״קובו: אגדה של סמוראי״, סקירה

בזכות אולפני ההנפשה של פיקסאר, לפחות פעם בשנה מתבטאים כולם כאילו חזרנו לעידן האולפנים ההוליוודי, בו הגוף האחראי על היצירה חשוב לא פחות מזהות הבמאי. אך מלבד חטיבת האנימציה הפיקסארית קשה למנות יותר מדי שמות נוספים בעלי השפעה דומה, אולי מלבד הכוח העולה העונה לשם ״לייקה״ (LAIKA). אולפני לייקה יצרו לראשונה סרט באורך מלא בשנת 2009, בטכניקת סטופ-מושן שהפכה לסימן ההיכר שלהם. קראו לו ״קורליין״, ובשל העובדה שהיה מבוסס על ספר של ניל גיימן, ובויים בידי הנרי סליק (״הסיוט שלפני חג המולד״), השם של לייקה הצטנע יחסית. אבל כעת, עם גוף עבודות שכולל גם את ״פארנורמן״ ו״הקופסונים״, בעשור הנוכחי הפכו לייקה לשם דבר, ולחבורה יצירתית שאי אפשר להתאפק עד הסרט הבא שלה. כלומר, לפחות במקרה שלי, שכן בחרתי את ״קובו: אגדה של סמוראי״ (Kubo and the Two Strings), סרטם הרביעי בסך הכל של האולפנים, בתור זה שאני הכי מצפה לו הקיץ. ציפיתי לו בפסטיבל ירושלים, משם נמשך על-ידי האולפנים שהכניסו אותו למשמרות עריכה אחרונות, וציפיתי לו רוב חודש אוגוסט עד אשר תפסתי אותו בהקרנה מוקדמים. ציפיתי וציפיתי, והסרט לא איכזב.

להכתיר את ״קובו״, אם למצוא לסרט כינוי חיבה מקוצר, בתור המושיע של הקיץ הקולנועי לשנת 2016 יהיה בגדר עוול. מצד אחד אין לו הרבה תחרות, ומצד אחר נדמה שעודף ציפיות ממש לא יעזור לו. גם ככה יש לו הרבה לסחוב על כתפיו הצנומות, לקובו הקטן (אותו מדבב ארט פרקינסון, הלא הוא ריקון סטארק מ״משחקי הכס״). הוא מתגורר במערה שעל צוק ליד הים, יחד עם אמו המתפקדת-בקושי. בכל בוקר הוא זה שמעיר אותה ומטפל בה, ובכל ערב משכיבה לישון, בתקווה שלמרות מצבה הרעוע אולי בכל זאת תספר לו סיפור מהרפרטואר המלהיב שלה. את הסיפורים של אימו קובו ממחיז בשעות היום מול קהל הנאסף בכיכר הכפר שלמרגלות הצוק, והוא עושה זאת בדרך לא שגרתית – בעזרת אוריגמי. אבל לא סתם קיפולי נייר עתירי מורכבות, אלא כאלה שקמים לחיים בעת שקובו מלווה את סיפוריו בנגינה בשמיסן הקסום – כלי נגינה יפני מסורתי דמוי בנג׳ו, בו שלושה מיתרים עליהם הוא פורט במפרט דמוי שפכטל. תושבי המקום מוקסמים בכל יום מנגינתו וסיפוריו של קובו, אך כשיורדת השמש הוא נאלץ לנטוש, לעיתים מבלי לסיים את היצירה, ולשוב לביתו. זאת משום שהבטיח לאמו, עוד כשהייתה צלולה יותר, שלעולם לא יחזור הביתה לאחר השקיעה. היא טוענת שאם יעשה כך, יראה אותו סבו המרושע – מלך הירח (רייף פיינס), מי שעקר את אחת משתי עיניו של קובו כשהיה תינוק, וחולם לסיים את המלאכה המזוויעה.

