דוקאביב 2017 – דיווח חמישי: "מוחי", "מכונות", "סאלח, פה זה ארץ ישראל", "הפטריוט"

פסטיבל דוקאביב הסתיים, אבל הדיווחים שלי ממנו טרם הסתיימו והם ימשיכו גם בפוסט נוסף אשר יעלה בהמשך, שיכלול דיון בסרטים נוספים וגם סוג של סיכום של מגמה או שתיים אשר עולה מן החיבור בין הסרטים השונים. בינתיים בפוסט זה תמצאו מחשבות שלי בעקבות שלושה סרטים ישראלים מדוברים ועוד סרט בינלאומי בולט באמצע.

מוחי

צמד הבמאים רינה קסטלנובו-הולנדר ותמיר אלתרמן זכו בפרס הביכורים על סרט זה, אשר עצם זהות הגיבור בו הם בחרו להתמקד הופכת אותו למעורר ציפייה וגם למרתיע עבור צופים אחרים – מוחי הוא ילד שנולד עם מחלה נדירה שסיכנה את חייו מרגע לידתו, וגרמה בין היתר לכך כי בהיותו תינוק נאלצו הרופאים לקטוע את ידיו ורגליו. אבל הדרך בה הוא מתמודד עם הנכות היא הקושי הפשוט יותר בסרט: מוחי נולד בעזה ויכול לקבל את הטיפול אשר שומר אותו בחיים רק בבית החולים תל השומר. מי שליווה אותו לבית החולים הוא סבו אבו-נעים, אשר בשל המצב הפוליטי מוצא את עצמו נצור בבית החולים תל השומר – בלי יכולת לשוב לעזה וללא אשרת כניסה לחלקים בישראל אשר אינם בית החולים. שאר בני המשפחה של מוחי מקבלים לעתים נדירות אשרה זמנית לבקר אותו לימים ספורים, הודות למאמצי סיוע של פעילים פוליטיים. בינתיים, מוחי גדל בסביבה יהודית, יודע עברית טוב יותר מערבית ומקבל מסרים מבלבלים לגבי הזהות זהותו, כאשר בגן הילדים של בית החולים הוא לומד על חגי ישראל, שר שירי ארץ ישראל ולומד קידוש יהודי, אשר משתלב בתפילות המוסלמיות של סביו. הסב מצדו מנסה מצד אחד להעביר לנכד את זהותו המוסלמית, אבל גם לא לחשוף בפניו את המתיחות בין הישראלים והפלסטינים במלוא המורכבות שלה, דבר שהופך לקשה ברגע שהמתיחות מתלקחת שוב לחילופי טילים.

אלו רק הקשיים עימם מתמודדת המשפחה בתחילת השגרה המתוארת בסרט, שכן הסיפור האישי כולל בתוכו גם כמה תפניות דרמטיות אשר אינן נובעת מן המצב הפוליטי, אך הפתרון שלהן הופך לקשה עד בלתי אפשרי בגלל הקושי בהשגת אישורי מעבר או שהייה. לצד הרגעים העצובים של הסרט, המציאות הדורשת תיאום בירוקרטי מצד ישראל חמא"ס ופת"ח מובילה גם לשורה ארוכה של רגעים אבסורדים, למשל קבלת היתר עבודה עבור מוחי הילד ולא עבור סבו הזקוק לאותו היתר. אולם המעלה הקולנועית העיקרית של הסרט הוא משך הזמן – הגיבורים עוברים משבר ועוד משבר, מבחינה בריאותית, משפחתית ואזורית, אבל דומה כי השגרה הלא-הגיונית של חייהם בסופו של דבר נמשכת ונמשכת. מציאות בה בית החולים הוא למעשה האופציה היחידה לבית עבור ילד אשר גדל מספר שנים במהלך הסרט, עד לשלב בו יבקש שיקראו לו מוחמד ולא מוחי. שינוי השם נובע מן הרצון להיות בוגר ואולי גם מתחילה של הכרה בזהות שלו, אם בכלל אפשרית הדגרת זהות לאומית לילד במצבו. בטח בסרט אשר מפנה את הביקורת שלו לא כלפי מהלך ספציפי של ישראל או הפלסטינים, אלא נגד עצם הרעיון של הפרדה בין אנשים על רקע לאום ודת.

