״החומה הגדולה״, סקירה

אחת מן התופעות הבולטות ביותר בתעשיית הסרטים בשנים האחרונות היא הפריחה של שוק הקולנוע בסין. פתיחה של בתי קולנוע באזורים בהם לא היו מסכים בעבר והיחס היותר מגביל לאינטרנט במדינה, גורמים לכך שרווחי הקולנוע במדינה גדלים משנה לשנה. כיום יש בסין את מספר מסכי הקולנוע הגדול בעולם והוליווד כבר מזמן החלה לתכנן את הסרטים תוך התחשבות בקהל הסיני, לעתים עם גרסאות מיוחדת לשוק המקומי ולעתים בהפקות משותפות. הסרט ״החומה הגדולה״ (The Great Wall) הוא הביטוי גדול ביותר לשיתוף פעולה שכזה עד כה. מדובר בסרט בקנה מידה ענק (תקציב של כ-150 מיליון דולר הופך אותו לסרט הסיני היקר ביותר בכל הזמנים בהפקה משותפת עם ארה"ב), שנבחר לביים הבמאי הסיני הידוע ביותר, ז'אנג יימו, בפרויקט שהותאם למידותיו ונסוב סביב הסמל הסיני הכי מוכר בעולם – החומה הגדולה של סין. המטרה הייתה לעשות סרט שהיה להיט הן בארץ בה הוא מתרחש והן ברחבי העולם.

לפחות החלק הראשון בתכנון לא ממש הצליח. הסרט אומנם הרוויח מעל 100 מיליון דולר בקופות בסין, אך המפיקים ציפו ליותר, אחרי קמפיין פרסומי נרחב. נשאר לראות עד כמה הסרט יצליח למשוך קהל בשוק הבינלאומי. על פניו, גם אם הסרט מבטא את הרצון של הוליווד להתקרב לסין, דומה כי התוצר פונה יותר למי שבא מן התרבות המערבית. שכן לא רק שרובו של הסרט דובר אנגלית, אלה גם ששת התסריטאים שמעורבים בתסריט באים מהוליווד. תחילה פתחו את הסיפור המפיק-כותב מרשל הרשקוביץ, הסופר מקס ברוקס ואדוורד זוויק, שגם שקל לביים. אחרי שהפרויקט עבר לידיים של יימו, התסריט שוכתב בידי הצמד קרלו ברנרד ודאג מירו, בשיתוף עם טוני גלרוי. ששת הכותבים חולקים לא מעט הישגים בעבר, אבל לא ידוע לי על נטייה לתרבות הסינית אצל מישהו מהם.

כתוצאה מכך, שהתסריט שהם כתבו מרגיש מאוד לא אמין ולא רק בגלל שהעלילה שלו מופרכת. הסרט מתחרש מתישהו בין המאה ה-12 למאה ה-16, אם הבנתי נכון – החומה הגדולה עצמה נבנתה מספר פעמים לאורך ההיסטוריה, הסרט מציין זאת אך לא מתחייב באיזה שלב הוא מתרחש. מאט דיימון ופדרו פסקל מגלמים את וויליאם וטובר, שכירי חרב אירופאים שבורחים למזרח על מנת לשוב למערב עם אבק שריפה. המשלחת שלהם סובלת מדילול אוכלוסין לא צפוי אחרי שהם מותקפים על ידי משהו לא ברור ומאוד מפחיד. וויליאם מצליח להרוג את היצור ולקחת את ידו. לאחר מכן, השניים מוצאים את עצמם בשבי הצבא הסיני באחד מחלקי החומה. שם הם מבינים כי הם נלחמו עם סוג של מפלצת שהיא חלק מצבא מפלצות שתוקף את סין פעם בששים שנה. מהר מאוד הם גם זוכים לראות את הקרב הראשון בין המפלצות הירוקות לצבא הסיני המתגונן. וויליאם מתגלה כיעיל בקרב והשניים הופכים ממועמדים להוצאה להורג לשותפים פוטנציאלים.

