פסטיבל ונציה 2016 – דיווח שני: "Frantz", "Safari", "The Blind Christ", "The Eremites", "The Fury of a Patient Man"

חם בונציה. במשך שעות היום מזג האוויר מזכיר את תל אביב בחום ובלחות. והאולמות, לפחות המרכזיים שבהם, לא ממוזגים במידה ניכרת. בנוסף, כמות תאי השירותים נמוכה ביחס לכמות הקהל אשר מגיע לכל הקרנה. ויש הרבה מאוד כוחות שיטור בפסטיבל, ברמה שגם בארץ הייתה נראית חריגה בגודלה. אבל אם נשים את התלונות הללו בצד, אני נמצא בחגיגה בלתי פוסקת של הקרנות סרטים בעיר מרהיבה ביופיה. ייתכן ולא היה פשוט לחזור לשגרה לאחר ימים אלו. הנה דיווח שני על עוד מספר סרטים, חלקם נהדרים כמו בדיווח הראשון. חלקם לא ממש, או ממש לא.

Frantz
פרנץ

סרטו החדש של פרנסואה אוזון מתרחש בשנת 1919, מיד עם תום מלחמת העולם הראשונה שהותירה את אירופה אבלה ומצולקת. עלילת הסרט מתחילה בגרמניה, שם אישה צעירה בשם אנה (פאולה ביר) מבחינה כי גבר זר מבקר את הקבר של פרנץ, ארוסה אשר נהרג במלחמה. אנה, אשר נותרה גם ללא משפחה ביולוגית, חיה עם הוריו של פרנץ. אביו הוא רופא אשר מטפל בגברים החבולים שחזרו. כאשר מגיע לטיפול אדם צרפתי, הוא מגרש אותו מבלי לשמוע מילה. אולם, אנה מזהה את הצרפתי כגבר אשר פקד את הקבר של ארוסה המנוח ויוצרת עמו קשר. האהבה לפרנץ המת מאחדת בין הגבר הצרפתי העונה לשם אדריאן (פייר ניניי) למשפחה הגרמנית.

ברבים מסרטיו, עסק אוזון בנזילות של הזהות המינית והמגדרית, ובסרט זה הוא עוסק באופן דומה בנזילות של הזהות הלאומי. הרי שם הסרט הוא כשם של המת הגרמני שרוחו מרחפת מעל היצירה כולה, אבל שם זה גם דומה לשם האומה נגדה לחם. בנוסף, פרנץ למד בצרפת והעריץ את התרבות של הארץ נגדה לחם, ועם אנה הוא נהג לתקשר בצרפתית. באופן דומה, גם אדריאן דובר גרמנית טובה למדי, גם אם רוב הסובבים אותו בגרמניה עדיין רואים בו אויב. בכך, הסרט מערער על כל קשר לזהות הלאומית.

הערעור הזה מגיע לשיא בסצנה המתרחשת בצרפת (בחלקו האחרון של הסרט), כאשר למראה קצינים מתחילה בבית קפה שירה ספונטנית של ההמון הצרפתי, שירה אשר סוחפת כמעט את כל ההמון חוץ משתי נשים ששותקות. אחת מהן, היא הגיבורה הגרמניה של הסרט. ההמנון הצרפתי, שמסמל את ניצחון האחווה, מקבל מחדש את המשמעות האלימה של מילותיו. בנוסף, סצנה זו מהדהדת סצנה נהדרת מתוך ״קזבלנקה״, סרט אשר דיבר על עשיית המעשה הנכון במלחמה. ואילו ב״פרנץ״, כל מלחמה וכל העמדה של הלאום לפני הפרט נראית כדבר מגוחך.

״קזבלנקה״ הוא גם אחד מן הסרטים הרומנטיים הגדולים בכל הזמנים. גם ״פרנץ״ הוא סרט רומנטי למדי, בעיקר בגלל שסיפור האהבה שלו נדמה כבלתי אפשרי כמעט בכל רגע נתון. למעשה, מדובר במשולש אהבה בו גבר ואישה מאוהבים בדרכם (או אובססיביים בדרכם) לאותו גבר מת, והם אולי גם מתאהבים זה בזו, אהבה אשר במידה ותמומש תאלץ אותם להתמודד עם קשיי החברה. זוהי אהבה שבורה מראשיתה, אשר מתרחשת באירופה מרוסקת ומדממת, אירופה נטולת תקווה או איחוד. זוועות היתומים מרחפות מעל כל הסרט וגם אם הריסות המלחמה נראות בסרט רק בשוט יפה אחד, הרי ששוט זה מהדהד היטב, אפילו עוד לפני שהוא מופיע.

