"פרנץ" של פרנסואה אוזון מול "שיר ערש שבור" של ארנסט לוביטש

״שיר ערש שבור״ (Broken Lullaby) הוא סרט שריתק אותי בעבר, אף כי לא הצלחתי למצוא עותק שלו. הסיבה המקורית לעניין שלי בו הייתה העובדה שהוא נחשב לסרט הדרמטי היחיד של ארנסט לוביטש בתקופת הקולנוע המדבר, תקופה בה לוביטש ביסס את שמו כאחד מבמאי הקומדיות השנונים ביותר, תוך שהוא מביים שורה ארוכה של קלאסיקות ששרדו היטב את מבחן הזמן. אחת הגדולות שבהם, צרות בגן עדן (Trouble in Paradise), בוימה ב-1932, באותה שנה כמו ״שיר ערש שבור״. עוד באותה שנה היה חתום יחד עם ג'ורג' קיוקור (לוביטש התחיל בהפקה, קיוקור החליף אותו, לוביטש נקרא חזרה לבקשת הכוכבים) על ״שעה אחת איתך״ (One Hour with You), קומדיה מוזיקלית מענגת. בסרט האפיזודות ״לו היה לי מיליון״ (If I Had a Million) שיצא גם הוא באותה שנה, לוביטש ביים קטע קצרצר שהפך לזכור ביותר. בקיצור, הייתה לו שנה עמוסה וטובה, אך ״שיר ערש שבור״ נבדל ממנה לא רק בז'אנר, אלא גם בכך שהיה כישלון כלכלי. אולי זה תרם לכך שלוביטש לא שב עוד לז'אנרים שאינם קומדיה, בעוד בקולנוע האילם הוא אומנם נטה לקומי, אבל עבד בסרטים מסוגים שונים ואת שמו הבינלאומי קנה בעיקר דרך אפוסים היסטוריים.

היעדר ההצלחה של ״שיר ערש שבור״ גם הפך אותו לקשה יותר להשגה ובמשך שנים בסופו של דבר דחיתי את הצפייה בו. כעת, הסרט שב במידה מסויימת לתודעה בעקבות סרטו של פרנסואה אוזון, ״פרנץ״ (Frantz) שהוא סוג של רימייק לסרט של לוביטש, אשר מקבל קרדיט בכותרת. למעשה, שני הסרטים הם עיבוד למחזה מאת המחזאי והסופר הצרפתי מוריס רוסטאן. כיוון שסרטו של אוזון הוא אחד מן הסרטים הכי אהובים עליי בעת האחרונה ומתוך יצירתיו של הבמאי הצרפתי, עשיתי מאמץ על מנת לצפות גם בסרט המקורי של לוביטש, שהוא שונה מן הסרט בן זמננו במספר דרכים ומרתק בפני עצמו. הסרט של אוזון נחשף לקהל הישראלי לראשונה בפסטיבל ירושלים והשבוע מגיע להקרנות מסחריות.

״שיר ערש שבור״ מעניין גם בזכות הרגע ההיסטורי בו הוא נוצר. מעט יותר מעשור אחרי מלחמת העולם הראשונה, כמה סרטים אמריקאים בולטים עסקו בה דווקא דרך הפרספקטיבה של הגרמנים, שהיו האויב של ארה"ב במלחמה. הבולטים מבין הסרטים הללו הם ״ארבעה בנים״ של ג'ון פורד וכמובן ״במערב אין כל חדש״ של לואיס מיילסטון. מבין הבמאים הללו לוביטש הוא הגרמני היחיד, את הכאב של הגרמנים הוא חווה במלחמה עצמה. הסרט נוצר כאמור בשנת 1932, כלומר מעט לפני עליית הנאצים לשלטון, ואיני יודע עד כמה לוביטש היהודי, אשר חי בארה"ב מאז 1922, היה מודע ללאומנות הגדולה בארצו. בנוסף, לוביטש מעבד מחזה צרפתי, כלומר מחזה שנכתב על ידי הצד השני במלחמה ובמידה רבה העלילה שלו מונעת בידי דמות צרפתית, גם אם הסרט מתרחש כמעט כולו על אדמת גרמניה. למעשה, הסרט מבקש למחות נגד ההבדלה בין הלאומים השונים ולייצר זהות דווקא בין האויבים, כסוג של התרסה נגד עליית הפשיזם באירופה בשנות השלושים. כך גם סרטו של אוזון יכול להיקרא כביקורת על עליית הערכים הלאומיים בימינו.

