פסטיבל חיפה 2016: "חיים משוגעים", "הבן של ג'וזף", "לאן, גברת?", "לילי ליין", "רופא הכפר"

פסטיבל חיפה נכנס הבוקר ליומו השלישי והדיווחים שלנו בבלוג זה על הפסטיבל נמשכים. הדיווח הראשון שלי מגיע בין הדיווחים של אור, שהחל אתמול וישוב בהמשך. אפתח בסיקור של הסרט הפתיחה, סרט שכבר זכה להתייחסויות בבלוג בימי פסטיבל קאן ובפוסט ההמלצות, וכיאה למעמדו מדובר בסרט אשר קורץ לחלקים נרחבים מן הקהל. אחריו אמשיך לדיון בעוד מספר סרטים בעל קהל יעד מצומצם יותר, שחלקם מרתקים ומסעירים לא פחות. אם לציין דבר חיובי באופן כללי בולט השנה בפסטיבל – כמות הסרטונים והשקופיות המוקרנים לפני הסרטים ירדה למינימום, מה שאומר שלרוב השעה הנקובה על הכרטיס קרובה מאוד לשעת התחלת הסרט עצמו.

חיים משוגעים – Like Crazy

נפתח את הפוסט עם סרט הפתיחה של הפסטיבל, שבמקביל גם יצא להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע. הבמאי האיטלקי פאולו וירזי זכור בארץ בעיקר בגלל סרטו הקודם, ״הון אנושי״, אבל בסרטו החדש הוא חוזר לשלב גוון יותר קומי, שמזכיר יותר את סרטיו הראשונים. אם כי הטון הקומי לא בא על חשבון הדרמה, ובכל מקרה לא הופך את הסרט לקליל, אלא רק למהנה לצפייה.

הסרט נפתח במוסד שיקום לפגועות נפש ועוסק בקשר הנרקם בין שתיים מן המטופלות במקום. שתיהן בעלות עבר פלילי אשר נחשף בהדרגה במהלך הסרט וקשור לא רק להפרעות הנפשיות שמהן סובלות השתיים, אלא גם לצדדים אחרים באישיות שלהן. לזכות הסרט יש לומר כי הוא בהחלט נותן לדמויות עוד קווי אופי פרט להפרעה הנפשית, דבר שלא תמיד קורה בסרטים מסוג זה. הדומיננטית יותר בפעילות, ובטח מבחינת כמות המלל, היא ביאטריצ׳ה (ולריה ברוני טדסקי, המתאחרת בפסטיבל), שמתנהגת כאילו היא הבעלים של המקום, פשוט מפני שהיא מאמינה כי הווילה בה הוא ממוקם נתרמה על ידי משפחתה. היא רואה בעצמה אריסטוקרטית אשר מצויה בקשרים חברתיים עם רוב מנהגי ועשירי העולם, דבר אשר גורם לה לא פעם לצאת באמירות מזלזלות כלפי האדם הפשוט, בעיקר מהגרים (או בלשונה "משרתים"), או להביע עמדות פוליטיות פחות מקובלות, כמו תמיכה בראש ממשלת איטליה לשעבר, סילביו ברלוסקוני. למרות שהיא לכאורה מסתייגת מבני מעמד נמוך יותר, היא מחליטה לקחת תחת חסותה את דונטלה (מיכאלה ראמזוטי, בת זוגו של הבמאי), אישה רזה מאוד שהקעקועים על גופה אומרים הרבה יותר מן המילים הספורות שהיא מדברת.

