״לא פה, לא שם״, סקירה

במהלך הצפייה הראשונה ב״לא פה, לא שם״, סרטה של מייסלון חמוד, הרבתי לצחוק וליהנות מן העולם אשר הציגה הבמאית. בסיום הצפייה כבשה אותי תחושת ייאוש מן המציאות הקשה שהוא מתאר ומקיפה את העולם בו אני חי. חמוד מייצרת בסרטה הראשון קולנוע תוסס הנע לצלילי מוזיקה אלקטרונית מלהיבה ומתאר במשך חלקים גדולים מן הזמן את חיי המסיבות בתל אביב, כולל דיון במין, התאהבות והגשמה עצמית. בו בזמן, הסרט הוא זעקה לעזרה אשר יש בה מעט מאוד מקום לתקווה, אם בכלל. התקווה נובעת מעצם עשיית הסרט ולא מן המציאות שהוא משמש לה כמראה.

הסרט עוקב אחר צעירות פלסטיניות-ישראליות החולקת דירה בכרם התימנים וחיות את חיי המסיבות של תל אביב, חרף מבטים חושדים מדי פעם מצד הרוב היהודי. המצליחה מבין הגיבורות הינה ליילה (מונא חווה) עורכת דין פלילית נמרצת ויעילה שמנצחת גברים בוויכוחים בעודה מעשנת בסיטונאות מתריסה. במהלך הסרט היא מתאהבת בהדרגה בצעיר ערבי מתקדם לכאורה, שחזר לארץ לאחר שהות בארה"ב, אולם היא מגלה כי כאשר הדבר נוגע לתכנון העתיד או למפגש עם המשפחה של בחיר ליבה, הגבר מעט פחות מתקדם. השותפה שלה לדירה היא סלמה (סאנא ג'מאלייה), די.ג'י אשר מתפרנסת מעבודות זמניות בעודה מדי פעם חוזרת למשפחתה בתרשיחא שם מנסים לשדך לה סוף כל סוף חתן, אף על פי שהיא בכלל לא קרובה להביע עניין בעתיד מסוג זה.

השותפה השלישית לדירה מתחתנת בראשית הסרט ובמקומה נכנסת לדירה שותפה חדשה, אשר מגיעה מסביבה גאוגרפית קרובה אך מעולם רחוק. נור (שאדן קנבורה) היא סטודנטית, דתייה, מאורסת, ולבושה בחג'אב. תרבות האלכוהול הסמים אשר מתחילה להקיף אותה מעוררת בה שילוב של רתיעה, זעזוע וסקרנות. כאשר הארוס שלה מבקש ממנה לעבור לגור בסביבה יותר יראת שמיים, היא מתחילה לעמוד על שלה, דבר אשר יוביל להתנגשות כואבת.

בכל הנוגע לעיצוב עולם הסרט ובניית הדמויות, חמוד עושה עבודה נהדרת. הסרט אותנטי ומלהיב והמעבר שלו מן הטון הקליל לטון המחאתי מרגיש טבעי ומגובש. החברות בין הנשים בנויה בצורה אמינה ובכל הנוגע לכלל הדמויות הערביות, עבודת הליהוק בסרט נהדרת (הדמויות הישראלית/יהודיות כתובות ומלוהקות פחות טוב, אך אין להן תפקיד של ממש ביצירה). מצד שני, בכל הנוגע להתפתחות העלילה, הסרט נדמה מעט לא מוגמר. האיזון בין שלושת קווי העלילה אף פעם לא מושג ויש מדי פעם סצנות אשר נראות תלושות ולא אמינות, סצנות שדומה כי תכליתן היא לקדם את העלילה במחיר של אמינות או עידון. אולם, לצד סצנות אלו, הסרט מכיל כמות גדולה בהרבה של סצנות יפות המשלבות בין עדינות ובוטות, בין רצון לשחרור ודיכוי חברתי, גם מצד אנשים אשר מגדירים את עצמם כנאורים.

על החולשה היחסית בחלקים מן התסריט, חמוד מחפה בעזרת בימוי קולח ומחושב היטב. הצילום של איתי גרוס נראה נקי ויפה, אך הזוויות שלו תמיד מייצרות קומפוזיציות בעלות אמירה על הסיטואציה ועל ההתפתחות הנפשית של הדמויות, אשר אינה בהכרח נעה בקצב התואם את ההתפתחות הנרטיבית. המוזיקה מעניקה לסרט טון קצבי המושג גם באמצעות העריכה, אבל הקצב המהיר והדיאלוגים השנונים רק מכינים את הקרקע לסצנות השקולות והאטיות יותר, אשר מהוות את הגרעין של הסרט. יש לפחות סצנה אחת כזו בכל קו העלילה.

את הסצנות האלה קשה לחוות שכן הן מציבות מציאות קשה של קיפוח. ואף כי הסרט מתייחס גם לאפליה של הציבור הערבי בישראל, עיקר הביקורת היא כלפי השמרנות במגזר עצמו, או שמרנות באשר היא שמרנות. עישון סיגריה הוא מוטיב חוזר מפני גם מפני שהיא נחשבת כאקט לא נשי בקרב חלקים מן החברה וגם מפני שהיא מייצגת שילוב בין עונג לסכנה (גם סכנה בריאותית מעורפלת לכאורה). הסרט מדגים בין היתר כי לקיחת סיכון היא חלק הכרחי מן החיים, מן ההגשמה העצמית.

בסופו של דבר, זהו גם סרט על נשים אשר מוצאות את מקומן בעולם ואת הייעוד שלהן. הצרה היא שהעולם ממנו הן באו והעולם בו הן חיות לא בדיוק מרוצים מן הבחירות ודומה כאילו לא יאפשרו להן להתמיד בכך לטווח הארוך. לכן, יותר מאשר סרט על שחרור ושינוי, זהו סרט על קיפאון. הוא מציג למעשה שני עולמות שונים, מבחינת סגנון קולנועי כמו מבחינת זירת ההתרחשות: החיים בתל אביב הפתוחה לכאורה מול החיים ביישובים הערביים המסורתיים. אף כי דומה שלתל אביב יש יותר זמן מסך, המסורת היא זו ששולטת והמסיבות נראות לעתים כמו הסחת דעת רגעית ולא כמו הקיום האמיתי. למרות השאיפה של הגיבורות, דומה כי כולם מצפים מהן להתבגר בשלב מסוים, עדיף בהקדם. אבל הן כבר מצאו את הבגרות שלהן.

מסקרן אותי לדעת האם הסרט הזה ימצא קהל גדול, כעת כשהוא יוצא להקרנות מסחריות רחבות. זהו סרט ראוי וחשוב לא רק בגלל נושא העיסוק שלו, אלא גם ובעיקר בגלל העשייה הקולנועית האיכותית אשר מפגינה חמוד, עשייה אשר גוברת בנקל על הפגמים היחסיים של התסריט. זהו סרט שיכול להפוך לסרט פולחן כשם שהוא יכול לעורר דרישה לשינוי חברתי. אבל עולה השאלה האם המראה שהוא מציב למציאות אינה כואבת מדי לפרקים, והאם הקהל רוצה לראות נשים צעירות עצמאיות מדברות ערבית וחיות את חייהן.

/// תודה ליח״צ ולבתי קולנוע לב על התמונות