העלילה מתמקדת בקשר בין חייל צרפתי חי לבין חייל גרמני מת. זמן קצר אחרי המלחמה, החייל הצרפתי מרגיש מועקה מול מצעדי הניצחון ורגשות אשמה על כך שחזר חי ושלם מן המלחמה. הוא נוסע לעיירה קטנה בגרמניה, שם הוא פוקד קבר של חייל גרמני שהכיר, בתוך סביבה מאוד עוינת ולתדהמת המקומיים. בסופו של דבר, הוא מנסה ליצור קשר עם משפחת החייל המת, משפחה אותה אינו מכיר והיא אינה יודעת דבר על הקשר בינו לבין בנה, לפחות לא בשלב הראשון.

אחת מן הסצנות הטובות ביותר בסרט היא כאשר החייל הצרפתי מגיע לפגוש את אביו של החייל הגרמני המת, אשר עובד כרופא. תמונת הבן מונחת כאשר פניו מופנים לעבר האב, מה שמייצר פריים בו הפנים של הבחור הצעיר החי מופיעים מעל המסגרת של הבן המת. כך נוצרת הקבלה וזהות בין שתי הדמויות, מעבר לקשר הרגשי אשר קיים ביניהן. לרגע, הפציינט החי נראה לפחות חזותית כתחליף או המשך לבן המת. אולם, לאחר שהרופא מגלה כי האיש שעומד מולו הינו צרפתי, הוא מסרב לטפל בו ופונה אליו בגסות, אשר הצרפתי מבין. הסצנה מסתיימת כאשר הארוסה של החייל המת נכנסת ומסבירה כי הגבר הצרפתי פוקד את הקבר, מה שמוביל לקרבה בינו לבין המשפחה הגרמנית, אשר צמאה לכל מי שהכיר או יכול לספר משהו על החלל שלפני הלחימה העביר שנתיים כסטודנט בפריז.

מימין: פיליפ הולמס וליונל ברימור ב״שיר ערש שבור״. משמאל: ארנסט שטיצנר ב״פרנץ״

הקשר בין המשפחות גם מוביל לסצנה הכי "לוביטשית" בסרט, סצנה בה השמועה על המבקר הצרפתי מכה גלים בכפר, ברכילות שעוברת מדלת לדלת, מה שמועבר דרך צלצולי פעמונים ופתיחה של דלתות רבות. זוהי סצנה סאטירית שהייתה בהחלט יכולה למצוא את עצמה בקומדיה, גם בגלל שהיא מלאה בביקורת כלפי אלו ששופטים אדם רק בגלל הארץ ממנה הוא בה ודנים אותו לנידוי, אשר מועבר גם למשפחת הרופא המכובדת, שכאמור שילמה את המחיר הכבד שאפשר לשלם במלחמה.

אבל הסרט של לוביטש לא מתמקד ברכילות, אלא בכאב העמוק אשר משותף לכל הצדדים. הוא מתחיל במבט על חייל צרפתי אשר שב מן הקרב קטוע רגליים, חייל אשר אינו דמות בסרט. סצנה מרשימה נוספת אצל לוביטש היא מפגש של הרופא עם חבריו, אשר כל אחד מהם איבד בן או יותר. כעת, הם רואים בו כלא ראוי לחברתם, שכן הוא מתרועע עם מי שמייצג את האויב. האב נותן נאום קשה, אשר מאשים במוות לא את האויב, אלא את ההורים אשר שולחים את בניהם לקרב. אגב, זו הסצנה אשר מופיעה באופן הכי דומה בשתי הגרסאות. אצל לוביטש היא מקבלת כוח גם בגלל המשחק של ליונל ברימור בתפקיד הרופא, ללא ספק השחקן הכי מרשים בקאסט המקורי שסובל גם מכמה ליהוקים פחות טובים. המשחק של ברימור גם מפנה את מרכז היצירה אצל לוביטש להורים של החייל המת, בעוד אצל אוזון הדמות אשר מובילה את הסרט היא דווקא הארוסה אשר נותרה לא רק ללא אהובה, אלא גם ללא כל משפחה פרט להורים של המנוח.

