פסטיבל ונציה 2016 – דיווח שלישי: ״The Beautiful Days of Aranjuez״, ״One Sister״, ״Il Più Grande Sogno״

הדיווח השלישי שלי מונציה כולל שלושה סרטים, אחד מהם גם הוקרן בתלת מימד על מנת להשלים את מוטיב השילוש. בניגוד לפוסטים הקודמים, בפוסט זה אין אף סרט שממש הלהיב אותי, אף כי כל אחד מן הסרטים הצליח לעורר בי עניין מסוים.

Les beaux jours d'Aranjuez / The Beautiful Days of Aranjuez
הימים היפים של ארנחואס

שיתוף הפעולה בין הבמאי וים ונדרס לסופר/מחזאי/משורר פטר הנדקה החל כבר בסרט טלוויזיה מסוף שנות הששים. מאז, ונדרס עיבד את סיפוריו של הנדקה, או השתמש בו כתסריטאי, במספר סרטים, שהמוכר שבהם הוא ״מלאכים בשמי ברלין״ – סרט כה ידוע עד שיש לו מחווה חזותית כחלק מן הפתיח הרשמי של הפסטיבל השנה. מאז אותו סרט, שנוצר בשנת 1987, לא ידוע לי על שיתוף פעולה נוסף בין השניים עד לסרט זה, בו ונדרס מעבד לקולנוע מחזה מינימליסטי מאת הנדקה.

במינימליסטי אני מתכוון לגבר ואישה מדברים, בלוקיישן אחד, עם מעט מאוד פעולות פיזיות. למעשה, הגבר והאישה הסכימו לדיאלוג בו אחד מן הכללים הוא שמדובר בשיחה בלבד, בלי פעילות. לשיחה זאת יש להוסיף רובד נוסף והוא המחזאי אשר כותב את השיחה הזו – הדמויות שמדברות צצות מולו בוילה המפוארת שלו המשקיפה על פריז מתוך יער. הוא כותב על מכונות הכתיבה והן מופיעות ואומרות את דבריו, לפחות בשלב הראשוני של הסרט. כך שקיים משחק בין שתי הרמות השונות של המציאות בסרט, אשר משפיעות אחת על השנייה באופן דינמי – כחלק מן האמירה של הסרט על טבעה של האמנות, חלק מן הזמן הדמויות מכתיבות את העלילה ולא להיפך, כאילו היצירה יוצאת משליטתו של היוצר.

לזכותו של ונדרס, הוא מנסה להפוך את המחזה המינימליסטי לקולנועי ככל הניתן. הבמאי משלב הרבה שירי רוק ובלוז להם לכאורה מאזין המחזאי בביתו דרך מכונת תקליטים, כולל רגע בו גם האמנות אשר משמשת לו השראה לובשת צורה של אדם המופיע עבורו. בנוסף, בהיעדר תנועה של הדמויות, המצלמה של ונדרס כל הזמן זזה ומשנה את הקומפוזיציות, שכוללת גם מבט על היער והגן עליו משגיחה הווילה. לא מדובר בסתם תנועה, שכן ונדרס מנסה ללא הרף לשנות את מערך הכוחות והדגשים דרך נקודת המבט. לצורך כך הוא גם נעזר בצילום בתלת מימד. כן, סרט על שני אנשים מדברים (ועוד אחד שמביט עליהם ושתי דמויות אחרות שצצות ברקע) צולם בתלת מימד. יש סתירה בין הראוותנות של פורמט הצילום לבין המינימליזם של הסרט, ו-ונדרס משחק על הפער הזה, בסרט שהוא במידה רבה גם סרט על תהליך של היצירה ועל ניתוק של האמן מן התוצר. הדבר בא לידי ביטוי גם בשפה בה מדבר הסרט – ונדרס והנדקה הם גרמנים, אבל הדמויות שלהם מדברות צרפתית, כך שיש פער בין החשיבה שלהם לבין הדרך בה היא מובעת בשפה. כאשר המחזאי מדבר לעצמו ולא כותב את הטקסט, הוא מדבר בגרמנית.

