״מסיבת נקניקיות״, סקירה

הבהרה מיותרת עבור רוב אנשים אבל הכרחית עבור אחרים:  הסרט "מסיבת נקניקיות" הינו סרט מצויר למבוגרים בלבד. כל מה שאתם לא רוצים שהילדים שלכם יראו, קיים בסרט זה.

סת' רוגן ואוון גולדברג הם אחד מצוותי היוצרים הכי פוריים בהוליווד. קשה לחשוב עליהם בתור כאלו, מאחר ולרוב הם מייצרים סרטים על אנשים שמקדישים את רוב חייהם לבילויים ריקניים וסמים קלים, בכיכובו של רוגן וקבוצה של חברים קומיקאים. נראה שהם עושים סרטים קודם כל על מנת להנות ועל בסיס של רעיונות שנשמעים בהתחלה כמו בדיחה, או הגשמה של חלום ילדות. אבל בעשרת הסרטים שהם היו מעורבים בכתיבתם במשך העשור האחרון, יש הרבה יותר מבדיחות על סקס, סמים והיפ-הופ שלבנים אוהבים – הם מנסים בהצלחה חלקית להגדיר מחדש חברות גברית ויחסים בין המינים בימינו, כאשר הגבר החרמן והבטלן מתגלה גם כגבר קשוב ורגיש, בשילוב עם אמירות פוליטיות ואבחנות לגבי התקופה. לא תמיד הסרטים שלהם עובדים באותה מידה של הצלחה, ולרוב יש בהם משהו לא אחיד מבחינת טיב הביצוע או המסר, אבל יש להם קו מחשבה אחיד שמתפתח ולב רגשי. וגם בסרטים הכי פחות טובים שלהם, יש כמה בדיחות נהדרות, לצד רגעים שנראים מטופשים מדי או מביכים. אבל בסרטים שהם כותבים, המביך ומטופש הוא סוג של צעד לעבר האיכותי והמעמיק, באופן יחסי.

״מסיבת נקניקיות״ נראה כמו סרט שהתחיל כמו בדיחה בין חברים וסביר להניח כי זה אכן המקור. שלו. רוגן, גולדברג וג'ונה היל העלו רעין לעשיית סרט אנימיציה למבוגרים בלבד על בסיס המבנה שכבר הפך לנדוש של חיות/חפצים דוממים מדברים כאשר בני האדם אינם מסוגלים להבחין בכך. ״צעצוע מין של סיפור״, אם תרצו. הם החליטו לעורר לחיים את מוצרי הספורמרקט השונים, בדגש על מוצרי מזון ובעיקר הנקניקיות, ששמן משמש כשם נרדף לאיבר גוף מסוים בשפות רבות. הרעיון קרם עור וגידים בעזרת במאי האנימציה גרג טירנן וקונארד ורנון שעד כה עבדו בסרטים המיועדים לילדים. וזה המקום להדגיש שוב בכל דרך אפשרית, כי לא משנה כמה אזהרות וכתבות יהיו על הסרט בכל זאת אנשים יתבלבלו – הסרט "מסיבת נקניקיות" הינו סרט מצויר למבוגרים בלבד. כל מה שאתם לא רוצים שהילדים שלכם יראו, קיים בסרט זה. אין טעם לחפש את הגרסה המדובבת. נדמה לי שכיסיתי את עצמי.

אולם, הסרט התפתח הרבה מעבר לבדיחה בין חברים ולבדיקת כמות הבדיחות הגסות שניתן לספר באמצעות אוכל, גם אם הסרט נעזר בהיותו מצוייר על מנת לדבר ולהראות לא מעט אקטים מיניים מגוונים. זהו סרט שבחלקים רבים שלו יכול להידמות לסרט אימה או סרט מסע. התסריט שלו נראה לפרקים מטופש למדי, אבל יותר מכך – מגובש למדי. רוגן-גולדברג-היל רתמו גם את קייל האנטר ואריאל שייפר (״הלילה שלפני״) כדי לעזור לשייף אותו.

הסרט מתרחש בסופרמרקט בו כל המוצרים ממתינים ליום בו יזכו להגיע לאושר הגדול הממתין בעולם הבא, כלומר מחוץ לדלתות האוטומטיות, אחרי שיבחרו בידי האלים (בני האדם) למימוש היעוד שלהם. הגיבור שלנו הוא פרנק (בקולו של רוגן) נקניקיה שמחה ומאוהבת בלחמניה בשם ברנדה (קריסטן וויג). פרנק וברנדה מקווים לממש את אהבתם רק לאחר שהאלים יאחדו בניהם כדת וכדין, כלומר יקנו אותם ביחד.