החזרה ל-1919 היא גם חזרה לעידן אחר של תקשורת, ובעיקר לחשיבות שמילאו המכתבים באותה תקופה – ועל כך שלא תמיד כל האמת נחשפה באותם מכתבים. למעשה, זהו גם סרט על הדרך בה אנשים תופסים את הזולת ומציגים את עצמם לזולת, כאשר הם מספקים גם לאנשים אשר אוהבים אותם תמונה כוזבת לא מתוך רצון לשקר, אלא מתוך חוסר רצון לפגוע. חלק ניכר ממה שאנו מניחים לגבי הדמויות עובר שינוי דרסטי בסרט, והדבר נכון בעיקר לגבי הדמות המתה-חיה של פרנץ.

עבורי, פרנסואה אוזון מצוי בעשור זה בתקופה הכי טובה בקריירה שלו, תקופה בה התכנים שלו נהיים בוגרים ומורכבים יותר (אני יודע כי לא כולם שותפים לעמדתי). במידה רבה, סרט זה מוצא אותו בשיאו כתסריטאי – הסיפור של הסרט סוחף ומדוייק וכמעט כל סצנה בו נוגעת ברמה רבדים מבלי להיראות מאולצת. כבמאי, גם כשהוא מעודן, הקולנוע שלו עדיין מדגיש את עצמו, למשל דרך תנועות מצלמה אשר דומני כי הן מבטאות מהלך רגשי. בסרט זה הדבר הבולט במיוחד הוא השימוש בצבעים. הסרט משלב בין שחור-לבן לצבע, כאשר רוב הסרט מוקרן בשחור-לבן אשר מסמל את האבל של היבשת, את הצבע אשר נשלל מן החיים (אבל הצבע הזה קם לתחייה ברגעים מסוימים).

לא מדובר בשחור-לבן טיפוסי, אלא בצילום בצבע שעבר המרה בעריכה – תהליך אשר גורם לצבע להיראות מוזר, ובעיניי מדגיש את גווני הפנים של הדמויות. אף כי ״האיש שלא היה שם״ של האחים כהן צולם בשיטה דומה והיה מרהיב, בסרט זה, שצולם בידי פסקל מרטי, התוצאה אינה אחידה ולעתים לא מספיק יפה. אבל הטכניקה הזו הכרחית לסרט עבור הרגעים בהם הוא עובר משחור לבן לצבע באותו שוט, לעתים משתהה בגווני הביניים או נותר בגוון אשר מרגיש לא טבעי. ייתכן ויש בשוטים אלו גימיק או גחמה, אבל הם באופן ספציפי נראים נהדר ומוכיחים כי אוזון גם נותר במאי יצירתי שמתפרע בסגנון הקולנועי, גם בסרט שהוא לכאורה יותר מחושב ומעודן, סרט אשר הדבר המרכזי בו הוא הסיפור – וזה סיפור חכם וסוחף. לפחות אותי הוא ריגש עד דמעות. והתשואות הממושכות בתום ההקרנה בה נכחתי רמזו שאני לא לבד.

Safari
ספארי

הבמאי האוסטרי אולריך זיידל יצא לאפריקה על מנת לצלם סרט טבע על החיה האכזרית מכל – האדם. בפרט האדם הלבן והעשיר אשר נוסע לספארי למסעות ציד, למטרת הרג חיות בלבד. זיידל הוא במאי שתמיד חושף את הצדדים הרעים ביותר באנשים שהוא מתאר, בין אם מדובר בקולנוע עלילתי או בקולנוע תיעודי (הוא נוטה לשלב בין הסוגות, אם כי סרט זה הוא תיעודי במובהק). לכן, התחושה היא כי הוא מבקר את הגיבורים שלו, אף על פי שהוא נותן להם הזדמנות להצדיק את עצמם ולהסביר מדוע הם אינם רואים בציד אכזריות טהורה.

אחד מן ההסברים שהם נותנים חושף את נושא העיסוק של הסרט – חלקם רואים בכך עזרה לחיות, כיוון שהם מדללים את האוכלוסיה החלשה. האידאולוגיה הזו מעסיקה את זיידל ברוב סרטיו והוא מציב אותה כמראה מול החברה האירופאית, אשר לרוב לא מודעת לאופן בו היא מנצלת את החלש באשר הוא חלש (למשל חיה מול אדם). זיידל מראה כי בעצם הקיום של האדם העשיר יש מימד של צביעות ואכזריות, אף כי גם כל בני מעמד אחר, אנשים או חיות, לוקים באכזריות דומה. לכן, יש בו משהו אוהד לצד הביקורת האכזרית. וזיידל הוא אכזרי כלפי האנשים והחיות אותם הוא מתאר, כפי שהם אכזרים כלפי הטבע והזולת.

