לקראת רטרוספקטיבה של מקס אופולס בסינמטקים

אני מנסה להתאפק ולא לכתוב בראשית דבריי כי המחווה לבמאי מקס אופולס – אשר נפתחת היום (ה-15 לאוגוסט) ותתקיים בסינמטקים של ירושלים, תל אביב, חיפה הרצליה וחולון – היא הזדמנות לצפות על מסך הגדול באחד מן היוצרים החשובים והמרתקים בתולדות הקולנוע. אתאפק כי נדמה שאני ואחרים מעניקים את התואר הזה די בקלות. למשל, רק בפסטיבל ירושלים אמרנו דברים דומים על ז'אן פייר מלוויל שזכה גם הוא למחווה נהדרת של מיטב סרטיו, והשנה עוד לא הסתיימה גם לא מבחינת רטרוספקטיבות בסינמטקים. בכל זאת, אופולס הוא במאי שאני עומד מול סרטיו, בעיקר המאוחרים, בתחושה של יראת קודש, גם ובעיקר משום שיש בו משהו שונה מן הקולנוע אשר נעשה בימינו, גם אם עד היום לא חסרים במאים מובילים אשר נשבעים בשמו ומציינים אותו כמקור השראה בולט. שוט ארוך עם תנועות מצלמה מורכבות עדיין נתפס כהישג קולנועי וירטואוזי וכל הבמאים אשר משתמשים בטכניקה, מבלה טאר ועד איניאריטו, חייבים משהו לאופולס – שהוא כמובן הרבה יותר מרק במאי של שוטים ארוכים.

אופולס נולד בשנת 1902 בשם מקס אופנהיימר, בן למשפחה יהודית. דומה כי השנה שבה הוא נולד גם קרובה יותר לתקופה אשר הוא ביקש לקלוט ברוב (אך לא כל) סרטיו הגדולים – התקופה של סוף המאה ה-19 והמעבר למאה חדשה, טרם תחילת מלחמת העולם השנייה אבל עם ניצני הריקבון והקריסה כבר באוויר. עידן בו כלפי חוץ האצולה התנהגה בצורה מהוגנת, אך בסתר היצרים הובילו לסודות ופרשיות אהבים, שני דברים אשר בסרטיו של אופולס מוצגים בלי ביקורת. אופולס אוהב בצורה רומנטית את הפאר של הועלם הישן ובמידה רבה מנסה לביים את סרטיו כמו ריקוד לצלילי מוזיקת ואלס, כולל יחס רומנטי להליכה אחרי הלב או היצר. ככזה, בסרטים שלו לרוב יש משהו שמנע מהם להפוך ללהיטים, שכן הם חוגגים עולם שעבר לא רק בנושא, אלא גם בסגנון. מעבר לתקופה, אופולס גם משלב בחייו כמיהה לשתי תרבויות אשר נולד ביניהן: התרבות הגרמנית והצרפתית, כאשר הכמיהה לגרמנית באה לידי ביטוי בעיקר דרך שימוש בעיר וינה, שהייתה המרכז התרבותי של האימפריה האוסטרו-הונגרית והעולם דובר הגרמנית, לעומת פריז שתמיד הייתה חשובה כפי שהיא חשובה היום.

הקריירה של אופולס התחילה בגרמניה ואוסטריה כשחקן ומאוחר יותר כבמאי תיאטרון, בטרם עבר בשנות השלושים לקולנוע וביים כמה סרטים בגרמניה לפני עליית היטלר לשלטון. מיד לאחר מכן עבר לצרפת, כמו יוצרים גרמנים נוספים, והחל לביים בה במהלך שנות השלושים את הסרטים החשובים הראשונים שלו, בטרם נפלה גם צרפת בידי הנאצים. הוא מצא מקלט בארה"ב, אבל במשך מספר שנים לא הצליח להשיג עבודה בקולנוע או לעבוד מבלי להיות מפוטר. אולם, אחרי מלחמת העולם השנייה הוא השתלב לבסוף בשיטת האולפנים האמריקאית, ובאופן מפתיע השכיל לשמר ואף לפתח את הסגנון הייחודי שלו. הוא שב לצרפת ב-1950, שם ביים את ארבעת סרטיו האחרונים תוך שהסגנון שלו ממשךי להפוך למורכב ומרהיב יותר, מציב לעצמו אתגרים חדשים בכל סרט אבל גם נותר מעודן ושקול. הוא נפטר בגיל 54 בלבד, מותיר את מעריציו הרבים בעולם הקולנוע עם תחושה כי יכול היה ליצור הישגים גדולים יותר.

