״לסבית קטלנית״ 2016: מה לראות בפסטיבל הקולנוע של סרטי נשים על נשים

בעוד שבוע בדיוק, ביום שבת ה-26 בנובמבר, יתקיים בסינמטק תל אביב פסטיבל הקולנוע התשיעי של סרטי נשים על נשים, הלא הוא ״לסבית קטלנית״. ליאור אלפנט, המנהלת האמנותית של הפסטיבל, חסה על מסכן שכמותי שתקוע בניו יורק במקום להגיע לאירוע, ואירגנה לי צפייה מקדימה בכל תוכניית הפסטיבל השנה, על מנת שאוכל לכתוב עליה לכן ולכם מבעוד מועד (תודה ליאור!). כלומר, בתקווה שנשארו לכם ולכן כרטיסים, האירוע נוטה להיות מלא. הנה דעתי על כל הסרטים שיוקרנו במסגרת הפסטיבל, שלא יכלול השנה אף פיצ׳ר, אבל כן יקרין כמה וכמה יצירות באורכים שונים ובנושא משותף – זה שנתן את שמו לפסטיבל.

בעניין זה, חשוב לי להדגיש שלא משנה מה התדמית או המחשבות שעולות בראשכן ובראשכם למשמע הכותרת – התוכניה כנראה תפתיע אתכן ואתכם. הסרטים שיוקרנו שונים זה מזה מהותית, מגיעים במגוון שפות ואתרי התרחשות, כמו גם עם מטען רגשי וקולנועי מגוון – מדוקומנטרי ועד אנימציה, מסרטים משופשפים ועד סרט תיכונים מחוספס, בעברית ואנגלית (ואפילו דנית). הדבר היחידי בפסטיבל שלא אחווה עליו דעה הוא ההופעה של להקת BETTY, שמגיעה מניו-יורק כדי לחזק את הליין-אפ השנתי. ספרו איך היה, והביעו דעה גם על הסרטים הנ״ל, שיצטרפו לדעתי שלי, להלן.

שומרת נגיעה / ליאת דאודי

הסרט היחידי בתוכניה שקיבל משבצת שלמה לעצמו (אורכו 45 דקות) וגם הנציג היחיד של הקולנוע התיעודי בפסטיבל. במבט ראשון, נדמה שמדובר בסרט משפחתי שגרתי – דוקומנטריסטית המפנה את מצלמתה אל תוך בית הוריה. האם מבקשת שלא "תצלם את הבלאגן" השורר במטבח, אבל ההיכרות עם גודל המשפחה בהמשך תבהיר שלשמור על בית המסודר כמוזיאון הוא משימה לא אפשרית. המתעדת היא ליאת דאודי, שיצרה את הסרט כפרוייקט גמר לימודים בסמינר הקיבוצים. היא הבכורה מבין 13 ילדים שנולדו לאימה סימה, ולאביה סימון. היא אומרת שהשמות של הוריה מתאימים כמו סט, אבל אחר כך מהרהרת על הבחירות שלקחו בחיים, בעיקר בנוגע לכמות הילדים שהביאו לעולם. אחיה ואחיותיה של דאודי, היחידה במשפחתה הדתייה שיצאה בשאלה, מתקשים לזכור את מספרם בשרשרת ומגלים לאורך הדרך מגוון כשרונות בתחומים שונים, שבאים לידי ביטוי רק באופן חלקי באורך חייהם. המשפחה נרגשת לקראת חתונה של אחד האחים, מה שמציף את השאלות הקבועות לגבי אורח חייה של הבמאית – לסבית החיה עם בת זוג.