הסרט דן לא רק ביחס המפלה והמתנשא לחיות, אלא גם בפער בין האדם הלבן לאדם השחור, אשר משרת את הציידים ונוכח גם הוא בסרט, לפחות בחלקו האחרון. בכך, זיידל מראה לנו עוד מערכת של ניצול ושל פערים בין סוגים שונים של אנשים. האמירה של אחד מן הציידים כי השחורים רצים יותר מהר "כשהם רוצים" רק חושפת את הקללה הלא מודעת אשר קיימת גם שהוא מנסה להחמיא. דבר דומה ניתן לומר גם כלפי היחס של האנשים לחיות – יש לציידים הערכה וסוג של הערצה כלפי הקורבנות שלהם, ואחד מן הרגעים המצמררים בסרט הוא זה בו כל הציידים אומרים אילו חיות היו רוצים להרוג.

אבל האבחנה הזו קיימת לא רק אצלם. במהלך ההקרנה, האישה אשר ישבה לידי צעקה "לא את הג'ירף" (היא צעקה זאת באיטלקית), כאשר הבינה כי אחרי שעד כה צפינו במוות של איילים, גנו וחיות נוספות, הפעם הם הולכים לפגוע ביצור יפה וייחודי יותר. זיידל יודע כי ג'ירף יעורר יותר רגש וסיקוונס ציד הג'ירף מהווה את שיאו של הסרט – אנו חוזים בו גוסס ומנסה לקום בעוד בני מינו מביטים ברקע. הבמאי לא עוזב את הג'ירף גם אחרי מותו – הוא מתאר כיצד פועלים (שחורים, כמובן) פושטים את עורו לצורכי פחלוץ וחותכים את הגופה הגדולה, מפרידים את הבשר מן האיברים הפנימיים והדם. אלו לא תמונות קלות לצפייה, בלשון המעטה.

אבל זיידל הוא גם במאי אסתטי, לפחות לפרקים. בעוד קטעי הציד מצולמים בצלמת כתף דינמית, קטעי הראיונות מצלומים ללא יוצא מן הכלל בפריימים סימטריים מדויקים ויפים, באופן אשר מזכיר את הסרט התיעודי הקודם של הבמאי, ״במרתפים״. אבל מול המוות של החיות, השוטים הללו הם הפגנה של רווחה ועושר, עדות נוספות לפערים הלא הגונים של החיים. לכן, כמו בכל סרטיו של זיידל, יש בסרט זה משהו מרשים ומקומם כאחד. גם כאשר הדבר מוצג באור ביקורתי, זהו סרט אשר מתאר מוות אמיתי של חיות רבות ואבין כל צופה אשר יפסול את הסרט רק על בסיס זה. בסיום ההקרנה רציתי בו זמנית לשרוק בוז ולהריע לסרט, כפי שקורה לא פעם עם הבמאי המוכשר המטריד הזה – מדובר ביצירה אפקטיבית, קרירה ובעלת חוש הומור שחור ייחודי. לעזאזל.

El Cristo Ciego / The Blind Christ
ישו העיוור

"היה אדם שרצה לספר את סיפורו של ישו בדרך בה לא סופר אף פעם", כך אומר גיבור סרטו של הבמאי הצ'ילאני כריסטופר מארי לקהל מאזינים בדרשה שהוא נושא. המילים מנסות לספר את מה שהסרט עצמו מנסה לבצע – גיבור הסרט מדבר אודות ישו ואלוהים, אך יש גם הקבלות בין פעולותיו לפעילות של ישו, לפחות בכל הנוגע לעשיית נסים. הקהילה הכפרית במדבר הצ'ילאני מאמינה שהוא מסוגל לבצע זאת, ודומה כי הוא אכן מרפא מחלות מסוימות, למשל. דומה כי גם הוא עצמו מאמין בהקבלה, אך לא כולם מאמינים שגאולה הינה אפשרית. הדבר מוביל לעימותים, שרובם נדמים כמסע ייסורים והקרבה עצמית של הגיבור. גיבור דימוי ישו, כאמור.