זהו למעשה הסיפור המופלא והמבעית ביותר שיודע הגיבור לספר, הסיפור שלו עצמו ושל משפחתו המיוחדת והמיוחסת. אביו היה הסמוראי האדיר האנזו, שהציל את בנו ואשתו מפני מלך הירח ושתי בנותיו המרשעות (שתיהן מדובבות בידי רוני מארה). האגדה הופכת למציאות בשעה שקובו מפר את הבטחתו, מסיבה טובה יש לציין, ונותר בטווח הראייה של הירח בשעת החשכה. בדיוק אז, צמד האחיות מטילות האימה מגיעות לפגוש את האחיין שלהם. קובו נאלץ לברוח מכל מה שהכיר, ולהפוך לגיבור הסיפורים שלו – עליו למצוא שלושה פריטים קסומים שיעזרו לו להביס את אויביו: חרב בלתי שבירה, שריון בלתי חדיר, וקסדה בלתי מנוצחת. במסעו האפי למציאת החפצים הוא אוסף קודם כל בני לוויה – בובת אוריגמי עם רוחו של אביו, קופיפה לוחמת המכונה מאנקי (שרליז תרון) וסמוראי דמוי חרק העונה לשם ביטל (מתיו מקונוהי). הוא יזדקק לכל אחד ואחת מהם.

הדבר הראשון שבולט בסרט עוד משוט הפתיחה, או אפילו משלב הפוסטר והטריילר, הוא שמדובר במלאכת ההנפשה הכי שאפתנית של האולפנים עד כה. כזו שגם מכסה כל יומרה ומגשימה כל פוטנציאל הטמונים בה. אנימציית הבובות חלקה וקטיפתית באופן כמעט ריאליסטי לרגעים, יפה מכדי להסתכל בה ישירות. הדמויות המורכבות מפרטי פרטים (חשבו איזה סיוט זה רק להנפיש את הפרווה של מאנקי, למשל) נעות מסביבה לסביבה, כמקובל בסרטי מסע. כלומר, הן לא נשארות תקועות באותו המקום כנהוג בסרטי אנימציה, הנוצרים באולפנים שנדרשים לבנות את כל הסטים המיניאטוריים. כל סביבה שונה מקודמתה באווירה, בצבעים ואפילו בגודל, מה שוודאי היה חתיכת כאב ראש לאנימטורים והמפסלים, ועל פי סרטון מאחורי הקלעים שראיתי אילץ אותם להרבות את השימוש במסך ירוק. הוסיפו לכך הבדלים מהותיים בין סצנות היום והלילה, המון משחקי תאורה למיניהם ואפילו תנועות מצלמה לא פשוטות, ותקבלו מלאכת מחשבת של הנפשה, שמתנהגת כאילו מדובר בסרט רגיל. או כפי שניסחה זאת נטליה, שותפתי לצפייה ולחיים – אלה אנשים שנהנים לסבך לעצמם את החיים. אבל כל סיבוך נוסף שלהם, הוא אלמנט נוסף בהנאה של הקהל.

מי שיגיע בזכות רשימת המדבבים הנוצצת למדי, לא ימצא חבורת שכירי חרב שהגיעו בשביל הצ׳ק, אלא עבודות משחק קולי עתירת רגישות. כל המדבבים מפיחים רוח חיים מפעמת בדמויות לא פחות מן האנימטורים המזיזים את גופן, מעניקים משהו מעצמם לדמות. זה נכון שזה מה ששחקנים אמורים אמורים לעשות בכל תפקיד, אבל איכשהו לפעמים יותר קל להם לזייף כשמדובר בדיבוב (התסכול שלי מצפייה בסרטים שבהם נוכחותו של סלב כלשהו נדמתה מאולצת הוא שכתב את השורות האחרונות). מקונוהי לדוגמה, מזכיר מעט את תפקידיו המוקדמים, שלפני תקופת האוסקר, בעודו בורא טיפוס אווילי אך חביב. לעומתו, תרון ממשיכה את הכיוון שהקריירה שלה לקחה ומעניקה הופעה קשוחה אך רגישה, בעוד מארה ופיינס מתחברים לצדדים האפלים האהובים עליהם בבואם לגלם את הדמויות המיתולוגיות של משפחת הירח. זה המקום להזכיר שרוב המדבבים שאינם פרקינסון הצעיר, המצטיין אף הוא בגילומו את קובו ההולך ומשתנה לנגד עינינו, עושים תפקיד כפול. בין אם זו מארה שמראש הוכרזה כמי שמגלמת שתי דמויות תאומות, או היתר שזוכים להעניק את קולם ליותר מדמות אחת (לא אגלה במי מדובר מפאת חשש לספויילרים).