כמות המוקשים האמוציונליים המפוזרים בתקציר שלעיל, עליהם הייתה יכולה הבמאית לדרוך בטעות או בכוונה נותרים מנוטרלים בהחלטה נבונה. ניכר כי המשפחה מפוייסת בינה לבין עצמה, והכוונה שבתיעוד אינה להתעמת או לערער על הסדר הקיים. מה שנראה בתחילה כמעין כאוס בו מתנהלים הדאודים, מתגלה בהמשך כהיגיון שבתוך שיגעון, בו כולם מתמודדים בדרכם עם החיים בקומונה וגם עם האחות הבכורה, השונה מהם בכל דבר אפשרי ועדיין מחוברת אליהם רגשית ונפשית. היא מעורה בחייהם, גורמת להם להיפתח בפני המצלמה ולגלות את אופיים הייחודי בתוך הרצף ממנו הם חלק. הבחירה של דאודי לעסוק בקולנוע רומזת על אופי הנמשך לאמנותי, ודרך הצגת נטיות דומות אצל אחיה ואחיותיה היא מרמזת על אפשרות של כשרונות חבויים ומדוכאים בקרבם. בהצגתה את אמה בתחילת הסרט, היא מונה את מעלותיה ויכולותיה ותוהה באוזני הצופים והצופות "מעניין מה היה קורה איתה אם לא היה לה כל כך הרבה ילדים". ייתכן שגם לאם יש כשרונות שלא באו לידי ביטוי בחייה, אבל לפי דבריה גידול ילדים הוא ההגשמה העצמית היחידה שהיא צריכה, למרות הקשיים שבאים יחד עם המשימה.

דרך הצפת כל הקונפליקטים החבויים והגלויים במשפחתה המלוכדת, ייתכן ודאודי מבקשת להאיר כאלה בעצמה. את משפחתה החדשה, כלומר את בת זוגה, היא מותירה מחוץ לתמונה (מלבד לרגע קט), אולי מכיוון שמדובר במערכת יחסים שמשפחתה הגרעינית מקבלת אבל לא לגמרי מבינה – בלי חתונה ובלי ילדים. האם זה סרט על הורות וההשלכות שלה על מערכות יחסים והאפשרות לעיסוק מהותי בתחום אמנותי אהוב? אולי יותר כמו ניסיון של יוצרת לחפש את עצמה בתוך בבואת משפחתה המשתקפת אליה מבעד לעדשת המצלמה, ככלי מחבר ולא מפריד, אשר עוזרת לשמור על נגיעה עם המקום שממנו צמחה ומתוכו הפכה למי שהיא.

מקבץ הקצרים

שאר הסרטים בפסטיבל יתפסו משבצת נפרדת. מדובר בחמישה קצרים, באורכים של בין 6 ל-20 דקות, שמוכיחים את הגיוון אותו הזכרתי בפתיחה. שניים מהם נחוו עבורי יותר בתור אטיודים, מה שלא מוריד מערכם אבל מונע ממני להרחיב עליהם יותר מדי. האחד הוא ״נרקיס״ (תמונה בראש הפוסט), של הבמאית תום-לי זיגלמן, שעלילתו מתרחשת בדנמרק ומציג דינמיקה בין בנות זוג – אחת מהן זרה המבקשת ללמוד את השפה הדנית, והשנייה היא אהובתה המלמדת אותה. אלא שבניסיון להשתמש בידע שרכשה מחוץ לכתלי הבית, מגלה הזרה מבין השתיים שיכול להיות שזוגתה מנסה לשלוח אליה רמזים בתרגום הלא תמיד מדוייק. או לפחות ככה אני הבנתי את זה.

האחר נקרא ״שתים״ (תמונה לעיל), שאמנם נוצר במסגרת לימודיה של הבמאית רותם פליטמן במגמת הקולנוע של תיכון אלון ברמת השרון, אבל לא נופל מרוב סרטי הסטודנטים שראיתי השנה. הוא מספר על נערה שבוחן את המניפולציות המוכרות כל-כך של גיל ההתבגרות בניסיון להתקרב למי שמוצאת חן בעיניה, אך לכאורה בלי להסתכן בפגיעה. הסרט מתחיל עם הידלקות של אותה מתבגרת על הזמרת שמופיעה מולה בפאב, המובילה לחיפוש דרך לבלות זמן במחיצתה מבלי להעיד על רגשותיה. הסצנה הטובה ביותר היא אכן זו הפותחת, שיוצרת דינמיקה ללא צורך בדיאלוגים. היא הזכירה לי, בגרסה מעט יותר מרוככת (בין היתר בירות במקום סמים), את הסרט היחיד בתוכניה שכבר הכרתי, ועליו ארחיב מיד.