לפעמים לא ברור אם העיקר בסרט הוא הדיאלוג עצמו, אשר רובו כתוב בשפה הלירית אשר מאפיינת את חלק מן היצירות של הנדקה, או הדיון המטא-קולנועי על דרך הצגתו. דומני כי בסופו של דבר השיחה היא העיקר. מדובר בשיחה בין גבר לאישה המנותקים מזמן מסוים (כך נאמר בסרט) ושייכים לכל זמן. הגבר הוא זה אשר שואל את השאלות ברוב המקרים, האישה כמעט ואינה שואלת אותו דבר. כאשר הוא מדבר על עצמו, הוא בעיקר מעלה זיכרונות מחופשה בעיר ארנחואס, בה התרשם לאו דווקא מן המראות המיוחדים, אלא הגיע לתחושת עילוי מסוימת בחופשה זו, אשר נשארה עמו ומרחפת מעל הסרט.

אולם, רוב הזמן האישה היא זו המדברת. והיא מדברת על החוויות המיניות שלה, החל מילדות. האישה מספרת על חוויות מיניות שיש בהן תמיד רובד אידאי ומופשט, עוצמה של חיבור בין גופים שונים שיוצרת תחושה אשר חומקת מכל הגדרה פיזית. עבורה הגוף שלה והגוף של הגברים הם לעתים כלים בדרך לאותה חוויה רוחנית, חוויה שהיא לפעמים גם חיפוש פנימי שלה אחר צד אחר באישיותה. ברמה המטא-קולנועית, יש לציין כי מדובר ביוצרים גברים אשר כותבים אישה מדברת על המיניות שלה, כך שיש בדיאלוג מימד לא אמין, שאני סבור כי הסרט מודע אליו.

כל הדברים הללו מעניינים ברמה התאורטית ואפשר לדון בהם גם בפירוט רחב יותר, שכן הם מורכבים בהרבה ממה שתיארתי. השאלה היא אם גם מעניין לצפות בסרט והתשובה לשאלה הזו אינה פשוטה. יש בו רגעים יפים מאוד הודות לחלק מן הטקסטים של הנדקה, וכמה רגעים בהם ונדרס מזכיר שהוא עדיין יכול לעשות קולנוע מרהיב, גם באמצעים מצומצמים. מאידך, הסרט הזה דורש הרבה מן הצופה ולא תמיד מתגמל. אף כי חלק מן הדיאלוגים יפהפיים, הרבה מהם לוקים בפשטנות או בנאליות, לא דברים שהייתי מצפה להם מצד היוצרים הוותיקים. הכישרון עדיין נמצא שם, אבל לא תמיד. לכן מדובר ביצירה אשר תעניין בעיקר מעריצים של צמד היוצרים ואולי גם קהל המוכן לקולנוע מבוסס-דיאלוג, עם כמה רגעים יפים של משחק. ברגעיו המוצלחים של הסרט (ויש כאלו) הוא הזכיר לי את הסרטים המאוחרים של אלן רנה, אבל אני מוצא כי ונדרס מעט פחות מדויק, אף כי ייתכן וכעבור זמן רב הסרט עוד יגדל בתוכי. למרות המגרעות שלו, לדעתי זה רחוק מלהיות אחד מן הסרטים החלשים ביותר של הבמאי הגרמני, כפי שזה רחוק מלהיות אחד מסרטיו הגדולים ביותר.

Una Hermana / One Sister
אחות אחת

סרט זה ביום בידי צמד במאיות ארגנטינאיות – ורנה קורי וסופיה ברוקנשירה. כמו מספר סרטים אשר מגיעים מארגנטינה, האורך שלו קצר למדי יחסית לפיצ'ר – רק מעט יותר משעה. הסרט נסוב ברובו סביב רצון אחד של דמות אחת אשר דומה כי היא פועלת מול העולם כולו, מה שמעניק ליצירה גוון צנוע, כמעט של סרט קצר אשר פותח ליצירה ארוכה יותר. אך זוהי יצירה מהודקת למדי אשר כל סצנה בה ממלאת תפקיד, גם אם הסרט אכן נשאר צנוע. זהו סרט על גיבורה ראשית מעניינת ומעוררת הזדהות והוא מבויים בצורה מדויקת ואחידה, מה שמוביל לסרט טוב, גם אם הוא רחוק מלהיות סרט גדול.