ייתכן ויש משהו סמלי בכך שהוא מת בשנת 1957, רגע לפני פריצת הגל החדש והקולנוע המודרני, שהרי הוא במאי שמנסה ללכוד את הקסם של העולם הישן, עולם בו הדגש ניתן לא פעם למעמד הגבוה ולא לחספוס המלוכלך שאפיין את יורשיו בקולנוע הצרפתי. מאידך, לא במקרה הוא נערץ על ידי אנשי הגל החדש (כיאה לבמאי שהפופולריות שלו בקרב מבקרים ועמיתים למקצוע תמיד הייתה גדולה יותר מאשר בקרב הקהל) שכן אופולס שאף לעשות סרטים אשר מדגישים את השפה הקולנועית ומשתמשים בה. בנוסף, בכמה מסרטיו האחרונים הוא החל לשחק עם דמות המספר בסרט, מערבב בין רמות שונות של מציאות ובדיון, בין חשיפת היצירה להצגה ישירה שלה.

בקולנוע הקלאסי יש כמה במאים אשר מזוהים עם המעבר לשוטים ארוכים יותר ותנועות מצלמה מורכבות. שניים מהם, ז'אן רנואר ואורסון וולס, נותרו בתודעה הציבורית באופן הרבה יותר בולט ולא פעם מוכתרים בתואר הבמאי הגדול בהיסטוריה. לפחות מן הבחינה הטכנית והניתנת למדידה, אופולס התעלה עליהם: השוטים שלו ארוכים יותר, המצלמה שלו נעה על הדולי בתנועות ארוכות ומורכבות יותר, בעוד הסטים הגדולים מתחלפים והרושם של תנועה בלתי פוסקת מושג בסרטיו בצורה הבולטת ביותר בקרב יוצרים בני זמנו. עבור אופולס, הייחוד של הקולנוע הוא בתנועת מצלמה ולכן הוא לא ראה צורך לבזבז את הזמן על ידי העברת הסיפור בדרכים אשר קיימות גם באמנויות האחרות. גם עריכה היא כלי אשר ייחודי לקולנוע ואופולס עושה גם בו שימוש נהדר, בעיקר בכך שהוא מצליח להשתמש הן בקאטים והן בדיזולב על מנת לייצר תחושה אשר מדגישה גם את החיבור בסיפור וגם את מעבר הזמן.

״מכתב מאישה אלמונית״

אחד מן הדברים אשר יחודיים לאופולס הוא החיבור של השלמות הטכנית עם הגישה לדמוית ולסיפור, גישה הקרובה למלודרמה. אופולס מעצים את הרגשות, מעניק כמעט לכל אירוע אשר מתחרש מימד אפי, כאילו כל רגע בחיים מונע בידי תשוקה חסרת תקדים ובו בזמן מכיל הקרבה קשה מנשוא. לרוב, הדבר נעשה דרך גיבורות נשיות, אשר הבמאי תפס גם את הנחיתות שלהן במבנה החברתי בעולם הישן, גם את הכמיהה שלהן לכוח ועצמאות וגם את יכולתן לברוא לעצמן מחדש את החיים אפילו בנסיבות קשות ולאחר אכזבות אשר מרסקות בפועל את כל אשר יקר להן או את מה שהן מאמינות בו. באופן זה, הבמאי הכי קרוב לו בקולנוע הקלאסי הוא דאגלס סירק וניתן לומר כי שניהם יחד מהווים את החוט המקשר בין האופרה, המלודרמה הקלאסית והמלודרמה המודרנית.

המחווה הנוכחית לסרטי הבמאי נערכת בשיתוף עם המכון הצרפתי, אולם לשמחתי הוא מכיל ייצוג גם לסרטים אשר יצר אופולס בהוליווד, דרך שני סרטים מתוך שלוש יצירות מופת אשר ביים בסוף שנות הארבעים. ״מכתב מאישה אלמונית״ (Letter from an Unknown Woman) נעשה אומנם בארה"ב, אבל מתרחש כולו בעולם האהוב על אופולס, כלמור עולם הספרות והמוזיקה הגרמנית. הסרט הוא עיבוד לנובלה של שטפן צוויג וניתן להשתמש בו כדוגמה לאופן בו קולנוע יכול לשמר ואף להעצים ספרות גדולה. המכתב בסרט מתקבל על ידי מוזיקאי מצליח ומי שכתבה אותו היא אישה אשר הייתה מאוהבת בו בנעוריה וחייהם נפגשו כמה וכמה פעמים. הוא מטלטל את עולמה פעם אחר פעם, אך היא אינה בטוחה כי הוא בכלל מודע לקיומה, אישה אלמונית בצל הצלחתו.