שלא יגמר לי הלילה / זיו ממון

סרטה של זיו ממון כבר הוקרן בפסטיבל סרטי הסטודנטים, ואף יצא ממנו עם פרס העריכה, שהיא אכן הדבר הבולט בו ביותר. עופר כתב עליו בעקבות הזכייה, ופסטיבל סרטי הסטודנטים היה המקום בו צפיתי גם אני בסרט של תלמידת ביה״ס מנשר לאמנות, אך ללא שימת לב מיוחדת ליחסים חד-מיניים. כלומר, לא זכרתי שזה היה הדגש בו, אבל עצם היכללותו בפסטיבל לקולנוע לסבי ערערה את השיפוט שלי לגבי המניעים והזהויות של הדמויות. לכן, החלטתי לצפות שוב בסיפור של אליה, בליינית תל אביבית שמתחילה את הסרט בשיחת טלפון על משהו שהיא ״לא רוצה להיתקע איתו״ וממשיכה משם אל רצף של רגעים חסרי אחריות עצמית.

בצפייה הנוספת ראיתי לא רק את סיפורה של הדמות הראשית והמתעתעת, אלא גם את האופן בו הסרט משתמש בסיפור כדי להציג בחינה של מערכות יחסים – החל מהבחור שפוגשת הגיבורה בשירותים בסצנה הראשונה, המשך בזוג המצוי במריבה שעל פניו היא חולפת ברחוב, וכלה בסיום המציג צמד מבוגר יותר מרוב הדמויות בסרט, שנשאר לשתות עד אור הבוקר. השיא הוא בסצנה שמציגה אינטרקציה בין הגיבורה לאישה אחרת, אבל כחלק מאפשרות לשלישיה. השאלה העומדת במרכז הסצנה הן לא רק מי רוצה את מי, אלא בעיקר מי משתמש באחר כדי להשיג זאת.

בעיניי, עיקר כוחו של הסרט הוא לאו דווקא במעקב האינטימי אחרי הדמות הראשית, שתחושותיי כלפיה התערפלו ככל שהוא נמשך, אלא בתיעוד ובחינה של חיי הלילה של תל אביב. אלה לא רק התחנות במסע של הגיבורה, שוודאי יהיו מוכרות לכל, ואפילו לא הסיום במאמא׳ס בורקס (שכבר לא קיים אם אני זוכר נכון), אלא בעיקר התחושה שמדובר בנשף מסכות. שבלילה כולם עוטים על עצמם התנהגויות, בדרך כלל קלילות ואדישות, במטרה להשיג את מה שהם באמת רוצים. אליה, כנראה הדמות הפחות מהימנה מכולם, וגם זו עם הפער הכי רציני בין רצונותיה להתנהגותה, מורידה את המסכות מעל פני כל מי שהיא פוגשת, או יותר נכון תולשת אותן, אם לשפוט לפי התגובות. אבל יותר מכולם, אליה היא האחת שזקוקה לחיי הלילה כהסחת דעת למה שמטריד אותה, אולי בדרך להתמודדות עצמית, או לפחות לסיום ההכחשה המניעה אותה.

תאכלי משהו / תמר גלזרמן

בת הזוג של אמה נפרדת ממנה במקום הכי לא מתאים – מסעדת מזון מהיר. או שאולי בעצם חופן טוגנים הוא בדיוק מה שכל בחורה (או בחור) צריכה אחרי סיום של קשר רומנטי. אבל אמה אפילו לא רוצה צ׳יפס, או אפילו לקום מהכסא. היא נשארת שם, באותו מקום בו ננטשה, במשך דקות ארוכות, שהופכות לשעות, שמתהוות לימים. היחס של עובדי המקום נע בין חמלה לסלידה, הסועדים האחרים הופכים את הבחורה שנזרקה ונותרה קפואה במקומה להצלחה ויראלית, ואפילו הזדמנות עסקית נופלת בדרכה של אמה. אבל היא רוצה רק דבר אחד, אחר מכל מה שמציעים לה.

למרות יסודות קומיים מובהקים, שאולי אפשר לזהות גם בתקציר, סרטה של תמר גלזרמן הוא בעיקר יצירה מעוררת הזדהות על התמודדות עם פרידה רומנטית בתהליך בן כמה שלבים. בדרך כלל אני קובל על יצירות ישראליות שנעשות באנגלית, אבל הפעם השפה היא חלק אינטגרלי מהסרט. באנגלית הוא נקרא ״Fill Your Heart with French Fries״, שם שהולם אותו יותר בעיניי מאשר הכותרת העברית ״תאכלי משהו״, וזאת למרות שהוא לא עוסק באכילה רגשית בניסיון למלא את החור שנפער בלב שבור, אלא בציפיה החברתית שזה מה שיקרה.

