״טוני ארדמן״, סקירה

״טוני ארדמן״ (Toni Erdmann) מגיע להקרנות בארץ בתור הסרט האמנותי הכי מדובר של השנה. השיח סביב הסרט החל בתגובות נלהבות מהקרנת הבכורה בפסטיבל קאן (ממנו יצא עם פרס המבקרים מטעם פיפרסצ׳י, אך בלי אף פרס מחבר השופטים המרכזי) ועבר דרך שורה ארוכה של פסטיבלים ופרסים, מועמדות לאוסקר לסרט בשפה זרה כנציג גרמניה, וידיעה על רימייק אמריקאי שיחזיר למסך את ג'ק ניקולסון אחרי היעדרות של שנים. על הדרך, זכה הסרט ללא מעט תארים שחלקם סותרים, כסרט שמציל את הקולנוע, כסרט שמבטא מגמות רבות בקולנוע העכשווי, כסרט אנטי-מסחרי, וגם כסרט קלישאתי ומוערך יתר על המידה. גם מעריצי הסרט וגם שונאיו חלוקים בינם לבין עצמם לגבי אורכו של הסרט (שבכל מקרה עולה על שעתיים וחצי) ולגבי הסוגיה האם הוא קומדיה או לא. דומני כי על דבר אחד כמעט כולם מסכימים: עודף השיח הזה מצד אחד מכניס את הסרט לתודעה ומצד שני יוצר מערך ציפיות שיכול להזיק.

זאת משום ש״טוני ארדמן״ לא החל את דרכו בתור אחד מן הסרטים המדוברים של השנה, או אחד מן הסרטים הכי מצופים בפסטיבל קאן. שני סרטיה הקודמים של של הבמאית מארן אדה אמנם זכו לביקורת נהדרות, אבל הכירו אותם בעיקר באי פסטיבלים לקולנוע ועכברי סינמטקים. וכמו בסרטיה הקודמים, גם בסרט זה היא לא מנסה להמציא את הקולנוע מחדש, אלא לספר סיפור בדרכה הייחודית, שכשם שהיא תקסים רבים ותייצר ניתוחים רבים, גם תותיר אחרים אדישים. בגלל אורך הסרט, מי שלא יתחבר רגשית לדמויות עלול לסבול מחווית צפייה מתסכלת במיוחד. אבל הורדת ציפיות בשלב הזה נראית כמלאכה בלתי אפשרית לא משנה מה אכתוב במשך סקירה זו, בעיקר בגלל השורה הבאה שלי: ״טוני ארדמן״ הוא סרט נהדר ומבריק לפרקים, או אולי אפילו לכל אורכו.

גם בשאלה לגבי סוג הקולנוע שהסרט מזכיר, הדעות חלוקות. אישית, במהלך הצפייה בו מצאתי קווי דמיון בולטים במיוחד לסוג הקולנוע שיצרו במאים כגון רוברט אלטמן או ג'ון קאסווטס. שני הבמאים האמריקאים הללו עשו קולנוע עלילתי שמובל בידי מבט מתמשך והתבוננות בהתנהגות של הדמויות, כאשר התפניות בעלילה הן משנויות לרגעים מקריים לכאורה, או אנקדוטות קטנות אשר חושפת את המוזרות הספציפית לכל דמות. אלמנט נוסף אשר אפיין את שני הבמאים הוא מבט עוקצני וסאטירי כלפי החברה בה פועלות הדמויות, לצד חוסר שיפוט ואהדה לדמויות עצמן, בייחוד כאשר הן מאבדות את מעטה השפיות שלהן, או את ההיצמדות לקודים החברתיים המקובלים. אדה יוצרת בסרטה תחושה דומה, אך היא עושה זאת בסגנון קולנועי אשר מרגיש מעוצב ואלגנטי יותר, גם אם הסרט הולך אפילו יותר רחוק עם חלק מן הסיטואציות מכל במאי אמריקאי.