סרטו של מארי סיקרן אותי עקב הכללתו בתחרות הרשמית של הפסטיבל, ועקב נקודת המוצא המעניינת. המחשבה כי ישו קיים בכל אדם אינה חדשה, אך לראות את הנסים קורים, או ספק קורים, בימינו – זה רעיון שיכול לספק חווית צפייה סוחפת ודיון מעמיק באמונה ובערכים, הן בצורה התומכת בדת והן כסאטירה. במקרה המעניין ביותר, האמונה הנוצרית יכולה לספק נקודת מוצא לדיון ערכי על עזרה הדדית ואנושיות. ייתכן כי לנקודה זו כיוון הבמאי, אך האמירות שלו בסרט נותרות מעומעמות מדי עד כי לא תמיד היה ברור מה הוא מנסה להגיד.

דבר נוסף שלא ברור הוא למה לנסות לומר זאת במשך שעה וחצי. לדעתי, אין בסרט מספיק חומר על מנת להחזיק פיצ'ר. חלקים רבים ממנו נראו לי כחוזרים על אותה נקודה, או נמתחים יותר מדי. לכן, בסופו של דבר דומני כי הסרט לא ממש מספר את הסיפור של ישו, או סיפור של אמונה, נסים והקרבה עצמית, בדרך חדשה. מה שמוביל לכך שהסרט נראה עמוס למדי בקלישאות מסוגים שונים, בעיקר כאלה הקשורות לתיאור חיי העוני באזורים הנידחים של דרום אמריקה. ניכר כי מארי יודע קולנוע ויש לסרט כמה סצנות שבונות היטב מערכות יחסים בין הדמויות, וגם שוט סיום נהדר. אבל בגדול מדובר בסרט מפוספס באופן כמעט מרתיח. יש בו משהו שמרגיש נצלני כלפי הדמויות החיות באזורים אותם הוא מתאר (ולאנשים אלו מוקדש הסרט) ואולי זה נובע מכך שנותרי מנותק לאורך כמעט  כל הסרט. במחלקת הנסיבות המקלות, ראיתי את הסרט מיד לאחר הצפייה ב-״Nocturnal Animals״ של טום פורד, סרט שקשה לראות סרט אחר אחריו.

Die Einsiedler / The Eremites
הנזיר

סרטו הארוך הראשון של הבמאי הגרמני רוני טרוקר עוסק במשפחה לה יש חווה מבודדת בהרי האלפים. חווה שההגעה אליה נעשית באמצעות רכבל שנראה די מאולתר ולכן הוא גם לא עובד חלק מן הזמן, מה שמאלץ את בני המשפחה לטפס טיפוס ארוך על מנת להגיע למקום. מי שחי בחווה הם בעיקר זוג ההורים הקשישים, כאשר הבן, אלברט, אשר עובד במחצבה סמוכה, מגיע לבקר ולעזור בתדירות גבוהה. אולי גבוהה מדי.

הסרט לוקח את הזמן בתיאור השגרה של הדמויות, בעיקר בשגרת העבודה עם החיות או במעמקי האדמה, תיאור של עמל מסורתי לצד מקצוע מודרני לא זוהר במיוחד. דומה כי הקשר של אלברט להוריו מונע ממנו להתקדם בחיים וככל שהסרט הופך לחורפי יותר (בעונת השנה ובאווירה כאחד), האם גם מנסה לנתק את הבן מן החווה העתיקה. לכן, אני חש גם כי הסרט משתפר ככל שהוא מתקדם – הפתיחה מרשימה חזותית אך מתקשה לעורר עניין או להפגין מקוריות, אבל ברגע שמבינים את הסגנון של הבמאי הסרט מתחיל לצבור תאוצה.

טרוקר עושה במהלך הסרט שימוש נרחב בפריימים ריקים, כלומר פריימים בהם לא נראה אף אדם. אבל הסיטואציה הדרמטית נוכחת היטב גם בשוטים אלו, בעיקר דרך השימוש בפסקול והחיבור להתרחשויות אחרות. בחירה זו אינה יוצאת דופן בנוף הקולנוע האירופאי ודומה כי היא משרתת היטב את הסרט הזה, הן בבניית האווירה והן בשזירת חלקים מרכזים בסיפור ובעיצוב המניעים של הדמויות דרך רמזים בלבד, מה שמתכתב עם היעדרם של אנשים מחלק מן השוטים.