האופן בו השפה האנגלית תורמת לקונפליקט בין ציפיות החברה להתנהגות בגיבורה מגולם גם בשמה של רשת המזון המהיר, ״FryBaby's״, המזכיר במכוון את המונח CryBaby. שכן, זו בדיוק תגובת הסביבה להתנהגותה של הגיבורה – היא נחשבת כבכיינית, אובר-דרמטית, מושא ללעג ולתיוגים מביכים ברשתות החברתיות. אבל אמה פשוט לא מוכנה ״To Move On״, במקרה זה באופן המילולי ביותר, ונותרת תקועה במקומה. ישנן גם דמויות שמנסות לעזור לה ולא רק לשפוט אותה, אבל ברור כי החילוץ שלה צריך להיות עצמי – ואפילו הוא עובד יותר טוב באנגלית.

ויקאריוס / דנה גרייס ווינדזור

״ויקאריוס״ (Vicarious) הוא הסרט הקצר ביותר שמוקרן בפסטיבל, רק 6 דקות אורכו, אבל כזה שבורא עולם ומלואו ומהווה הפגזה קולנועית טריפית לאללה של צליל וצבע. בהתחשב בנושא הסרט, המיוצג גם בשמו, זה רק הגיוני , והטכניקה בה נעשה רק מוסיפה ומחזקת – דרך אנימציה רוטוסקופית (על כך בהמשך) דן הסרט באפשרות לחוות קלט חושי של אדם אחר בגופך שלך (מה שנקרא ״Vicariously״, אבל באופן ממשי יותר מן המשמעות המקובלת). העובדה שהוא עושה זאת דרך סיפורן של שתי בנות זוג בדרכן ללוויה/אזכרה של חברתן, מוסיפה לו עוד שכבה.

בתמונת הפתיחה, זיכרון של הגיבורות, יושבות השלוש על חוף ים. עילי, זו שהלכה לעולמה בהמשך, זורקת לחלל האוויר מחשבה על כך שיהיה מעניין לחוות את העולם דרך מערכת החושים של אדם אחר. נדמה שהשרעף הזה נתקע במוחה הקודח של חיה, שבדרך לחלוק כבוד אחרון לעילי המנוחה מספרת לבת זוגה קירה על מעין סיוט שהיה לה בעקבות הרעיון – מחלת עור מדבקת שהתרופה לה היא מוצר עתידני, מעין עור-חלופי המחבר יחדיו את האנושית. נקודת המוצא העלילתית, כלומר משפט שאמר מישהו קרוב שאיננו עוד שלא נותן מנוח ליקיריו, הופכת להברקה כשמדובר ביכולת או בפנטזיה להפוך לאותו אדם שאיננו. והרי מהו סרט קולנוע אם לא הזמנה לשיטוט וחיטוט בנבכי מוחו של אחר או אחרת?

כל המחשבות, המסוייטות או הטהורות, הופכות לממשיות בסרט בזכות קסם האנימציה של היוצרת דנה גרייס ווינדזור, שסרטה הקודם והשונה בתכלית, ״ג'רוזין״, הפך אותה לשם שתמיד אזכור. הטון העתידני-דיסטופי מקשר בין הסרטים, אבל את השחור-לבן (המסייע לדיכוטומיה העלילתית) של ג׳רוזין, החליפו הפעם צבעים ניאוניים שהולבשו על המציאות. כאן מובנת לי הבחירה בטכניקה המתישה לביצוע של רוטוסקופיה, כלומר צילום כל הסרט באופן הרגיל ואז הנפשת התמונות מחדש למטרת הפיכתו לסרט אנימציה. אפשר לראות, למשל, שהנוף הנשקף מחלון הרכבת נשאר מצולם, כלומר לא עבר צביעה ועיבוד אנימציה. עוד שימו לב, שבקרדיטים שלא תמיד המדבבת והשחקנית שתנועותיה שימשו רפרנס לאנימציה הן אותה אחת. הוסיפו לכל זה פסקול שרדף אותי כרוח רפאים לאחר הצפייה (במיוחד קטע הצ׳לו), ותקבלו סרט על קלט חושי כאפשרות להתחבר לאחר לטוב ולרע – בדיוק הטכניקה בה הסרט עצמו נוקט על מנת לתקשר עם הצופה.