הם פוגשים גם את בלרד (ווילם דפו), מערבי נוסף שניסה להשיג אבק שריפה ונותר כלוא בחומה במשך 20 שנה. בפרק הזמן הזה הוא הספיק ללמד אנגלית את לין מיי (ז'ינג טיאן), קצינה בכירה בצבא אשר יש בו תפקיד מיוחד לנשים לוחמות. לא ברור למה הוא לא טרח ללמד אנשים נוספים את רזי השפה, אבל הדיאלוגים בסרט כל כך צפויים ומטופשים כך שהיעדר שפה משותפת רק יכול להועיל. הפער ברצונות של המערבים השונים עולה כאשר וויליאם (כלומר הדמות שמגלם דיימון, לא דפו) מפתח סוג של משיכה ללין מיי, ורוצה לעזור לצבא במאבקו מול המפלצות בעוד השניים האחרים מתכננים בריחה. הן הדיאלוגים הרומנטיים והן התככים בקרב אנשי המערב מועברים בשורות אינפורמטיביות בידי שחקנים שדומה שקיבלו הוראה לא להעביר אף רגש. התוצאה היא סרט שבו ברוב הפעמים בהם מישהו פותח את פה התוצאה מביכה.

אבל את ז'אנג יימו לא שכרו בשביל לביים סרטים עם עלילה מורכבת או עדינות במשחק, שכן חלף כבר די הרבה זמן מאז שהוא הצטיין בסרטים מסוג זה, כמו ביצירותיו הנהדרות ״פנסים אדומים״ (Raise the Red Lantern) ו״כנופיות שנחאי״ (Shanghai Triad). יימו מוכר במערב בזכות מופעי ראווה קולנועיים שביים לפני בעשור הקודם, כאשר סרטים כמו ״גיבור״, ״מחול הפגיונות״, ו״קללת פרח הזהב״ הראו לעולם כיצד לגרום לאנשים לעוף במהלך קרב חרבות צבעוני בצורה הטובה ביותר. גם אם בשנים האחרונות יימו פנה לסרטים קטנים יותר שפחות הצליחו, כמו ״השיבה הביתה״, או נפל באפוס אחר אשר שילב שחקן מערבי בסין בסרט ״פרחי מלחמה״, התחושה היא כי יימו הוא עדיין מאסטר של סצנות קרב מרובות משתתפים. וכאשר הוא עובד עם תקציב גבוה, הוא בהחלט מספק את הסחורה.

הסרט משלב בין מופעי הראווה המתואמים שמאפיינים את יימו עם אפקטים ממוחשבים ביצירת המפלצות, אשר תוקפות בצורה מתואמת ובתלת מימד. עבורי, עיצוב המפלצות היה פחות מוצלח מבחינה חזותית ונראה קצת כמו נטע זר בסגנון המוכר של יימו. יחד עם זאת, יש לציין כי לא מדובר במפלצות נטולות תחכום אשר תוקפות את האדם החכם – המפלצות הללו פועלות כמו צבא, עם מהלכים אסטרטגיים מתואמים אשר יש בהם מחשבה שלא פעם מנצחת בתחכום שלה את בני האדם הלוחמים מולם. פרט לכך, יש להן שתי נקודות תורפה קלישאתיות על מנת שהיה אפשר לחשוב על דרך לנצח אותן.

אם המפלצות קצת מאכזבות מבחינה וויזואלית, הצבא מאפשר ליימו לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב, בעיקר דרך השימוש האסתטי שלו בצבעים, בדגש בצבעי היסוד. כאשר הוא מראה בני אדם בלבוש מסורתי, הסרט מרהיב. כאשר בחלקו האחרון של הסרט העלילה נעה מן החומה שבכותרת לעיר גדולה, מידת היופי של הסרט עולה אף היא, בעוד שהאקשן נהיה מהיר יותר ומרהיב הרבה יותר. המערכה האחרונה של הסרט מראה כי יימו נותר אחד מבמאי האקשן הכי מלהיבים וטובים בעולם.

כמופע ראווה, הסרט בהחלט עובד, בעיקר ברגעים בהם הוא משתולל עם פלטת הצבעים. אבל אקשן זה לא הכל והסרט משלב בין היופי שלו לקטעים מטופשים שעבורי היה די קשה לצלוח. המפגש בין הוליווד לסין במקרה הזה לא הצליח להביא את המיטב משני העולמות הקולנועיים, ובסופו של דבר המעורבות המערבית רק החלישה את יימו הסיני. אבל יש לו מספיק כשרון וחזון אמנותי כך שגם סרט פעולה פגום שלו יהיה שווה צפייה.