הסרט גם עוסק בקשר לסביבה ובדרך בה הנוף מעצב את האדם, לחיוב ולשלילה. זהו סרט על חיבור של האדם עם הטבע והמסורת, אך גם סרט על הצורך להשתחרר מן השורשים. התקיעות של הגיבור בנופי ילדותו היא בעלת מספר היבטים, ודרך הקצב האיטי הסרט מצליח לעסוק בכולם. כאשר אלברט מנסה לרקום קשר רומנטי עם הבחורה אשר עובדת במזנון במקום העבודה שלו (והאישה היחידה פרט לאמו אשר נראית בסרט) מובן עד כמה הוא אינו בדיוק בשל לחיים בוגרים – הוא תמיד נמרץ מדי, או לא נמרץ מספיק, ואף פעם לא אומר את הדברים הנכונים. בעיקר, הוא לא מסוגל לזוז מן התפקיד אשר מילא כל חייו.

זהו גם סרט על התמודדות עם אובדן אמונה, גם בדת אבל לא רק. לעתים האובדן הזה נעשה באמצעים סמלים ברורים למדי, אבל יש בסרט לא מעט דברים אשר רק נרמזים ונבנים לאט. דוגמה לכך היא העיסוק של הסרט במוות, עיסוק אשר קשור לדיון שהוא מציע באמונה. המוות הוא איום תמידי בסרט, הן עקב זקנה וחולי והן עקב תאונות אשר דומה כי עומדות להתרחש בכל רגע. הן אכן מתרחשות, גם אם לא תמיד יש קורבנות לתאונה. אתרי התרחשות מציעים אפשרות למפולת שלגים מעל האדמה ומפלות אפר תחתיה, ודומה כי יש חיבור בין הפסגות הגבוהות למעמקי ההר, שני אזורים בהם רוב בני האדם חיים. בשל אופי הסיפור והאמצעים האמנותיים שאת חלקם פירטתי, סרטו של טרוקר דורש לא מעט מן הצופה, אבל הוא מספק גם חוויה עשירה ובסופו של דבר מרגשת. זהו סרט פסטיבלים מרתק בדרכו ואני שמח כי גליתי אותו.

Tarde para la ira / The Fury of a Patient Man
זעמו של ארך אפים

סרטו של הבמאי הספרדי ראול ארוואלו מתחיל בתיאור של שוד בנק, בצילום אשר נראה מחוספס וריאליסטי בהתחלה, אבל הופך למורכב ומרהיב בסיומו. פתיחה זו מעידה על הבחירה הסגנונית במשך כל הסרט – שילוב בין תיאור אזורים כפריים או שכונות עוני בספרד של ימינו, לבין קטעי פעולה קצרים ולעתים אלימים אשר מנסים להלהיב. לא תמיד החיבור הזה עובד.

הסרט מתרחש 8 שנים לאחר השוד שבפתיחה. קארו, היחיד מבין השודדים שנתפס, עומד להשתחרר מן הכלא ולהתאחד עם זוגתו ואם בנו, אנה. אלא שאנה מתחילה לגלות עניין בגבר בשם חוזה, אשר מרבה לפקוד את בית הקפה בו היא עובדת אף על פי שהוא בן מעמד גבוה יותר וחי בשכונה מהודרת. היא מתחילה לנהל רומן עם חוזה מתוך מחשבה כי הוא יכול להעניק לה ולבנה חיים טובים יותר. לאחר שקארו יוצא מן הכלא, אנה כבר עוזבת. אבל בעודה ממתינה לחוזה, קארו מבין חלק ממה שמתרחש ותוקף את האיש העשיר. המהלך הזה שולח את שני הגברים למסע המונע אינטרסים אשר נראים משותפים וסחיטה הדדית. הקשר בין שני הגברים, שהם בו בזמן שותפים ויריבים, אמור להיות לבו של הסרט. כמובן שיש עוד סוד אחד בעלילה אשר מחבר את כל הקצוות ומבהיר יותר טוב את המניעים ואת הסיבה לזעם. ולסבלנות.

מדובר בסרט פשע קטן שנדמה לי שהייתי אוהב הרבה יותר לו הייתי רואה אותו שלא במסגרת הפסטיבל. הסרט פחות יוצא דופן וחכם ממה שהוא מנסה להיות ורמת הביצוע שלו לא אחידה. יש לו סיפור מעניין וכמה סצנות חזקות אשר משלבות בין הומור שחור, דרמה אנושית ואלימות מתפרצת. סרט שעושה את רוב הדברים שהוא מנסה לעשות בצורה סבירה – לא חשתי בו שום גדולה, אבל גם אין בו נפילות גדולות מדי.