במרכז הסרט ניצבת מערכת יחסים בין אב לבת, אשר השתנתה מאוד עם השנים. האב הוא וינפריד קונארדי (פטר סימונישק), גרוש גרמני אשר מצוי על סף גיל הפרישה ועדיין עובד כמורה למוזיקה הן בבית ספר יסודי והן בהענקת שיעורים פרטיים. וינפריד נהנה לבצע מתיחות קטנות על חבריו ועל זרים, כולל ברגעים בהם דומה כי הדבר אינו מתאים. עבורו, חוש הומור הוא דבר חשוב בחיים, בעיקר ברגעים בהם הוא נבוך מעצמו או מדרך ההתנהגות המקובלת. המבוכה הזו נובעת בין היתר מכך שהוא בודד בחייו מכפי שרצה להיות. אף על פי שאמו עדיין בחיים ויש לו בת מצליחה, דומה כי חברו העיקרי בחיים הוא כלבו, כאשר גם הכלב מזדקן ונראה כמו צל של מי שהיה בעבר.

אם האב פוחד מבדידות, דומה כי בתו, אינס (סנדרה הולר), בעיקר פוחדת מהפגנת רגשות בגלוי. קרירות היא כלי יעיל בעולם בו היא פועלת, וניתוק רגשי הוא חלק מעולמה גם במערכות היחסים הכי אינטימיות שלה. אינס עובדת בבוקרשט כיועצת ארגונית לתאגידים, בעיקר בכל הנוגע להעברת המרכז העסקי שלהם מחוץ למדינת המקור כאמצעי רווחי, מול הנאמנות לעובדים. היא לא רק מנותקת מן הסביבה בה גדלה, המקצוע שלה בהגדרתו מבוסס על פגיעה בשורשים והיא נהנית לעבוד במדינה אשר היא אינה דוברת את השפה בה. התפקיד שלה כולל לא רק קבלת החלטות, אלא גם ואולי בעיקר אירוח ובידור מקבלי החלטות גדולים בשורה של מסיבות קוקטייל רשמיות, או אירועים מעונבים אחרים. באירועים אלו היא צריכה לספק המלצות על בילויים בבוקרשט מחד, ומאידך לשמור תמיד על מראית עין מכובדת ורשמית. בעוד היא מנסה לתפקד בחייה המקצועיים על פי הכללים, אביה במתכוון מנסה לכופף את הכללים באופן אשר בה לידי ביטוי גם בקשרים שהוא מבקש לייצר וגם במקצוע שלו – מוזיקה אמנם כתובה בתווים אבל מהווה ביטוי של היצר, באופן אשר הסרט מתייחס אליו באחד מן הרגעים היותר מדוברים שלו.

אף כי יש בסרט סצנות רבות אשר עוררו שיח רב למרות שלכאורה לא קורה בו הרבה, אני חושב שהרגעים היפים ביותר בו הם דווקא הפשוטים יותר. לאחר שהאב מגיע לביקור לא צפוי בבוקרשט, אינס מתארת באוזני חברותיה את סוף השבוע בחברתו כגרוע ביותר בחייה, בגלל שאביה הביך אותה פעם אחר פעם ואולי גם פגע במערכת היחסים העדינה עם הלקוח הכי חשוב שלה. בפועל, אני סבור כי סוף השבוע היה איום בעבור הבת לא בגלל מעשי האב, אלא בשל חוסר היכולת שלה להבין את עולמו ולהראות לו אהבה, להיות שוב קרובה עליו. היא אפילו לא מודה בכך בפני עצמה, אבל דרך המשחק של השחקנית לאורך כל הסרט עוברת לא רק כרתיעה מן ההתנהגות הפרועה של האב, שאמור להיות בוגר, אלא גם כמיהה למגע של ממש עמו. אף כי וינפריד שומע את כל הדברים השליליים אשר בת יכולה לומר על אביה, הוא לא מוותר על ניסיונות ההתקרבות אליה משתי סיבות: היא כל מה שנותר לו בעולם; הוא סבור כי המפגש עם דרכיו הפרועות והחמימות יותר יכול בהחלט להועיל לבתו. אחרי שביקור בתור עצמו לא עולה יפה, הוא נשאר בסביבה בעודו עוטה על עצמו גילום של שורה של דמויות בעזרת שיניים תותבות שנראות איום ונורא, ועוד שלל חצאי תחפושות. אחת מן הדמויות הללו היא זו של טוני ארדמן, לכאורה מאמן אישי לבכירי עולם העסקים ברומניה והעולם. דומה כי רבים מבחינים כי ארדמן לא יכול להיות מצליח כפי שהוא טוען, אך בכל זאת רוב האנשים נותנים לו לשחק את המשחק המוזר בו הוא שקוע.

