"ג'ייסון בורן", סקירה

סדרת סרטי ג'יסון בורן היא כנראה אחת מסדרות סרטי הפעולה החשובות והמרתקות ביותר של המאה ה-21 עד כה. אני קובע זאת לא על סמך הסרט החדש בסדרה, "ג'ייסון בורן" (Jason Bourne), אלא עקב שילוב של גורמים, אשר הקנו ייחוד לשלושת הסרטים הראשונים בסדרה, בעיקר לחלקים השני השלישי, "זהות במלכודת" ו"זהות אבודה". אותם שלושה סרטים ראשונים התבססו על סדרת ספרים מאת רוברט לודלום. הספרים והסרטים העמידו בבסיסם סיטואציה בעלת פוטנציאל נהדר – סוכן-על אשר איבד את זיכרונו, והוא למעשה לא מודע לכוחו, לאויביו, ולמעשים האכזרים והחיובים שהוא ביצע בעבר. הבעיה בקונספט הזה בעידן ההמשכים הבלתי נגמרים של ימינו, הוא היותו מוגבל בזמן. מתישהו, הגיבור שלא זוכר כבר מבין את הדברים החשובים.

אבל ההיבט הזה הינו רק חלק קטן מכוחה של סדרת הסרטים. את הסרט הראשון, "זהות בדויה", ביים דאג ליימן, במאי אקשן סטנדרטי ולא אחיד. הוא הצליח לייצר סרט יחסית סוחף, בעיקר בזכות מאט דיימון שהפך בסדרה מליהוק טיפוסי של גבר חלש פיזית ושביר ולכוכב סרטי פעולה שרירי ומרשים. התפנית התרחשה בסרט השני ובשלישי, אז הועבר לכס הבמאי פול גרינגראס, במאי בריטי אשר קנה את פרסומו בעזרת סרטים שהציעו שחזור עלילתי נאמן ככל שניתן לעובדות לאירועים היסטוריים טעונים מן העת האחרונה, כמו "בלאדי סאנדיי" ו"טיסה 93". השידוך הלא קונבנציונלי לסדרת סרטי פעולה התגלה כהברקה אשר השפיעה על הדרך בה אנו רואים סיקוונסים של מרדף בקולנוע:  גרינגראס שילב את הכיראוגרפיה של סרט פעולה, כולל תקציב עתק וכל מה שהוא מאפשר, עם צילום אשר מאפיין צילומי חדשות או סרטי ארט-האוס. התוצאה הייתה כך כך טובה עד שכמעט כל סרט פעולה מנסה לחקות אותה לפרקים, תמיד באופן פחות יעיל.

אולם לסדרת הסרטים היה גם פן שלישי, שהוא מבחינות רבות זה אשר מרתק אותי יותר משאר ההיבטים – מסרט לסרט, התברר כי הנבל הגדול בסדרה הוא ארגון הביון האמריקאי. אומנם בתוכו פועלים כמה אנשים אשר מנסים לתקן את דרך הארגון, אבל לא רק ראשי הארגון, אלא עצם הגוף הממשלתי, הוא האויב העיקרי עד היחידי של בורן. אומנם ביקרות על גופי הממשל והריגול אחרי אזרחים נראו גם בהרבה סרטים אחרים (למשל בסדרת סרטי "האביר האפל"), אבל אף סרט לא הלך רחוק כמו סרטי בורן, שבמסווה של פעולה סוחפת, חיפוש אחר זהות ורצף קטעי פעולה לא תמיד הגיוני, מספקים את אחת מן האמירות הכי רדיקליות נגד ארה"ב שיצאו מהוליווד. זה לא רק שסוכנות הביון חרגה מן הסמכויות שלה, ואיבדה את היכולת להבחין בין הגנה על הפרט לחדירה לפרטיות וזריעת אלימות, אלא המחשבה המחלחלת לאורך הסרטים כי גוף צבאי או ממשלתי מטבעו לא יכול להיות אתי.