אבל בכל זאת, כפי שאומר אבו-נעים בסרט, בבית החולים אומרים "יש תקווה" – דומה כי ככל שהמציאות אשר מתאר הסרט מספקת עוד רגעים של ההעדר הגיון וחמלה, הבמאים מנסים למצוא דרך הסיפור של מוחי דווקא את רגעי האחווה ושיתוף הפעולה. לכן, הסרט מסתיים מעט אחרי מה שאני מרגיש כי הוא השוט הסימבולי היפה ביותר שמבטא את המצב הבעייתי בו מצוי הילד, ממשיך את הסיפור עד לנקודה בה הוא מבטא לא עוד קושי, אלא עוד פתרונות. תחושה זו נבנית לא רק דרך הבחירה בסיום, אלא גם בדגשים בעריכה של ג'ואל אלכסיס ובדגשים במוזיקה המקורית שכתב רן בגנו.

הסרט ישודר בקרוב בערוץ YES דוקו

Machines
מכונות

בסרט זה חולפת לא מעט דקות בטרם אנו שומעים מלל אנושי. הסיפור מסופר תחילה דרך מארג מתגבר של מראות של הנעשה בתוך מפעל טקסטיל בהודו: מכונות מסוגים שונים החותכות בדים ויוצרות בהם תבניות מדויקות וגם בני אדם הפועלים כמו מכונות במשך שעות ארוכות, עד שהפעולה שלהם נעשית בעצמה יותר מכנית מאנושית, כמו גרסה המתרחשת בימינו בצורה אמינה לחזיונות קולנועיים מן העבר, דוגמת ״זמנים מודרניים״ של צ'פלין, ״לנו החירות״ של רנה קלייר או ״מטרופוליס״ של פריץ לאנג. הדודמה האחרונה מהדהדת במיוחד אף על פי שאזור התעשייה בו ממקום המפעל רחוק מלהיראות כמו עיר עתידית, אלא מפני שהבמאי מדגיש כי זהו עולם תחתון מקביל של פועלים אשר חלק גדול מהם אפילו לא מבין עד כמה הוא מנוצל (חלקו אף מכחיש זאת מול המצלמה), יש בסרט שוט בו המצלמה מתרוממת בשוט אווירי מסביבת המפעל, חופשת כי המבט הוא של מי שמגיע מלמעלה. זהו אכן המצב שכן במאי הסרט, ראהול ג'יאן, הוא בנם של בעלי המפעל המתועד בסרט.

אבל זהו לא רק סרט של בן עשירים אשר בוחן את הסבל של העניים במקום בו פערי המעמדות גבוהים במיוחד, זהו סרט שיש בו גם מבט פיוטי החושף גם את היופי שבעבודה המתועשת של הבדים, גם כאשר היופי הזה מנוגד באופן ישיר לסביבה בה הוא נוצר וללבוש של הפועלים המתוארים בו. באופן אחר, זהו גם סרט על הישרדות, על אנשים אשר עוברים מרחק רב על מנת להגיע למקום בו הם עובדים במשמרות של חצי יממה, לעתים עם הפסקות מינימליות בין משמרת למשמרת. אף כי בחלקו השני של הסרט יש לא מעט אנשים אשר מדברים ישירות למצלמה על מצבם, מה שמספר את הסיפור בצורה טובה ביותר הוא שוט אורך על נער (או אפילו ילד) שעובד במפעל, מנסה בהצלחה חלקית לא להירדם בעת מילוי תפקידו – השינה הפוכת מדבר שאמור להיות טבעי למכשול קיומי עבור המצולם, אשר יש בתוכו משהו הנחוש להמשיך להתפעל את המכונה, להישאר ממוזג לתוכה.