הסרט עוקב אחר אלבה, נערה בת 18 אשר מחפשת אחר אחותה לוקה. גילה של לוקה קרוב לגילה של אלבה והיא נעלמה מן הבית מבלי להותיר סימן, לפחות לא סימן גלוי לאחותה. עושה רושם שכמעט לאף אחד מחוץ למשפחה הקרובה לא באמת אכפת. המשפחה הקרובה מורכבת מאם אשר דומה כי אין לה עוד את הכוחות להתמודד עם הסיטואציה, וגם אח קטן הצעיר בהרבה משתי האחיות. הוא עודנו פעוט ולא ברור עד כמה הוא קולט את המצב, אם בכלל. הסרט עוקב אחר הניסיונות הנואשים של אלבה לקבל עזרה מן המשטרה או לחקור בעצמה את המקרה, תוך שהיא הופכת למיואשת יותר ויותר. אולם, לדעתי הסצנות יפות ביותר בסרט מראות אותה בייאושה בעוד העולם מוסיף להתנהג כרגיל, דבר אשר בולט במיוחד בסצנה בה היא מנסה להשיג מידע במסיבה.

באמצעים אשר רובם מרומזים, עולה הרושם כי הקשר בין האחיות לא היה קרוב במיוחד טרם ההיעלמות, דבר אשר ייתכן והוא רמז לתעלומה. אבל תפקידו העיקרי הוא בניית הדמות של אלבה המחפשת, שכן ייתכן והיא מנסה לכפר על מעשיה או להבין גם את האחות שאולי חמקה ממנה לעד. כותרת הסרט מפרידה בין שתי הנשים, דבר אשר מרמז על נתק שהוא עמוק יותר מן המרחק הפיזי, גם אם הנסיבות שלו אינן ברורות. לכן, לדעתי המרכז בסרט הוא לא התעלומה או החקירה עצמה, אלא הניתוק בתוך המשפחה והרצון לחיבור מחדש. בין היתר, החיפוש אחר אחותה מרחיק את אלבה יותר מן התפקידים הקודמים אשר מילאה בחיים, כולל בעזרה לאם, וכולל גם קיום כישות עצמאית.

הסרט מצולם בעיירה קטנה בה דומה כי כולם מכירים את כולם, דבר אשר רק מעצים את תחושת הניכור של העולם כלפי הדמות הראשית. בנוסף, יש בו ניגוד בין הבתים הדלים לבין דמות של גבר צעיר אשר דומה כי הוא חי בטבע עם שני כלביו. הוא מסתובב באיזור אשר דומה כי מכיל רק צמחים שהצהיבו, כמו אדם החי בסביבת רפאים. הסרט מדגיש כי בסביבה זו ייתכן ויש גם רמזים לפתרון תעלומת ההיעלמות. אבל ייתכן וסביבה זו, ללא בית וללא חוק, יכולה להצביע על הבעיות אשר הבית והחוקים יוצרים בעולמה של אלבה.

