״נמל בית״, סקירה

יש לזקוף לזכות הבמאי ארז תדמור הישג נדיר בנוף הקולנוע הישראלי – בימוי של סרט עלילתי באורך מלא שנה אחר שנה, הישג שדומה כי הוא כמעט בגדר בלתי אפשרי עבור יוצרים רבים בארץ. אבל כשנה לאחר שסרטו הקודם של תדמור, ״ארץ פצועה״, זיכה אותו בפרס אופיר על בימוי והתחרה בפסטיבל ירושלים, שב היוצר להתמודד על האופיר עם סרטו הנוכחי, ״נמל בית״. מאוחר יותר התחרה הסרט בפסטיבל חיפה, שם זכה בפרס הצילום. פרסים אלה מראים כי קצב היצירה המהיר יחסית של תדמור לא בא על חשבון הליטוש הטכני של סרטיו. למעשה, כמעט כל סרטיו של תדמור (שקודם לכן ביים במשותף עם גיא נתיב או שרון מימון), מייצרים תחושה של קולנוע משוייף ומדויק מבחינת השימוש בצילום, עריכה, ליהוק ועבודה עם שחקנים. יחד עם זאת, לפעמים עולה התחושה כי הסרטים לא ממצים את העיסוק במטען הדרמטי או התוכני אשר עולה בהם, דבר אשר ניכר גם בסרט הנוכחי.

ניתן לקרוא את ״נמל בית״ כסרט משלים ל״ארץ פצועה״. בסרט הקודם, המציאות הביטחונית מנעה מן המשטרה למצות חקירה לגבי שחיתות בנמל חיפה. בסרט הנוכחי, שבדומה לקודם נכתב על ידי תדמור בשיתוף עם שלמה אפרתי, שוב שחיתות בנמל, הפעם זה של אשדוד. במידה רבה, סרט זה הינו פסימי אף יותר בנוגע לדיון שלו בשחיתות, שכן כאן היא לא רק מוצגת ביתר פירוט, אלא שהלחימה נגדה נראית בלתי אפשרית. וזה לא בגלל אירוע בלתי צפוי, אלא בגלל מבנה ניהולי-פוליטי שלא ניתן לשבור, ודומה כי גם רק מעטים מנסים להילחם בו.

הערכים והאמונה כי ניתן לשנות נראים כמשהו זר לנמל, ולכן מי שמנסה לעשות זאת מגיע לכאורה מבחוץ, או לפחות חי את רוב חייו כנווד ימי. גיבור הסרט הוא אהרון אביטן (יורם חטב), ימאי יליד אשדוד שאחרי שהעביר את רוב חייו על ספינות מחליט לחזור לעיר הולדתו במטרה להתקרב אל בתו (לירון בן שלוש) ומשפחתה, לאחר שלא היווה עד כה נוכחות מתמשכת בחייה. עקב ניסיונו הרב הוא מקבל עמדה בתור מנהל מחלקת ים, בתמיכה של יושב ראש ועד העובדים, רחמים אזולאי (שמיל בן ארי), חבר של משפחת אביטן הסבור כי יוכל לשלוט באהרון כפי שהוא שולט פחות או יותר בכל דבר אחר בנמל.

אלא שאהרון מגיע לעבודתו החדשה מתוך תחושה של שליחות ערכית, כמו מעין גיבור מערבונים המורגל בנדודים שכאשר הוא מגיע למקום קבע הוא שואף לעשות סדר וצדק. במקרה של סרט זה, הוא נתקל בשורה ארוכה של מקרי שחיתות בדרגות משתנות ומחליט לפעול על פי הפרוטוקול, תוך שהוא מתנגש עם החוק הלא כתוב של הסרט: "אזולאי הוא הנמל". המאבק בין אהרון שמבקש לשמור על החוקים לבין אזולאי אשר רוצה לשמר את כוחו על ידי דאגה למקורבים והתעשרות בדרכים חלקלקות, הוא השלד הדרמטי של הסרט וגם הדבר הכי טוב בו. יש במאבק זה גם היבטים אדיפליים ואף כי לפרקים הניגוד בין המנהל הטוב לבין נציג העובדים המושחת הולך יותר מדי למקום של גיבור טוב מול נבל, רוב הזמן הסרט מרוויח מן הניגוד. זאת גם מפני שבעוד שאביטן במהלך רוב חייו ברח ממחוייבות רגשית, אזולאי מבטא גם נאמנות, דאגה וחום, אפילו אם יש מימד אנוכי מאוד בדרך שבה הוא דואג לאנשים ובבחירה שלו למי לדאוג.