עוד במימד הקולי, ויכול להיות שזה משום שצפיתי בסרט באולם עם מערכת שמע מושלמת, אבל נדמה לי שזו אחת מעבודת הסאונד המורכבות ששמעתי בסרט אנימציה. עולם סאונד אמביאנטי הנותן כבוד לטבע, יחד עם פסקול מולחן גדוש אלמנטים. המלחין הוא דריו מארינלי, איטלקי המתמחה בפסקולים בריטיים (״גאווה ודעה קדומה״, ״כפרה״ שזיכה אותו באוסקר), שהתמודד יפה עם פסקול אוריינטלי בו המוזיקה משחקת תפקיד חשוב באמנות סיפור הסיפורים – השמיסן של קובו הוא זה המקים לחיים את דמויות קיפולי הנייר, ותפקידו הכפול הוא ככלי נגינה/כלי נשק. כלומר, יש בו עוצמה מעניקת חיים שיכולה גם לקחת חיים, בהתאם לאופן הניגון. מלבד ההתמקדות במוזיקה הדיאגטית, כלומר זו שקובו עצמו מפיק באמצעות השמיסן שלו, ישנו גם פסקול א-דיאגטי העוטף את היצירה בצבעים של אפוס אקשן והרפתקאות. החתימה של הסרט בגרסה מחודשת של המלאכית העליונה רג׳ינה ספקטור לשירו של ג׳ורג׳ הריסון ״While My Guitar Gently Weeps״ היא לא רק סיום הולם ליצירה שמעטר יופי את כותרות הסיום, אלא ממש הכלה של כל העולם המוזיקלי המתקיים בה – קלאסי ועכשווי, מערבי ומזרחי, מוכר ועם זאת אחר ושונה.

ממש כמו במקרה של המוזיקה או של טכניקות ההנפשה, אפשר למצוא כפילויות ורב-שכבתיות גם בסיפור עצמו. כמעט כל אלמנט בסרט שמוצג, גם אם באקראיות או ברקע, ישוב בהמשך כדי לצבור משמעות. הדבר נכון במיוחד לגבי סצנת סיפורי האוריגמי הראשונה של קובו, שמקפלת בתוכה את מהות הקווסט שלו ותזכה לייצוגים חיים יותר בהמשך. כלומר, אלמנט הסיפור-בתוך-סיפור, שהוא שיא הלייט-מוטיב של הכפילות, מושג בעזרת טכניקת אנימציה דומה אך שונה – קובו וחבריו הופכים לחיים עבור הצופה בעזרת סטופ-מושן קלאסי של בובות, בעוד האופן שבו הוא עצמו ממחיז את סיפוריו עבור הקהל שבתוך הסרט נעשה דרך אוריגמי ייחודי. אפילו מה שלא נכנס לסיפור שהוא מספר אלא רק נראה לשנייה ברקע (כמו בובת דרקון המפחידה זאטוטים), מתעצם ומגיע לשיא במהלך המסע שבלב הסרט. החזרה על תימות מפתח ליצירת משמעות היא תסריטאות לפי הספר, אבל כאן היא מצליחה להיות מקורית יחסית. יתרה מכך, השימוש בה מזכיר כמה מעט סרטים עושים זאת נכון בימינו, ולכן נדמים פגומים מיסודם. ״קובו״ הוא סרט המבקש להעניק חווית צפייה קלאסית במהותה, אך באופן שהוא לחלוטין שלו ומשלו.

