״מסיבת השנה״, סקירה

הסרטים האמריקאים לחג המולד מספקים אתגר תמידי למפיצים בישראל. מצד אחד, מדובר בסרטים בעלי מסורת קולנועית מפוארת, לרוב עם כוכבים שהקהל בארץ מכיר, ומסרים מחממי לב. מאידך – נצרות, האויב הכי גדול של צופי הקולנוע בארץ. לכן, לרוב הסרטים הללו פשוט לא מופצים בקולנוע וכאשר הם כן מופצים, כל זכר לחג המוכר נעלם משם הסרט ומן הפרסום. אולם, דומה כי לאחרונה נמצא תת-הז'אנר אשר מאפשר שילוב של סרטי החג עם הקרנה בארץ – סרטי קומדיה-מטורפת לחג המולד. אחרי שבשנה שעברה הגיע למחוזותינו ״הלילה שלפני״ השנה אנו זוכים לסרט אשר שמו העברי מרמז על מסיבה גדולה בלי לפרט יותר מדי – ״מסיבת השנה״. השם המקורי, ״Office Christmas Party״ מידע אותנו לא רק לגבי החג המדובר, אלא גם לגבי המיקום של המסיבה.

יש לציין כי גם בסרטים האמריקאים עצמם יש כבר יותר מודעות לכך שלא כל תושבי ארה"ב, שלא לדבר על העולם, חולקים את אותה הדת. לכן, אף סרט חג מולד מודרני לא יכול להיות שלם בלי אזכור לחגי החורף האחרים, כולל חנוכה. אם כי לפחות במקרה של הסרט הנוכחי, ההתייחסות לצורך לציין את כל החגים עקב תקינות פוליטית נעשית באופן אירוני ומעט לועג. מצד שני, אנחנו כאן בשביל הבדיחות, המסר הוא דבר נלווה. והתחושה במהלך הצפייה בסרט הייתה שהוא נוצר על פי נוסחה שעובדת במטרה להצחיק את הקהל בתקופה הזו בשנה בה הסרטים האמריקאים דנים בתקופה הזו בשנה.

הרעיון די פשוט – מסיבה שאמורה להיות פשוטה גדלה יותר ויותר עד למצב של אנרכיה והרס, תוך שזירת מספר סיפורים על אי הבנה, וגם אהבה אשר בלהט המסיבה הפרועה אולי תתממש, גם אם באיחור ניכר. כותרת הסרט הייתה גם כותרת של מערכון בתוכנית ״SNL״ וחלק משחקניות התוכנית המצליחה מגיחות גם בסרט. על הבימוי הופקדו וויל ספק וג'וש גורדון, במאים קומיים מנוסים, גם אם לא בולטים במיוחד. לא פחות משישה אנשים כתבו את התסריט – שלושה חתומים על הסיפור ושלושה אחרים על הגרסה הסופית. זה נראה תמוה שכן נדמה כי דבר במבנה של הסרט אינו מקורי, והוא פשוט העתקה של קומדיות מזן ״מסיבה שנהרסת״ מן השנים האחרונות. גם הדיאלוגים לא מבריקים במיוחד ויש מקום להניח כי חלק מהם מאולתר, או מתבסס על השחקן אשר אומר את הטקסט.

אבל בכך אנו מגיעים לנקודה החזקה של הסרט – הקאסט. זהו סרט אנסמבל שאולי לא כולל כוכבים גדולים רבים, אבל מכיל הרבה פרצופים שיהיו מוכרים לצופי הקולנוע והטלוויזיה, עם דגש על שחקנים בעלי תזמון קומי טוב ויכולת להפוך טקסט בינוני למצחיק. השמות היותר מוכרים הם ג'ניפר אניסטון וג'ייסון בייטמן, שהופיעו גם בסרטם הקודם של הבמאים – ״אהבה בהחלפה״ (The Switch). בכלל, השניים מופיעים די הרבה ביחד, ובסרט הזה מבצעים תפקידים מוצלחים יותר מעבר. אם כי יש משהו לא טבעי בניסיון של בייטמן לזרוק בדיחות על המתרחש, בעוד התפקיד העלילתי שלו הוא של הדמות השפויה בחבורה.

אולם יש בסרט מספיק משתתפים שיכולים לגנוב את ההצגה, בעיקר בקרב הקאסט הנשי – אוליביה מאן היא סוג של הדמות הנשית המובילה, והתפקיד ממצא היטב את המראה שלה ואת יכולת המשחק שלה. קייט מקינון, המרעננת הרשמית של שנת 2016, עושה כאן תפקיד אשר מתכתב עם כך שהיא זו אשר מחקה את הילרי קלינטון ב-SNL המדוברת. בקרב הקאסט הגברי בולטים רוב קרודרי, קורטני בי. ואנס וטי.ג'יי. מילר (בתפקיד יחסית ראשי). חלק ניכר מן השחקנים בולטים למרות שחלקי התסריט אשר היו אמורים להיות שנונים לא ממש מספקים את הסחורה.

למרות התחושה הכבדה כי בבסיס מדובר בסרט שכבר ראינו דברים דומים לו לא פעם ולא פעמיים, עדיין יש בסיפור העומד במרכזו משהו מעניין. בעוד חג המולד (סליחה, תקופות החגים) קשורה לרוב בשהייה עם המשפחה, הסרט מתרחש בימים המובילים לחג עצמו ומתמקד כאמור במקום העבודה. המשרד אשר עורך את החברה הוא משרד של חברת מחשבים המצויה במשבר. בעוד מנהל הסניף (מילר) דוגל בגישה של אווירה עבודה נינוחה ותומכת, אחותו (אניסטון), המנהלת בפועל של החברה, מעוניינת לצמצמם עליות ולפטר חלק ניכר מעובדי הסניף, או לסגור אותו סופית. למרות שמנהלת גם הטילה איסור על המסיבה, אחיה חושב כי דווקא מסיבת גדולה תהיה הדרך לשכנע קניין עשיר לחתם עם החברה. מצב זה הוא הפתח לכל שרשרת האי ההבנות אשר מתחוללת בהמשך, שרשרת שכוללת גם לא מעט סמים מסוגים שונים כנהוג בסוג זה של העלילה.

אבל העיקר בסרט הוא הבנייה של מקום העבודה כסוג של משפחה מודרנית, ואפילו המשפחה האמיתית במקרה של חלק מן הדמויות. בכלל, גם הסרט עצמו דוגל בגישה הקלילה יותר לניהול. ואם מקום העבודה בסרט הוא התחליף לקשרי דם, אז האינטרנט מתפקד בסרט כתחליף לדת -הוא בסופו של דבר הגורם המלכד והמהולל ביותר. יש בכך אמירה על החברה בה אנו חיים, אם כי ברובו, ״מסיבת השנה״ מנסה להתחמק מלהתחייב למסר שלו – רק על מנת לדחוף אותו בכוח ובצורה מעט קיצונית בדקות הסיום. בסופו של דבר, זהו סרט נטול הברקות של ממש וסביר להניח כי הוא לא ייחרת בזיכרון. עם זאת, צוות השחקנים גורם לכך שהוא יהיה לא מביך מדי (למרות כמה חריקות), ומצליח לספק בידור סביר, גם אם זניח. נדמה לי היוצרים לא שאפו להרבה יותר מכך.