שאר מערכות היחסים בסרט עובדות בצורה פחות טובה. אף על פי שלדעתי כל צוות השחקנים של הסרט עושה עבודה מוצלחת, לא תמיד מערכות היחסים נראות אמינות ולעתים דומה כי הן מעבירות מסר בצורה חדה מדי. הדבר נכון לגבי הקשר שבין הגיבור לבין בתו ושאר המשפחה, קשר שיש בו רגעים יפים לצד רגעים אשר בהם העימות עובר בצורה מהירה מדי. קו העלילה הבעייתי ביותר בסרט הוא רומן הנרקם בין הגיבור לבין עובדת מכס (אנה דוברוביצקי). קשר זה מנסה להכניס לסרט גם את המפגש בין התרבויות השונות בעיר אשדוד (עולה מרוסיה מול יוצאי צפון אפריקה) וגם להראות עד כמה הגיבור כמה לחום אנושי וגם לסבך אותו בסופו של דבר עם מחלקה אחרת בנמל. אבל הסצנות הרומנטיות ביניהם נראות לא אמינות ומשהו בקצב שלוקח לסיפור אהבה להתפתח נראה רופף, כך שלי היה קשה לדעת מה בדיוק טיב הקשר בכל נקודת זמן.

בגדול, הפגם העיקרי של הסרט הוא היותו דחוס מדי. אמנם אורך של פחות משעה וחצי יוצר סרט דינמי, והיה מתאים מאוד ל״ארץ פצועה״ למשל. אבל בסרט זה, אשר מתרחש על פני תקופה ארוכה יותר ומנסה לבנות מערכות יחסים אשר עוברות תמורות בקצב מדוד יותר, התחושה היא שדברים מתנהלים בצורה פונקציונלית מדי, דבר אשר פוגע באמינות הפסיכולוגית של חלק מן הדמויות, ולפרקים גורם לסרט להרגיש מטיפני. בנוסף, אף כי רוב הסרט מרגיש דחוס מדי, יש כמה סצנות שנראות כחוזרות על עצמן ובכך הסרט מאבד מכוחו.

מאידך, רוב הזמן הסרט מבויים באופן מרשים ויעיל. הצילום של זיו ברקוביץ' משתמש היטב בנוף של הנמל ומעביר אותו לקהל בצורה מגוונת. הליהוק בסרט הוא מעלה נוספת – כל אחד מעובדי הנמל ניחן בפנים ייחודיות אשר מעבירות אופי מיוחד, וכמעט כל אחד מקבל גם רגע בו הוא מפגין יכולת משחק. עבורי, שלושה משחקני הסרט בלטו במיוחד – בן שלוש המצליחה לייצר דמות מעוררת הזדהות גם בסצנות קצרות מדי, בן ארי הבורא דמות שהיא גם מפחידה וגם מרתקת, וחטב שעובד היטב בתור נציג הקהל בעולם של הסרט, עולם אשר נראה לפרקים כמו סיוט אשר מתקבל על ידי רוב האנשים, גם רודפי הצדק והמקופחים, כעניין שבשגרה.

״נמל בית״ הותיר בי תחושה אמביוולנטית בסיום. אין ספק כי מדובר בסרט אשר מבקש לעורר את תשומת הלב לסוגיה פוליטית וכי יש בו שאיפה להיות בועט ונוקב. מאידך הוא גם מנסה להתחבב על הקהל, באופן אשר מונע ממנו להיות נשכני באמת, או להבדיל מרגש באמת, לפחות עבורי. אולם, ייתכן וההחלטה לא ללכת עד הסוף אינה נובעת מחוסר תעוזה, אלא מן ההעדפה הסגנונית של הבמאי, אשר ניכרת בכל סרטיו – תדמור אוהב את העשייה הקולנועית ומייצר קולנוע אשר מנסה קודם כל לבדר, עם נגיעה של עיסוק פוליטי פחות מורכב. אבל לפעמים עצם העיסוק בנושא בסרט קולנוע יכול להעלות אותו לסדר היום או לתודעה של קהל הצופים.

/// תודה ליח״צ על התמונות שצילם אוהד רומנו