"נורמן", סקירה

״נורמן״ הוא הסרט החמישי של יוסף סידר והראשון אשר דובר ברובו אנגלית ומכיל צוות שחקנים בינלאומי ידוע. קפיצה גדולה קדימה בשאיפות של אחד מן הבמאים המצליחים ביותר בארץ במאה ה-21, אשר כל סרטיו ייצגו את ישראל בתחרות הסרט הטוב ביותר בשפה זרה באוסקר ושניים מהם (״בופור״ ו״הערת שוליים״) אף היו מועמדים. סידר שייף את הסגנון שלו מסרט לסרט ודומה כי מבחינת שליטה במדיום הקולנועי הוא מגיע בשל לסרט האמריקאי, או אמריקאי-ישראלי, הראשון שלו.

ו״נורמן״ הוא אכן סרט בשל ובעיקר משויף מאוד. העריכה יצירתית, הצילום של ירון שרף יפהפה. השחקנים מלוהקים היטב ועושים את העבודה. התסריט, שמחולק לפרקים נפרדים, מחושב היטב וכל סצנה מן המערכה הראשונה זוכה להדהוד לקראת הסיום. הסרט אפילו פותר יפה את הצורך לתת קרדיטים ארוכים בפתיחה לקרנות הקולנוע שתמכו בו. אך למרות כל זאת, במשך חלקים ארוכים בסרט, כל הדברים הטובים הללו לא מתחברים לשלם הגדול מסך חלקיו או אפילו כסך חלקיו. זהו סרט אינטלקטואלי שיש לא מעט מה לנתח בו, אבל זה גם סרט שמנסה לבדר ולרגש. ככזה, לוקח לו יותר מדי זמן להתניע. חיבור שלא נוצר בחלק ראשון של סרט קשה מאוד לייצר מאוחר יותר, גם במידה והסרט כולל מספר רגעים מבריקים. וכמות ההברקות בסרט הזה די גדולה.

מעבר לחיבור בין כוכבים אמריקאים לישראלים וההיכרות עם הבמאי המצליח, גם נושא הסרט ייצר עניין בארץ, שכן הוא דן בשחיתות פוליטית וספציפית בקשר בין ראש ממשלת ישראל לבין אנשי עסקים בארה"ב. אם כי ״נורמן״ שאב את ההשראה שלו מפרשה שקשורה בראש הממשלה הקודם ולא בזה הנוכחי, וגם דמות איש העסקים אשר עומדת במרכז הסרט רחוקה מלהיות טייקון של ממש, אלא יותר בכיוון של אדם די עלוב שמנסה בעיקר לעזור. כפי שמנסחת זו כותרת המשנה של הסרט, מדובר ב"עלייתו המתונה ונפילתו התלולה של מאכער ניו יורקי" – זהו סרט על נורמן אופנהיימר, מאכער שהגיע משום מקום והצליח למקם את עצמו במקום מרכזי בקהילה היהודית בניו יורק. הסרט מציג אותו כאדם נלעג, שקרן ותחמן – אבל הוא דמות מאוד סימפטית ומעוררת אהדה, בסופו של דבר.

ריצ'ארד גיר מגלם את נורמן, בתפקיד שנראה שנתפר היטב למידותו – בן אדם שתמיד מנסה לרצות והוא נראה חביב, אבל גם מבוגר מדי ולא ממש חלק מעולם העסקים בו הוא רוצה לקחת חלק כלשהו. דרך עלייה על הזדמנויות עסקיות מפוקפקות הוא מנסה לייצר את הרושם שהוא מכיר את העשירים שביהודי מנהטן, כאשר בפועל האיש המצליח היחיד שהוא באמת מכיר זה אחיינו (מייקל שין), עורך דין מצליח. את ארוחת הערב שלו הוא אוכל לפעמים בתוך בית כנסת רפורמי אשר מנהל רב חביב (סטיב בושמי). יום אחד נורמן מנסה להיכנס לארוחת ערב יוקרתית דרך שידוך של פוליטיקאי ישראלי בכיר לארוחה. הוא מאתר את הפוליטיקאי מיכה אשל (ליאור אשכנזי) בכנס עסקי, עוקב אחריו ובסופו של דבר יוצר עמו קשר ומבקש ממנו לבוא עמו לאותה ארוחת ערב. כאקט של נדיבות, הוא גם קונה עבורו זוג נעליים בחנות יוקרתית. כל זה קורה בחלק הראשון של הסרט, חלק שמרגיש מחושב וכבד מדי. כאמור, אין בו שום דבר שניתן להצביע עליו כלא אמין או לא נחוץ, אבל הסרט מתקשה להתרומם בשלב זה.