נדמה כי דונטלה לא בדיוק מעוניינת בחסות אשר ביאטריצ׳ה פורסת עליה, אבל מדובר בכוח שאין ממש אפשרות להתנגד לו. בעיקר כאשר לאחר עבודה שיקומית במשתלה סמוכה, ההסעה מן המוסד מאחרת להגיע וביאטריצ׳ה מחליטה "לחזור" באמצעות אוטובוס חולף, מה שבפועל מוביל לבריחה של שתיים. דונטלה מבינה כי המוסד טיפולי הוא המקום הטוב ביותר עבורה (ובמידה רבה גם ביאטריצ׳ה יודעת זאת עמוק בתוכה), אבל מוצאת את עצמה נסחפת במסע הבריחה. המטרה המוצהרת היא הנאה מן העושר שיש לחופש ולחיים להציע, אבל המטרה האמיתית היא מגע עם האנשים אשר פגעו בגיבורות בעבר, וניסיון השלמה של כל אחת מהן עם האנשים האהובים אשר השתיים התנתקו מהם, בנסיבות אשר אף אחת מן הגיבורות לא מסוגלת להגיד בקול רם.

הסרט נשען על ההופעות של שתי הכוכבות שלו – ברוני טדסקי בתצוגה שכולה הקצנה ודיבור, וראמזוטי בתצוגה שכולה מופנמות. שתיהן גם בונות, כל אחת בדרכה, דמויות אמינות למדי ומצחיקות מאוד, הודות לכימיה מוצלחת ותזמון קומי משובח. אם כי כל הטון הקליל והפרוע רק מוביל לסצנות הדרמטיות יותר, שהן ליבו של הסרט, ומראות את מלוא הכשרון של שתי הכוכבות. עם זאת, כי יש לציין כי בחלק מן הסצנות הללו הסרט מתובל בקצת יותר מדי קיטש, וגם בניסיון לפיוטיות שלא תמיד עובד. אולם, לצד הסצנות האלו יש גם סצנות דרמטיות שכתובות ומבוצעות היטב. בכל פעם שנראה כאילו הסרט מבצע תפנית אחת יותר מדי, מגיע רגע אשר מצדיק את התפנית זו. בסך הכל מדובר בבחירה מוצלחת למדי עבור סרט פתיחה – סרט שהוא גם נגיש ויכול להקסים את החלק הארי של הקהל, וגם בעל ערך קולנועי ייחודי.

הבן של ג'וזף – The Son of Joseph

גם סרטו של הבמאי/תסריטאי הצרפתי יוג'ין גרין משלב בין הקומי לדרמטי, אבל הוא עושה זאת בעזרת שפה קולנועית שרחוקה הרבה יותר מן המיינסטרים. גרין מביים את סרטו כמו יצירה ספרותית, דבר אשר בא לידי ביטוי בשימוש בכתורת סימבוליות הנוגעות לחלקיו השונים של הסרט, ובעיקר דרך שימוש נרחב בסמלים ומטאפורות, אשר מודגשים על ידי הבמאי על מנת שלא נפספס, כולל שימוש נרחב בהרמזים לתנ"ך ולברית החדשה. גרין אינו מנסה לברוא עולם ריאליסטי בסרטו, אלא לבנות סיפור שיש בו מימד מופשט. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בהדרכת השחקנים – רובם אומרים את החלק הארי של הדיאלוג באינטונציה אחידה ובלי הרבה הבעות פנים, צורת משחק שיש בה משהו שמרגיש מכני ויכול לנכר חלקים מן הקהל. יחד עם זאת, הצורה הזו תורמת לאווירה שגרין מבקש לייצר, אווירה שמזכירה רומן מן המאה ה-19, אף כי העלילה מתרחשת בימינו וכוללת כמה אמירות על השימוש בטכנולוגיה, אם כי אמירות אלו הן החלק הפחות חזק של הסרט.