Il Più Grande Sogno
הייתי חולם גדול

מירקו חשב כי הוא ימות בגיל 33. אבל בגיל 32 הוא נכנס לכלא, עקב היותו סוג של בריון בשירות המאפיה, או בשירות אבא שלו שהוא בעצמו גנגסטר זוטר. אחרי 7 שנים הוא משתחרר מן הכלא ומנסה להסתגל לחיים כאיש בוגר, חיים שהוא חשב כי לעולם לא יהיו לו. בעיקר הוא מנסה לבנות מחדש קשר עם משפתחו – יש לו שתי בנות, אחת מתבגרת ואחת נולדה בסמוך לכליאתו. אשתו מקבלת אותו בחזרה ואף נכנסת שוב להריון, אבל בתו המתבגרת מתנכרת לו והוא מתקשה לשקם את כבודו בעיניה. בנוסף, העבר האלים שלו רודף אותו, גם דרך חידוש הקשר עם האב, שיש בו מן הבעייתיות. מירקו מתחיל להבין כי ייתכן והוא עושה את אותן טעויות שאביו עשה כאשר גידל אותו. אופק לשינוי מתרחש בעזרת פרויקט שיקום שכונות בסביבת מגוריו של מירקו. האישה הצעירה שמנהלת את הפרויקט מודיעה לו כי הוא נבחר לנשיאות השכונה. למרות חוסר רצון בהתחלה, הוא מתחיל לעבוד על השיקום, משפץ מבנה מוזנח ואף עוזר בפיתוח מטע עגבניות בשדה נטוש.

יש הרבה קווי עלילה לניסיון של מירקו לבנות לעצמו חיים בגיל הקרוב ל-40, ובמאי הסרט, מיקלה ואנוצ׳י, נדרש לשלב לא מעט שינויים בסגנון ובטונים של הסיפור אותו הוא מעביר. הסיפור הזה יכל להיות בקלות סרט פשע, או להבדיל סרט אשר מתאר באופן ריאליסטי את החיים בשכונות העוני של רומא. לא פעם הסרט יוצא מאיזון בשילוב בין הדמויות אשר מהוות חלק מחייו של מירקו (ויש רבות כאלו) ולוקח לו זמן למצוא את האופי שלו. הסרט נמצא בשיאו בקטעים אשר מתארים דרמה בתוך המשפחה, בעיקר בעימותים בין מירקו לבתו המתבגרת או עם אשתו. ברגעים אלו יש בסיפור משהו אמין יותר, או אוניברסלי יותר.

מידה מסויימת של אמינות אמורה לשרות מעל כל הסרט, שכן בתפקיד הראשי מופיע מירקו פרצה, שהסרט מבוסס באופן רופף על סיפור חייו. הופעתו של פרצה (שכבר החל לעבוד גם כשחקן מקוצעי) מצליחה רוב הזמן להחזיק את הסרט הזה. וכך, אף על פי שהסרט סובל מבלבול יחסי, לאורך הזמן נבנית יצירה בעלת אמירה על החברה. כתוביות הסיום של הסרט מדברות על ההצלחה של פרויקט שיקום השכונות, אבל הסרט עצמו מראה כי זהו מאבק לא פשוט וכי לא היה חסר הרבה שהיה מסתיים בדרך שונה לחלוטין.

בחלקים נרחבים בסרט, ואנוצ׳י בוחר לצלם בתאורה אפלה מאוד. בתאורה זו, הדמויות נראות כצלליות בלבד, כתמי אור כתמתם נראים סביבן. הדבר מקשר בין הסרט לסגנון של הפילם נואר, ומרמז גם על חשכה שיש לצאת ממנה, כאשר רוב הקטעים הללו כוללים שיחה של מירקו עם בני משפחתו. ישנם גם קטעים בסרט שהם מוארים לגמרי, קטעים אשר מרמזים על תקווה. אולם, דומה כי לפרקים הבמאי לא סומך על הגישה האמנותית שלו ומנסה לאזן אותה בעזרת טכניקות שונות, כמו סיקוונס כותרת שנראה כמו פתיח של סדרת טלוויזיה, מונולוג פנימי של הדמות, או שימוש במוזיקה מסוגים שונים, במידה לא אחידה של הצלחה. לכן, הסרט נדמה לא פעם כתקוע, או שוקע בלולאות סביב עצמו. השילוב בין הסגנונות השונים של הסרט הוא מלאכה קשה ולא תמיד הבמאי מצליח לעמוד בה. יחד עם זאת, ברגעיו הטובים מדובר בדרמה שיש בה לא מעט אמינות וכוח.