במבט שטחי, בחזית של עלילת הסרט לא קורה הרבה – ניסיונות ההתקרבות של האב לבת יוצרים וריאציות על סצנות דומות. אבל ניתן גם להתייחס לסרט כאל דרמה על עולם העסקים המודרניים בה כן יש תפניות רבות ודילמות אתיות של ממש. הדרמה הזו כוללת ביקורת על פערים כלכליים בכמה שכבות. הסצנה היחידה בסרט בה דומה כי אנשים מקבלים את הדמויות שעוטה וינפריד בלי חשד, ואף מתייחסים אליו בחביבות של ממש, היא בסיור באתר קידוח נפט בו הוא לכאורה משמש כמומחה בתחום. אותם אנשים שמתייחסים אליו בכבוד הם האנשים שהבת מנסה שיאבדו את עבודתם והסרט מדגיש את הפער בין פרברי רומניה לבוקרשט הבירה. גם בבירה עצמה מדגישה הבמאית את הפער בין אנשי העסקים העשירים לבין אוכלוסיה ענייה יותר, ורומניה כולה מוצגת ככוח כלכלי חלש לעומת גרמניה וארה"ב. במערך הכוחות הזה, הבת מנסה לשמור על מקומה קרוב לפסגה בעוד האב מנסה בדרכים שונות לשמר מעט מן הלבביות של המעמדות הנמוכים, מתוך אמונה כי כסף ויעילות לא צריכים להיות בראש סדר העדיפויות. ראייה כלכלית זו היא רק דרך אחת לקרוא את מערכות היחסים שבסרט.

ויש בסרט מספר מערכות יחסים מורכבות, גם אם זו בין האב לבת ניצבת במרכז. מכיוון שרוב הזמן הסרט מוצג המתחרש ברומניה, מערכות היחסים השונות של אינס מפתוחות לאורך פרק זמן ארוך יותר – כולל השליטה שלה על מתמחה המעריצה אותה ומופתעת כלפי כל יחס של הבנה כלפי עולמה ועובד זוטר יותר עמו היא מעורבת לכאורה מבחינה רומנטית – רק שמצד שלה אין תשוקה של ממש. העדר התשוקה הזה מוביל לסצנת מין אשר מבטאת את המגמה בסצנות מין בימינו – סצנות מין אשר לא נראות מפתות ומדגישות את המבוכה מן הסיטואציה באופן אשר בסוף נראה קומי ומגוחך. בסרט זה יש גם עניין של שליטה דרך מערכת היחסים המינית ובעיקר צורך של הגיבורה לא לחשוף את עצמה האמתית במלואה, בעיקר כלפי מי שעלול לפתח כלפיה רגשות. סצנה זו מהדהדת בחלקו האחרון של הסרט, בו אינס מבינה כי עליה להסיר מעצמה את המסכות השונות ביותר מדרך אחת ויותר מסצנה אחת.

השילוב בין מבוכה לקומיות נוכח בסצנות רבות בסרט. לדעתי, הסרט הוא אינו קומדיה במובהק שכן הלב שלו הוא דווקא ברגעים הכואבים ובתחושות הפספוס וחלק ניכר מן ההומור שלו נובע מאי נוחות. אבל הוא כן הצחיק אותי מאוד. יותר מכך, הוא ריגש אותי. דווקא בגלל סוג של היפוך תפקידים המתקיים בו בין הורים לילדים, הסרט מצליח לתאר את הצורך בקשר משפחה באור חדש ויפה. אדה מצליחה לעשות זאת בכך שהיא מאפשרת לחלק מן הסצנות להימתח הרבה מעבר לזמן הדרוש להעברת הדרמה, ובכך אנו מכירים יותר את הדמויות שללא יוצא מן הכלל מלוהקות בצורה נהדרת. שני השחקנים הראשיים מפגינים משחק מעולה, כאשר הולר מעבירה היטב קרירות חיצונית ושבר פנימי, וסימונישק מציג משחק קומי פרוע ומוקצן יותר, אבל גם מעביר תחושה של עייפות וייאוש מבעד לחיוך בשיניים מזוייפות. אבל הצמד המוביל אינו לבד – צוות שחקני המשנה כולל לא מעט שחקנים שהיו גונבים את ההצגה, אם השחקנים הראשיים היו מאפשרים להם, או לו היה בסרט משהו שלא נראה כמותאם היטב לכוונת היוצרת. ״טוני ארדמן״ רחוק מלהיות סרט עבור כל אחד, אבל את הדברים שהוא מנסה לעשות הוא עושה נהדר.