לעומת סרט זה, שני סרטיו האחרונים של אופולס בארה"ב, ״לכודה״ (Caught) ו״רגע של תמימות״ (The Reckless Moment) לא רק מתחרשים בארה"ב של שנות הארבעים, אלא גם שייכים לז'אנר אשר נראה זר לרומנטיקן מלודרמטי כמו אופולס – הפילם-נואר. אולם, סרטים אלו משלבים בין תנועות המצלמה הבלתי פוסקת של אופולס למשחקי התאורה ולעלילת הפשע, כאשר הם עושים זאת היטב ומכילים גם דבר נוסף אשר מבדיל אותם מכמעט כל פילם נואר אחר: בשני הסרטים, הדמות הראשית היא דמות מורכבת של אישה. מדובר אומנם בגיבורה המתדרדרת לפשע או שקר אבל היא בשום אופן לא מוצגת באור שלילי, אלא כדמות ראשית מורכבת אשר מנסה לשמר את הדברים אשר יקרים לליבה. מבין השניים, רק ״רגע של תמימות״ יוקרן במחווה. סרט זה קרוב יותר לפילם נואר קלאסי טיפוסי והוא עוסק באישה ממשפחה אמידה יחסית (אך בלי ממון משל עצמה) אשר מנסה לפרק רומן של בתה המתבגרת עם גבר מבוגר יותר, מה שמוביל להסתבכות עם אנשים מאיימים ובעיקר עם הפער בין הרצון לשמור על משפחתה והרצון לשמור על מצפון נקי.

עם בכל זאת עלי להמליץ רק על סרט אחד בלבד בכל תכנית המחווה, הרי שזה חייב להיות על…אחד משני הסרטים האחרונים שביים אופולס. אנדרו סאריס, המבקר האמריקאי רב ההשפעה, טען שוב ושוב כי ״העגילים של מאדאם דה…״ (The Earrings of Madame de…) הוא הסרט הכי טוב שנעשה אי פעם. לפחות בעבר הוא לא היה לבד בטענה זו, גם אם בסקר המבקרים האחרון של מגזין "סייט אנד סאונד" הוא בקושי נכנס לרשימת 100 הגדולים. הסרט יכול להיראות כסיפור פואנטה ציני: אישה מוכרת עגילים יקרים אשר קנה לה בעלה על מנת שלא יידע על אורח חייה הפזרני. הבעל מבין מה התרחש מהר מאוד אבל שומר על בסוד, כי יש לו גם סודות משלו אשר מתערבבים במערכת של בגידות וקשרי אהבה, אשר משנים גם את גורל העגילים. לצד הפן הזה, אשר לעתים נראה קומי, זה גם סרט דרמה על מערכות יחסים כושלות לאורך זמן וגם סרט על ההתאהבות נעדרת ההיגיון, מלבד זה הפנימי של המשיכה. בהקשר הזה שימו לב בעיקר לסצנות בין הגיבורה לואיז דה… (את החלק האחרון של שם משפחה אף פעם לא שומעים), המגולמת בידי דניאל דרייה, ובין המאהב שלה, ברון האיטלקי שמגולם בידי הבמאי האיטלקי הגדול ויטוריו דה (סיקה), אשר סרט זה הוא הזדמנות לראות את המשחק הנהדר שלו בתור דון ז'ואן האיטלקי, תפקיד אשר גילם מספר פעמים ועומד בסתירה מסוימת לסרטים הניאו-ריאלסטיים המזוהים עמו. השם המקורי של הסרט לא כלל אזכור לעגילים, אבל הם בהחלט חלק מן הסיפור, מוסיפים מימד של אירוניה למשחקי ההסתרה האנושיים, מסמלים בו זמנית יוקרה, ריקנות, הצהרת אהבה ושקר.

סרטו האחרון של אופולס הוא ללא ספק המרשים ביותר מבחינה חזותית. הוא קרוי ״לולה מונטז״ (Lola Montès), כשם של דמות היסטורית אמתית שהייתה מאהבת יודעה לשמצה של לא מעט מן האנשים הכי מפורסמים בעולם במהלך המאה ה-19, לפני שהפכה להיות אוייבת הציבור ובנתה את עצמה מחדש כמופע ראווה המציג את עברה המופקר. דמותה משמשת את אופולס על מנת להציג את השחזור ההיסטורי הכי מושקע ורחב היקף שלו (והיחיד בצבע), אבל גם על מנת להראות עד כמה כנות וערכים טובים יש בנשים אשר לפעמים הציבור תופס כ"ידועות לשמצה", וכל זאת מבלי שהדיוקן שצייר יהיה מחמיא בלבד לדמות הראשית. הסרט גם יכול להיקרא כמשל על הקולנוע, שהוא בסופו של דבר כולו קרקס המציג לראווה את הסודות האנושיים, כאשר לסודות בחדר המיטות יש חשיבות גדולה יותר.

״העגילים של מאדאם דה…״