יום העצמאות האמריקאי נראה כמו היום הגדול, שכן קצב הקניות גדל, בעיקר של נקניקיות ולחמניות. אבל דווקא ביום הגדול חוזר לסופר חרדל-דבש אשר נקנה בטעות והוא מספק תיאור מצמרר של המתרחש בחוץ. כמעט אף אחד לא מאמין לו. אבל פרנק מנסה לעזור לו ומתחיל לגלות ספקות. ואז, בסיקוונס פעולה שהופך לסרט אסונות, פרנק וברנדה מוציאים את עצמם מחוץ לאריזה בצד הרחוק של הסופרמרקט, מנותקים מחבירהם אשר נקנו בכל זאת. מכן, הסרט עובר למספר קווי העלילה – פרנק וברנדה מנסים לחזור למדף שלהם, בעוד חבריהם מגלים מה באמת עובר על האוכל. גם פרנק בעצמו מתחיל להטיל ספק בעולם המוכר לו ולומד כמה דברים מטרידים. הוא רוצה להסביר את המצב ליתר חבריו למדפים, אבל הוא נאבק בחוסר האמונה, בכך שאבד הקשר עם ברנדה וגם בדוש זועם שנמצא במסע נקמה פרטי.

הסיפור אמנם נראה לא אמין ומגוחך, אבל הוא סוג של עיבוד למשל המערה של אפלטון בדגש על בדיקה של האופן שבה מתפקדת דת בחיינו, בשילוב עם אבחנה ביקורתית על האקראיות של זהות והגדרה לאומיות. כל זאת תוך אמפטיה למאמינים בכל תפיסת עולם שהיא. לא מדובר במסרים מהפכניים או מקוריים במיוחד, אבל הסרט כן מייצג סוג של תפיסת עולם מגובשת לגבי חייהם של בני האדם, גם היא מובעת דרך נקניקיות שמדברות עם רטבים. גם הסכסוך היהודי-ערבי מועבר דרך ויכוח בין לאפה שקרויה לאבאש ובייגל שמדבר כמו חיקוי של ווד אלן. אגב, שני דברי המאפה האלו אחראים לכמה מן הרגעים הכי מצחיקים בסרט – ויש בסרט הרבה מאוד רגעים מצחיקים.

״מסיבת נקנקיות״ אומנם סובל מעליות וירידות, ויש בו כמה מקומות שהרגישו כמו התחכמות מיותרת או להבדיל וולגריות באנלית, אבל כשהוא מצחיק, הוא מפיל לרצפה. ורוב הזמן הוא מצחיק. אחזור ואדגיש שההומור לא בא על חשבון המסר ההומני, או עיצוב דמויות שלם. רוב הדמויות בסרט מצויות בקונפליקט פנימי שמועבר היטב וקשור גם לתשוקות האישיות שלהן וגם להבנה המשתנה שלהם לגבי טבעו של העולם. זהו סרט אשר דן במושג העצמאות גם כאומה (כאמור, יום העצמאות) וגם כבודדים. ברצוני לציין כי ההומור של ורוגן וגולדברג אומנם נראה במבט ראשון כהומור של גברים חרמנים, אבל יש בו הרבה כבוד לנשים, ובסרט זה ישנו גם סוג של דיון בצרכים המיניים של מגדרים שונים ובעלי העדפות מיניות שונות, באופן שקל יותר להדגים דרך לחמניות וירקות.

האנימציה בסרט פשוטה ולפעמים נדמה כי היא אינה מרהיבה במתכוון. צוות המדבבים כולל הרבה מן החברים שמשתפפים תמיד בסרט החבורה של סרטי סת' רוגן, עם כמה שחקני חיזוק יעילים, כמו סלמה הייאק ואדוארד נורטון. אבל העיקר בסרט הוא התסריט, שהוא לדעתי אחד מן היותר מוצלחים שיצאו מצמד הכותבים והשותפים שלהם בזמן האחרון. והסרט הזה ממשיך מגמה ברורה – התסריטים הטובים ביותר שמייצר הקולנוע האמריקאי הם לסרטי אנימציה. גם כאשר מדובר בתוכן למבוגרים בלבד.