אם להיתלות באילן גבוה, ״קובו״ מערבב גם ברמה העלילתית בין צורת סיפור מערבית ומיתולוגיות אוריינטליות המוכרות מסרטי סמוראים, באופן שהזכיר לי סרט איקוני באמת – ״מלחמת הכוכבים״. אם לדייק, מאז סטאר וורז המקורי לא זכור לי שימוש ייחודי כל-כך במוטיבים או חלקים שלמים מז׳אנר סרטי הסמוראים באופן המתאים לצרכיו של סרט כמעט הוליוודי, או לכל הפחות מאוד אמריקאי במהותו. זאת משום שמעבר לאקשן הווירטואוזי עתיר החרבות המקרקשות (או כלי נשק אחרים, לכל דמות ישנה מומחיות משלה כמובן), ומתחת לסיפור ההרפתקה מסמרת השיער שהוא למעשה סיפור התבגרות כואב – מסתתרת דרמה משפחתית. שלא לומר מלודרמה, ועוד מהסוג שמכיל עם הקשרים מפתיעים בין הדמויות וגרעין סיפורי על ילד המבקש להתבגר ולהגיח מצילם של הוריו, אבל עדיין נושא את מורשתם איתו.

כדי להבין טוב יותר את הליבה הסיפורית הזו, אפשר לשוב ולהתרכז בזהות הבמאי, ולא באולפני לייקה כיחידה אחת. זהו אמנם הסרט הראשון עליו חתום טראביס נייט, אבל לא זאת בלבד שעבד כאנימטור ראשי בכל שלושת הסרטים הקודמים של האולפנים, הוא גם הנשיא המכהן ויושב הראש של לייקה. למי שדאג לתזרים המזומנים שלו, שווה לציין שטראביס הוא בנו של פיל נייט, ממייסדי חברת נייקי האמריקאית (או ״נייק״ כפי שהיא נקראת בשוגג בישראל), וגם שם יושב נייט ג׳וניור במועצת המנהלים. ״קובו״ הוא פרוייקט תשוקה של טראביס נייט, שוודאי זיהה בגיבור את הצורך עליו מושתת הסיפור כולו – לא לזנוח את המורשת, אבל גם למצוא נתיב עצמאי ויצירתי. בנקודה זו שווה גם לציין שנייט לא חתום על התסריט, אלא מארק היימס, כריס באטלר ושאנון טינדל, שעבדו עם האולפנים בעבר. כך שזהו בכל זאת מאמץ משותף.

כיוון שהעלילה בסרט היא כנראה החלק הכי מורכב בו, דווקא בגלל הפשטות היחסית והרצון להיות מובן אך גם מקורי, זהו גם החלק היחידי בסרט שאינו מושלם. בכדי לדון בכך צריך להיכנס לספויילרים, ואני כאמור ממש לא מתכוון לעשות זאת הפעם, אבל בואו נגיד שמלבד איזה חור עלילתי אחד או יותר יש גם כשל פנימי בכל הנוגע למוטיב הכפילות שהיללתי רבות. לא הייתי נטפל דווקא לזה אילולא היה עוסק הסרטבאופן ישיר בנראטיבים ובסיפור-סיפורים. סרט שבו מוזכרת המילה ״סיפור״ לפחות כמו בספרו של רוברט מקי. יש לי הרגשה שאילולא הסרט היה מצביע עבורי על הפגם הבודד שבו, הסדק היחידי בשריון, כנראה שלא הייתי מתעכב על כך. לכן, אפשר אולי לומר ש״קובו: אגדה של סמוראי״ אולי לא מושלם באופן מוחלט, אבל הוא הסרט הטוב ביותר שהוקרן הקיץ בקולנוע בהפרש ניכר. והוא גם עוד לבנה בחומת ההישגים המפוארת שמפסלים באולפני לייקה, שכבר אחרי ארבעה סרטים ממצבים את עצמם בתור היורשים של פיקסאר, בבוא העת. או אולי בתור אלופי העולם באנימציית סטופ-מושן באותה הרמה שהפיקסארים הם אשפי אנימציית המחשב, אם לדבוק בהווה.