העלילה עוסקת בדמותו של ונסן, נער פריזאי בן 15 שאין לו יותר מדי חיי חברה והוא טרוד בעיקר בניסיונות לגלות את הזהות של אביו הביולוגי. אמו, אשר עובדת כאחות ומגדלת אותו במסירות, מסרבת לנדב פרטים. ונסן מגלה כי אביו הוא מו"ל רב השפעה בעולם הספרות הצרפתית. האב מתגלה כאדם שמנוכר גם לילדים בהם הוא כן מכיר כבניו. ונסן מנסה לרגל אחר אביו ואף לפלוש לחייו מבלי להציג את עצמו. בדרך מקרית, ונסן נפגש דווקא עם אחיו של האב, ומפתח עמו חברות שהופכת את הדוד לסוג של אב חלופי, כאשר לא ברור עד כמה השניים מודעים לקשר הביולוגי בניהם, או האם לקשר זה אכן יש חשיבות. על מנת להסביר עד כמה הסרט עתיר במונחים דתיים, אציין כי שם הדוד ג'וזף ושם האם מארי, מה שממקם את גיבור הסרט כמקביל במובן מסוים לישו, אם כי גם סיפור עקדת יצחק זוכה בסרט לאזכורים רבים ולפרשנות.

אולם, מעבר למוטיבים הדתיים, מה שבולט בסרט הוא הרובד הסאטירי, כאשר עיקר החצים מופנים כלפי עולם הספרות ובעיקר השיח אודות הספרות, אף כי כל הדמויות השייכות לעולם זה הינן דמויות משנה. אף כי מדובר בסרט אינטלקטואלי ולפרקים מעט מנוכר, יש בו כמות גבוהה למדי של הומור פרוע, מה שגורם לסרט המוזר הזה לעבוד. בעיקר למי שיש לו ידע מסוים בספרות צרפתית, גם אם האזכורים הם לרוב כאלה שחלקים גדולים מן הקהל צפוי להכיר.

לאן, גברת? – ?Where to, Miss

להלן סרט נוסף אשר עושה שימוש בחלוקה לפרקים, אם כי במקרה שלו, המשמעות פשוטה וישירה יותר: הכותרת מבהירות עד כמה מצופה מן הגיבורה של הסרט להיות מוגדרת בידי הדמויות הגבריות בחייה. גיבורת הסרט, דווקי, היא צעירה החייה בדלהי שבהודו ורודפת אחר חלומה להיות נהגת מונית. אולי מדובר במקצוע פשוט, אך בגלל שהוא נשלט בהודו בידי גברים, דווקי רואה בו את ייעודה. הבמאית מנואלה בסטיאן מרבה להשתמש בצילומי תקריב המדגישים כי מדובר בסיפור אחד הלקוח מתוך מכלול אנושי גדול יותר. ברבים מהם הגיבורה מצולמת בפרופיל, דבר אשר חושף קעקוע רב משמעות על צווארה – שמה. כלומר, היא לא רק הבת של/האישה של, אלא אישה עצמאית אשר נלחמת עבור הגורל שהיא קובעת לעצמה. השאיפות שלה עומדות במידה רבה מול המסורת ממנה היא מגיעה, אבל זוכות לחיזוק נוכח השפעות מודרניות על הודו וגם עקב הצורך בהגנה לנשים אשר מבלות בלילה וצריכות לחוש ביטחון במי שנוהג במונית המסיעה אותן.

סרטה של בסטיאן אומנם מתמקד בגיבורה, אבל גם חושף, כדרכם של סרטים רבים, את העוני בשולי הכרך ההודי ואת התככים החברתיים במדינה אשר לא מכבדת נשים באותו אופן כמו גברים, בעיקר בחלקים בהם הסרט יוצא מחוץ לגבולות העיר הגדולה. הבמאית גם מנסה להפוך את הסרט שלה לסוחף יותר על ידי שימוש במוזיקה, דבר אשר לדעתי רק מחליש את הסרט ולא מחזק אותו. יש כאן סיפור חזק, כוונת טובות ואמירה אשר מועברת היטב, אבל הסרט אינו אחיד ברמתו. לתחושתי הוא פשוט נמשך יותר מדי, גם ברמת הקונספט. החלוקה לפרקים שונים עובדת טוב על הנייר, אך בפועל חלקו הראשון של הסרט חזק בהרבה מן השניים הנוספים, שאמנם מוסיפים פן נוסף לסיפור האמיתי וחושפים צדדים אחרים בדיכוי הנשים במסורת ההודית, אבל הם פחותים מבחינה דרמטית ודומה כי העשייה בהם קונבנציונלית וקלישאתית מדי.