בחלק השני הסרט כן מצליח להתרומם, בדומה לגורל של הגיבורים שלו. כעבור שנים ספורות, מיכה אשל הוא כבר ראש ממשלה שמתכבד בארה"ב בכבוד מלכים. ברגע שהוא מזהה את נורמן בקרב פעילים יהודיים, הוא מאמץ אותו לקרבו והקהילה שמה לב לחיבוק. לפתע, נורמן הופך לאיש שכולם רוצים להכיר וכרטיס הביקור שלו הופך למצרך מבוקש. הסרט מבטא את זאת בצורה של תעלולים קולנועיים – סידר מקפיא חלקים מן התמונה, מראה דמויות בחלל מופשט, מראה שני אתרי התרחשות שונים לחלוטין כחלק מאותו הפריים. הוא התנסה בקולנוע מסוג זה באופן מינורי בהרבה ב״הערת שוליים״ ואילו בסרט זה דומה כי הטריקים נמצאים בחזית העשייה. ובניגוד לחלק הראשון והריאליסטי יותר של הסרט, אני סבור כי הם עובדים בצורה מצויינת ומרימים את הסרט כמה דרגות מעלה.

נכס נוסף אשר מוסיף לרמת הסרט הוא מבקש אקראי של נורמן עם אלכס (שרלוט גינסבורג) חוקרת בשלוחה של משרד המשפטים הישראלי בארה"ב. בשילוב של תמימות שתמיד הייתה לו והרצון שלו לרקום כמות בלתי נגמרת של קשרים, נורמן מספר לה על עצמו הרבה מאוד דברים, מבלי להבין שהוא פותח בכך פתח לחקירה שתסבך לא רק אותו, אלא גם את מיכה אשל שמסתמן כראש ממשלה שיכול באמת לעשות שינוי. אלא אם פרשת השחיתות בה הוא מעורב תפיל אותו. נורמן מנסה להירתם למען עזרה לראש הממשלה שהוא מוקיר, מבלי להבין כי הוא עצמו האיש אשר הכניס אותו למשבר חמור אשר מאיים על עתיד שלטונו.

בחלק האחרון של הסרט, סידר מנסה ורוב הזמן גם מצליח לשלב בין טון קומי ומבט על גיבור שמנסה לעזור לכולם לבין מבט ביקורתי על המנגנון הפוליטי. בנוסף, ניתן לקרוא את החלק הזה כסיפור אהבה לא ממומש בין נורמן לבין אשל, זוג אוהבים מוכי גורל אשר מופרדים בידי המשפחה המגינה של אשל, או במקרה הזה היועץ שלו, דובי (יהודה אלמגור), אשר מנסה להדוף כל ניסיון של נורמן לבקש טובה או לעזור. עבור נורמן, בקשת טובה ועזרה זה פחות או יותר אותו הדבר, שכן במהלך הסרט אנחנו לומדים כי מלבד הרצון להיות במרכז העניינים, נורמן לרוב לא מנסה לסייע לעצמו, אלא לקדם את העניינים של אנשים אחרים. כאשר הוא מנסה להיפגש עם מיליארדר, הוא באמת מאמין כי הסיבה העיקרית לכך היא היכולת שלו להפוך את האדם העשיר לעשיר יותר. בעידן בו אנו בזים לפוליטיקאים מושחתים ולעסקנים, נורמן הוא דמות שכולה עסקנות מלוכלכת, טובה תחת טובה ומרמה. אבל זו דמות מלאת אהבה, כמעט אפילו סוג של קדוש בחלקים מסוימים של הסרט. אולי כי הוא לא מבין עד הסוף את הטבע החדש של החוק בענייני השחיתות בימינו. יש משהו קצת בעייתי באופן שבו הסרט מקטין את המודעות של הדמות הזו להשלכות של מעשיה מצד אחד, ומצד שני מאדיר את הנדיבות שלה ואת הרצון לעזור.

את הדברים האלו אני כותב לאחר צפייה אחת בסרט ומדובר ביצירה גדושה עד מאוד, שייתכן וצפייה נוספת תעזור לי להבין טוב יותר את הנקודות המוצלחות ואולי גם להצביע טוב יותר על נקודות החולשה, שלדעתי באות בעיקר בחלק הראשון. לא כתבתי בסקירה זו על חלק ניכר מדמויות המשנה המאכלסות את הסרט, וגם לא מיציתי את הדיון בדמויות ובסוגיות שכן נגעתי בהן. העניין הוא שאיני בטוח מתי ארצה לצפות בסרט פעם שנייה, זאת למרות יש בו כמה וכמה רגעים קולנועיים מבריקים, בחלקם כלל לא נגעתי על מנת שלא להרוס, והופעות משובחות של גיר ואשכנזי ולצידם שורה של שחקנים ישראלים ואמריקאים מוכרים או לא. זאת משום שיש בסרט גם כמה רגעים שלא עבדו עבורי, למרות שאני יכול להעריך אותם, ואלה רגעים שאותם לא ארצה לראות שוב. גם אם אני חושב שהיתרונות של הסרט הזה גדולים מן החסרונות שלו. זהו לא רק הסרט הכי יוקרתי של סידר, אלא גם הכי שאפתני, והשאפתנות הזו לא באה על חשבון התחושה כי הסרט נוצר על ידי תסריטאי-במאי שיודע טוב מאוד מה הוא עושה.