יש לא מעט סצנות אשר מופיעות בשני הסרטים, אם כי ממש לא באותו סדר. הסיקוונס הפותח את הסרט של אוזון מגיע כמעט חצי שעה לתוך הסרט של לוביטש, והסצנה אשר מסיימת את סרטו של לוביטש מופיעה בערך חצי שעה מתחילת הסרט של אוזון. הסרט של אוזון גם ארוך בהרבה – בעוד הסרט של לוביטש, לפחות בגרסה ששרדה, נמשך כשעה ורבע. אוזון מותח את הסרט לכמעט שעתיים על ידי קצב איטי ומלודרמטי יותר. הוא גם הוסיף מערכה אחרונה פרי דמיונו, אשר לוקחת את המחזה ואת הסרט למקום שונה לחלוטין. שני הסרטים גם קושרים בין שני החיילים לבין העולם אשר נמנע מהם: עולם של אוצרות התרבות האירופאים, אשר בסופו של דבר משותף לעמים. הדבר בולט במיוחד כי החיילים, המת והחי, ניגנו בכינור, אשר משתלב עם היכולת של הארוסה לנגן בפסנתר, מה שמרמז על האופציה כי התחליף המוזיקלי יהיה גם תחליף בחיים.

גם הסצנות עצמן מבוימות באופן שונה והדבר המפתיע הוא שברוב המקרים, הגרסה של אוזון מצטיינת דווקא בביטוי טוב יותר של מה שהיה סימן ההיכר של לוביטש: בניית הסיפור דרך רמזים ולא בצורה ישירה, מה שדורש מן הקהל להשלים במוחו את הפערים בצורה פשוטה. הסרט של לוביטש, למרות שהוא כולל מספר דימויים יפים וכואבים, מרגיש מעט דחוס מדי ולא תמיד אמין, בעוד סרטו של אוזון משמר ומעצים את המימד הנוגה אשר היה קיים אצל לוביטש, ושיר הערש אצלו שבור לא פחות.

כל זה מוביל אותי למסקנה שיש בה חילול קודש מסוים עבורי: הגרסה של אוזון טובה יותר. בעבר נוצרו מספר רימייקים ללוביטש ותמיד קשה לי לצפות בהם כי הם מרגישים מיושנים ולא אלגנטיים לעומת המקור. זה כולל סרטים שיש להם מעריצים כמו ״יש לך הודעה״ של נורה אפרון או ״להיות או לא להיות״ בגרסה שביים אלן ג'ונסון עם מל ברוקס. אבל בסופו של דבר, כנראה שסרט שהוא אולי הכי טוב של פרנסואה אוזון, עדיף על פני סרט שהוא אחד מן הפחות טובים של לוביטש (כלומר פחות טוב רק ביחס לסרטים אחרים של הבמאי).

מימין: ננסי קרול ופיליפ הולמס ב״שיר ערש שבור״. משמאל: פאולה בר ופייר ניני ב״פרנץ״

לסיום, עוד הערה אחת, אשר כוללת ספוליירים קשים, בעיקר ל״פרנץ״

אוזון לא רק העביר את הפוקוס לארוסה, אלא גם שינה את הידע של הקהל למתרחש מול המחזה המקורי ומול הסרט של לוביטש. שמו של המחזה הוא "האיש אשר הרגתי" וכבר מן הפתיחה אנו יודעים כי הפעם הראשונה בה הצרפתי פגש בגרמני שאת הוריו הוא מבקר הייתה בשדה הקרב, כאשר הרג אותו. אצל אוזון הדבר מתגלה בשלב מאוחר יחסית של הסרט, מה שיוצר סוג אחר של מתח, אם כי הנושא של הסתרת האמת מן ההורים וחוסר היכולת לקבל מחילה של ממש משותף לשני הסרטים. בסופו של הדבר הארוסה מבקשת ליצור קשר עם החייל אשר הרג את הארוס שלה בשני הסרטים: בסרט של לוביטש על מנת לא לפגוע עוד בהורים השכולים ובמידה מסוימת גם כעונש, ובסרט של אוזון התחושה היא כי החיבור שלה לחייל שנותר חי הרבה יותר עז מן החיבור אשר היה לה לארוסה המת. זוהי אהבה שבעצם מהותה היא בגידה, מה שהופך אותה ליותר רומנטית ונוגעת ללב, סיפור אהבה כן שלפי כל היגיון יש לגדוע.