סאלח, פה זה ארץ ישראל

סרטו של דוד דרעי (שנוצר בשיתוף עם דורון גלעזר ורות יובל) זכה בפסטיבל הן בפרס התחקיר מטעם צוות השיפוט בתחרות הישראלית והן בפרס הבימוי, שהוא למעשה הפרס היחיד שהעניק צוות השיפוט של ארגון המבקרים פיפרסקי. לכאורה, התחקיר הוא הדבר יוצא דופן בסרט זה אשר מבקש לעסוק בקיפוח העדתי בארץ דרך מדינות הישוב של העולים החדשים בשנותיה הראשונות של המדינה, דרך דגש על עיירת הולדתו של הבמאי, ירוחם. עיקר התחקיר הוא חשיפה ראשונה של פרוטוקולים מישיבות הסוכנות והנהגת הישוב בנושא "פיזור אוכלוסייה" בשנות החמישים, בהם רואים כיצד היחס לבני עדות המזרח היה מזלזל ומעליב ברמת הניסוח של מקבלי ההחלטות תוך הכרה כי יש קיפוח כי המנהיגים חשבו שקל יותר לשלוט באוכלוסייה שבאה מארצות ערב. אך התחקיר מראה גם כי היה דיבור גלוי גם על כפייה של ממש ויחס אלים לעולים על מנת למנוע מהם אפשרות להתיישב שלא במקום אשר מוקצה להם בתכנית העל. בכך לא תם התחקיר של הסרט, אשר חושף גם חומרי ארכיון בעלי אופי שונה וכולל גם שיחות עם חוקרים מתחומים שונים וגם ראיון עם אחד מאותם מעצבי המדיניות בשנים ההם, גיאוגרף אשר מודה כי היא קיפוח אבל רואה בו צעד הכרחי למען הגשת החזון.

עבודת התחקיר לגבי קבלת ההחלטות היא כנראה הדבר המעניין ביותר מבחינה חדשותית בסרט, אבל עבורי היא לא הדבר המעניין ביותר מבחינה קולנועית וסיפורית. דרעי מראה את הקיפוח גם ובעיקר דרך שורה של סיפורים אישיים, דרך שמיעת עדויות אישיות מצד תושבים ותיקים בירוחם שישובו במקום בכוח בשנות החמישים והששים, בהם גם הוריו. אבל הוא לא דן רק בדור הראשון, אלא גם בדורות הבאים, אשר מיוצגים דרך הסיפור שלו ושל בני דורו, אשר בעיקר רצו לעזוב את המקום בו גדלו ולא הציע להם שום אפשרות להתפתח ובגלל סוג הדיור אשר הוצע למיושבים בעיירות הפיתוח, גם היכולת לעבור לחלקים אחרים בארץ הייתה מוגבלת עד בלתי אפשרית במשך תקופה ארוכה. ריבוי הסיפורים יוצר סרט גדוש שלפעמים גם חוזר על סיפורים דומים, אבל מספר החלטות של יוצרי הסרט שומרים על רמת עניין גבוהה וגם על דיון אשר אינו חד משמעי. מהלך בולט של הסרט הוא הקרנת חומרי הארכיון בפני העולים הוותיקים שראיינו בסרט ובסיום ההקרנה לשמוע את התגובות שלהם לרמת הזלזול אשר ספגו, מהלך אשר מזכיר את סיום הסרט ״כרוניקה של קיץ״ בו היוצרים הגיעו למסקנה כי כל עשייה תיעודית נאמנה למציאות היא מבוי סתום, בעוד בסרט זה המבוי הסתום הוא העתיד והיחס של תושבי ירוחם לחומר הנחשף, יחס שהבמאי מדגיש כי הוא אינו אחיד – יש בקרב העולים גם מי שמנסה להבין את עמדת המקפחים.

מוטיב בולט נוסף בסרט הוא הפנים של הבמאי עצמו, אשר אמנם מספר את סיפורו בשלבים שונים של הסרט אולם רוב הזמן מתפקד כסוג של מקהלה יוונית. דרעי מצולם מגיב כבצורה תמימה ומשתהה לדברים השונים שנאמרים ונחשפים, צורה אשר לפעמים נראית אותנטית ולפעמים היא משחק על מנת להעצים את האפקט הדרמתי של הדברים. כאילו הוא לא תופס כל דבר שהוא מגלה, גם כאשר הוא שומע בדיוק את הדברים שאמרו דוברים קודמים, או הדברים אשר הוא חשב שישמע או יגלה.

הפטריוט

שאלת הקשר בין האדם למולדת ללאום עולה במספר סרטים בפסטיבל, כאשר לרוב הסרטים מצביעים על ניתוק של האדם מסביבתו ומן הזהות הלאומית. לעומת זאת, כותרת סרטו של דניאל סיון נראית כתגובה נגדית, סרט על אדם אשר שקוע מאוד בזהות הלאומית-יהודית ולוקח את הנאמנות להגנה על זהות היהודית ועל מדינת ישראל למקומות קיצוניים. אבל זהו גם סרט אשר שובר את הקשר בין לאום וארץ, שכן גיבור היצירה הוא הפטריוט יהודי החי בצרפת ובישראל, אבל דומה כי הסביבה העיקרית בה הוא פועל היא המרחב הווירטואלי. במבט ראשון זהו סרט על המאבק באנטישמיות, אבל לברמה הארוכה יותר זהו סרט על הזהות הווירטואלית של סוג של כוכבי רשת האקרים המצויים במלחמה על הדימוי בעידן האינטרנט, מלחמה אשר לעתים גולשת למקומות מאוד לא נעימים ומטרידים בעולם אשר אינו מורכב מחילופי סרטים ביוטיוב.

