקורבן: כבר בדקות הראשונות של הסרט היא מוצגת כדמות אשר מצויה במצב מתמשך של טראומה. היא עדיין חיה בבית בו גדלה ודומה כי לא הסתגלה לחיים הבוגרים, פרט לקיום של מין נטול קשר רגשי עם פרטנרים אקראיים. לא עובר זמן רב עד שמתגלה כי ריי, למרות שישב זמן מה בכלא, בנה לעצמו חיים חדשים ומצליחים: שם חדש, משרה ניהולית, נישואין לאישה בת גילו. העונש שלו הוגבל בזמן, בעוד חייה הם סיוט תמידי. המפגש המחודש ביניהם יוצר אצלו אי נחת כי הוא מוציא אל פני השטח את השדים בנפשו, השדים שלה נראים על פניה ועל גופה בכל רגע ורגע.

אני כותב "נראים על גופה" כי יחסית לסרט אשר עוסק בניצול מיני, הסרט משתמש לא מעט בגוף העירום של רוני מארה. אומנם מדובר בשחקנית אשר כנראה אין לה בעיה עם סצנות מסוג זה (היא מופיעה בהם לעתים קרובות), אבל גם אם הסרט מנסה ובצדק להראות כי הפגיעה בגיל צעיר הובילה להתנהגות מינית מוקצנת ומנותקת מחום ואהבה גם בגיל מבוגר, אני חושב שיש דרכים יותר מעניינות לעשות זאת מהצגה ישירה של עירום בכמה וכמה סצנות. הפגם הזה הוא טיפוסי לסרט אשר פעמים רבות מנסה להדגיש דברים בצורה ישירה מדי, בעוד הנקודות החזקות שלו הם דווקא בדברים אשר נותרים מרומזים.

יחד עם זאת, יש לציין כי המיניות שרוני מארה מביאה לתפקיד, והזהות של ההופעות הקודמות שלה משרתות היטב את התפקיד ואת הסרט – היא אמינה גם כאשר היא משדרת פגיעות וגם כאשר היא אגרסיבית ומאיימת. גם מנדלסון הוא ליהוק טוב שכן הוא פרצוף מוכר אבל לא בדיוק כוכב קולנוע – מה שמקנה לו גוון של שכן חביב, אך גם מישהו שקל לראות אותו בתור נבל, אולי אפילו קל מדי. השחקן הבולט האחר בסרט הוא ריז אחמד (אשר הופיע יחד מנדלסון גם ב״רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים״ השונה מכל בחינה), בתור עובד של ריי אשר הופך בחלק האחרון של הסרט לצלע בסוג של משולש מיני אשר אין בו שום דבר רומנטי.

הסרט קצת מאבד את ההיגיון שלו במערכה האחרונה, אשר מוציאה את ההתרחשות מן המפעל בו רוב הדיאלוג מתרחש. למרות שמצאתי כמה רגעים מעניינים גם בחלק הזה וכאמור אהבתי את הדימוי המסיים, גם בבחירה הזו יש משהו שמחליש את הסרט והופך את האמירה שלו למלאכותית מדי. בסופו של דבר, חומר הגלם הנפיץ של המקור הופך את הצפייה בסרט לחוויה עזה למרות החולשות שלו. אך אין לי מושג למי אפשר להמליץ על הצפייה בסרט, שמעורר הרבה אי נחת ובסופו של דבר נותר רחוק מלמצות את הפוטנציאל הטמון בו.