לילי ליין – Lily Lane

אני מעריך את הבמאי ההונגרי בנס פלגאוף (״דילר״, ״שביל החלב״, ״רחם״), גם הודות לאיכות של סרטיו, וגם בזכות התעוזה שלו להתנסות בכיוון קולנועי חדש בכל יצירה ויצירה. לא רק שכל סרט חדש שלו אינו דומה לכל דבר אחר אשר עשה הבמאי בעבר, אלא גם שואף להיות חדשני מבחינת קולונעית. גם אם לא כל סרטיו עובדים באותה מידה (או שלא כל דבר בהם עובד) תמיד יש בהם משהו מכשף וייחודי, אפילו אם הדבר בא על חשבון היכולת לפנות לקהל רחב יותר.

סרטו הנוכחי, ״לילי ליין״, נדמה לי אחרי צפייה בודדת כאחד מן הסרטים היותר טובים ומאתגרים של היוצר. הסרט נוגע בנושאים אשר הופיעו גם בסרטיו הקודמים, בראש בראשונה קשר חם בין הורים לילדים, ובאופן ספציפי אם וילד. למעשה, כל הסרט הוא על חיבור בין-דורי, בעל היבטים של חיבור טלפתי אשר מעביר לא רק אהבה, אלא גם חרדות, פחדים וטראומות. החיבור המוצג בסרט הוא זה של ילד בן 7 בשם דני ואמו, רבקה, אשר מספרת לו אגדת ילדים בעל אופי אפל. הדבר מוביל לפחדים רבים אשר דומה כי לעתים משתלטים על התודעה של האם ושל הילד בנפרד או ביחד. לגיבורים יש גם קשיים הקשורים באירועים פחות מופשטים – הפרידה של האם מאביו של דני והתמודדות עם מותה הצפוי של אמה של רבקה. לכך יש להוסיף גם מספר אירועים מן העבר הרודפים את הסרט בעזרת קטעים אשר נראים כאילו צולמו במצלמת ווידאו, אם כי עולה ספק לגבי מקורם.

הסרט מציג תמונה אפלה מאוד של ילדות – ובכך אני מתכוון גם לילדותו של דני בהווה של הסרט וגם לשברים מן הילדות של רבקה אשר מרחפים מעל. מדובר בסרט על אמונה באגדות ובמימד הפלאי של העולם, אבל גם על המפגש עם המוות ועם החלקים הכואבים ביותר של החיים, שהם חלק בלתי נפרד מגילוי העולם ומין החיבור האינטימי בין האם והילד, חיבור אשר בסרט יש בו גם גוון מיני. הסרט לא מנסה לרגע להיות נעים – הוא מטריד הן בנושאי העיסוק, הן בקצב ההתפתחות אשר לעתים משתהה על סצנות לאורך זמן רב, והן בכמה דימויים קצרים ומטרידים. אבל לאורך כל הדרך, הסרט שומר על עידון מסויים ועל כבוד, הערכה ואהבה לדמויות שלו. זהו אחד מן הסרטים הכי אמינים של פלגאוף, דווקא בגלל השילוב של כמה רמות של מציאות ותודעה, שילוב אשר לוקח מעט זמן לעמוד על טבעו המדויק. רוב הזמן השפה הקולנועית של הסרט נותרת פשוטה ומחוספסת, אבל בכמה ובכמה רגעים הבמאי מצליח לייצר דימויים עוצרי נשימה.

גם השימוש בדיאלוגים בסרט נהדר ולא רק בשיחה בין האם לבנה. בין היתר, רבקה מתקשרת עם אביו של דני רק באמצעות צ'אט באינטרנט, וחלק ניכר משורות הטקסט אשר נראות על המסך צורבות בהססנות ובכנות שלהן. יש בהן משהו שמוסיף להדהד, כמו כל היצירה הלא פשוטה אך המרשימה כולה.