הסרט עוקב אחר דמותו של "אולקן" האקר המעלה סרטוני יוטויב של הפעולות השונות שלו, אשר מכוונות נגד האנטישמיות העולה בצרפת ומונעות ממנה לזקוף את הראש. אולקן מפיל את האתרים שלהם, חושף ברבים מידע רגיש אודותיהם ומשם הוא ממשיך לדרכים נוספות בהם הוא יכול לפגוע בהם ובמשפחות שלהם, באופן אשר בנקודה מסוימת חוצה כמה גבולות – הוא מוצא דרכים להזעיק לביתם יחידות עילית של משטרה, או משכנע בני משפחה כי הם נפטרו או עומדים למות. עם הזמן, עולה גם ההגדרה של מה שהגיבור מגדיר כפעילים אנטישמיים והיא מתחילה לכלול כל אתר שמבטא נגד מדינת ישראל ומאוחר יותר גם כתבים אשר מדווחים על הפעילות שלו באור לא מחמיא. דומה כי הוא התמכר לכוח וליכולת שלו להרוס את חיי האויבים שלו, מה שגם מוביל לכך שהוא מוצא את עצמו נרדף בידי רשויות החוק בצרפת ומוצא מקלט במדינה היחידה אשר מעניקה לו מקלט (רוב הזמן) – ישראל, המדינה אשר למענה הוא פועל אבל השהייה בה עברו היא סוג של שילוב בין הגשמת חלום וסוג של גלות וכלא. כולל בסופו של דבר גם גלות מפעילות ברשת.

הדבר המרתק ביותר בסרטו של סיון הוא תיאור הפער בין הקיום ברשת לבין המציאות הגדולה, כאשר לפעמים הרשת נראית כסוג של משחק מחשב. אך כתוצאה מחלק מן המתיחות אנשים עוברים עינוי נפשי של ממש כולל מקרים של תוצאות לא צפויות. "אולקן" הוא גם גבר צעיר בשם גיורגי שלי, אבל דומה כי הדמות האמתית שלו פחות חשובה ונמחקת לטובת הדמות של לוחם הצדק הווירטואלי, אשר נראה כמעט כמו דמות ספרותית בדויה, המוצגת לאורך הסרט לרוב דרך מסך צר של צילום בטלפון סלולרי. זהו סרטון אשר הגיבור העלה בעצמו, כולל המלל הרב אשר מתאר את הדרך בה הוא עובד ומתעלל ביריבו השונים. מצד שני, הסרט כולל גם חומר אשר צילם סיון, כולל ראיונות עם הגיבור, אשר לרוב לובשים מראה חזותי שונה לחלוטין – מסך רחב יותר, צילום קולנועי ואסתטי. בצילומים אלו, הדמות של הגיבור נראית עדינה יותר ופחות נחרצת בדברים שלה, כמעט כמו זהות נסתרת של אותו בריון/לוחם צדק מן הרשת. אבל גם זה יכול להיות רק סוג של משחק. הסרט לא בדיוק משרטט גבולות ברורים בין התיעוד של סיון לתיעוד העצמי של  אולקן, כפי שגם הגבול מן מענה לרדיפת יהודים מטרידה לבין הטרדה של אנשים בעלי השקפת עולם שונה אך לגיטימית הוא משהו שאינו יכול להיות ברור.

דרך סיפור של דמות אחת, שהיא אולי שתי דמויות שונות בגוף אחד, סיון יוצר סרט שיכול גם להיקרא כסרט-מסה על המצב הבעייתי של הגדרת הזהות היהודית בימינו, כמו גם של הגדרת זהות הפרט והפושע בעידן האינטרנט. אולקן יכול להיות גלגול מודרני של גאי פוקס בשילוב עם רובין הוד לפרקים וסתם בריון או אפילו אדם מנוצח בחלקים אחרים של היצירה – ואולי כל הרבדים קיימים בו במקביל.