רופא הכפר – Irreplaceable

בכל פסטיבל צצים מספר נושאים אשר חוזרים באופנים דומים במספר רב של סרטים. השנה דומה, לפחות משלב קריאת התקצירים, כי העיסוק ברופאים בכלל וברופאי משפחה בפרט הוא אחד מן הבולטים ביותר. למעשה, במובנים מסוימים הסרט הצרפתי הזה נראה כמו הכלאה בין אלמנטים המופיעים בשניים מן הסרטים היותר מדוברים בפסטיבל – ״בגרות״ של כריסטיאן מונג'יו (בו טרם צפיתי ועליו אורון המליץ לפני הפסטיבל) ו״הנערה האלמונית״ של האחים דארדן (שדעתי עליו קרובה לדעה של אור שפורסמה כאן אתמול).

הסרט עוסק בז'אן פייר, רופא משפחה העובד בקהילה כפרית בצרפת. הוא לוקה בסרטן המוח והרופא אשר מטפל בו סבור כי הוא צריך למצוא לעצמו מחליף לזמן הטיפולים, או לפחות רופא נוסף על מנת שיוכל לנוח מעט, או לשמש כמחליף קבוע אם אכן יקרה הגרוע מכל. אלא שז'אן פייר לא סומך על אף אחד פרט לעצמו, ממשיך לעבוד כרגיל ולא מגלה לאיש, כולל לבני  משפחתו, על מצבו הבריאותי. הרופא אשר מטפל בו בכל זאת שולח לכפר את נטלי, אחות שעברה לא מכבר הסבה לרופאה. ז'אן פייר לא מגלה לנטלי את הסיבות לצורך בעוזרת ונדמה כי אינו מאמין כי יש לה את הכישורים הדרושים על מנת לטפל בתושבי האזור. ובכל אופן, לא הוא ולא המטופלים אשר רגילים לרופא המוכר עושים לה חיים קלים. כמובן לאורך הזמן ההיכרות בין נטלי לבין הסביבה החדשה והחיים בה תעבור התאמה ויתרחשו עוד מספר תפניות דרמטיות.

משונה לצפות בסרט זה, שביום בידי תומא לילטי, זמן קצר לאחר הצפייה בסרטם של האחים דארדן. זאת מכיוון שלתחושתי, העיסוק בסוגיות של אתיקה רפואית והסגולות אשר נדרשות מרופא על מנת להיות קשוב לפציינטים, מתבצע יותר טוב בדקות הפתיחה של ״הנערה האלמונית״ מאשר ב״רופא הכפר״ כולו. אולם, אין זה אומר כי לסרט הצרפתי אין מה להציע בתחום זה, או בתחומים אחרים. לילטי יוצר קולנוע נגיש בהרבה מהדארדנים ומסתמך יותר על בניית דמויות ועל דינמיקה מתפתחת בין שני השחקנים הראשיים המצוינים שלו, פרנסואה קלוזה ומריאן דניקור. זהו סרט עתיר בהתרחשויות, אך שאינו מזורז מדי, ויש בו מספר מקרים בהם עולות דילמות אתיות מעניינות.

מצד שני, הסרט סובל מחסרונות טיפוסים לכזה המבקש להתחבב – לעתים נדמה כי הוא מצפה בסוכר את הטיפול בנושאים הקשים, מה שעושה אותו נוח לצפייה, אך לא מאוד אמין או מרגש. בנוסף, יש בסרט הרבה מאוד עלילות משנה ורמת הטיפול בהם אינה אחידה. למרות שיש חולי רב בעלילה, מדובר בסרט על התגברות על קשיים ובניית מערכות יחסים ולא על כאב או דעיכה. הקלילות הזו מובילה לכך שגם בתור סרט בידורי, ״רופא הכפר״ לא ממצא את מלוא הפוטנציאל שלו. ובכל זאת, החן של הסרט עובר כמעט לכל אורכו.