הסרט החמישי בסדרה, כמו גם הסרט הרביעי ("זהות גנובה"), לא יכול לשחזר את האלמנט הראשון עליו דיברתי, כלומר איבוד הזיכרון, מוקד המשיכה הראשוני של הסדרה. אבל לפחות בתיאוריה שני ההיבטים האחרים של הסדרה קיימים בו – בטח עכשיו כאשר גרינגראס חוזר לכס הבמאי ודיימון שב לככב. השאלה היא האם הסדרה יכולה לעבוד אחרי שחיקו אותה רבים כל כך ואחרי שהתעלומה בה כבר פחות גדולה. בהעדר ספר להתבסס עליו ובלי טוני גילרוי שהיה מעורב בכל התסריטים הקודמים בסדרה (ועשה עבודה בעייתית בבימוי הסרט הרביעי, שהוא ספין-אוף על סוכן על אחר שישוב בסרטים הבאים המתוכניים), התסריט של הסרט חדש לא ממש מצליח לייצר תעלומה מרתקת מספיק: פריצה למחשבי ה-CIA חושפת מידע לגבי אביו של בורן, הן בחייו והן במותו. מידע אשר גם קשור לעבר של בורן עצמו, גם אם הוא זוכר הכל, תמיד יש דברים אשר הוסתרו ממנו. זה ניסיון שעובד באופן חלקי לשוב לעסוק בשאלת הזהות של הגיבור. התגליות של העבר לא ממש מרתקות אם הן רק מתסיסות את הגיבור כנגד אנשים שהוא שונא בכל מקרה. אבל מבחינת הרבדים האחרים, הסדרה עדיין מעניינת, גם אם פחות חדשנית.

הביון האמריקאי עדיין רודף אחרי בורן, דרך סוכן על בעל חשבון פתוח עם בורן אשר מכונה "הנכס" (ונסן קאסל) ודרך אחראית מחשבים צעירה אשר מתחילה אולי להטיל ספק בהיותה בצד הנכון (אליסה ויקנדר). ליהוק שני תפקידי מפתח אלו בידי שחקנים לא אמריקאים (צרפתי ושבדית) מרמז בין היתר כי הסרט עוסק בעולם המערבי כולו והמצוי במשבר מוסרי במאבק שלו למען הביטחון. המוקד של הסרט הוא המערב אשר אוכל את עצמו מפנים ולעתים אף מפליל במתכוון גורמים אילסמיים על מנת לחפות על חוסר ההחלטיות וחוסר המוסריות שלו. ויקנדר וקאסל הם זריקות האנרגיה לסרט מבחינת המשחק. קאסל מהווה יריב שווה בכריזמה לדיימון בקטעי הפעולה ו-ויקנדר מעוררת הזדהות וגם חשד בקרב הקהל, כפי שעשתה בחלק מתפקידה הקודמים – למשל ב"אקס מכינה", סרט שלכאורה רחוק מאוד מן העולם של סרטי בורן, אבל היחס של הקהל לדמות שלה יכול להיות דומה – שילוב של התאהבות ורתיעה, כאשר גם אחרי הצפייה לא ברור לגמרי עבור איזה צד היא משחקת. בראש ה-CIA ניצב בסרט זה טומי לי ג'ונס, בתפקיד שנראה כמו שחזור מעט עייף של התפקידים הקודמים. כמו בסרטים הקודמים, חלק ניכר מן הסרט חושף שחיתות בגוף הממשלתי וברור כי העומד בראש המערכת אינו האיש אשר מסוגל לצאת לדרך חדשה. זה מעניין עקרונית, אבל כבר לא מקורי או מפתיע כמו בסרטים הראשונים.

מה שמותיר איתנו עם קטעי הפעולה חובקי העולם, כאשר בסרט זה העלילה נעה ברחבי אירופה וארה"ב. בכל זאת, קטעי הפעולה הם הלב של הסדרה ובסרט הנוכחי זה אפילו יותר בולט. קטעים אלו מתרחשים באיסלנד, אתונה, ברלין, לונדון ולאס וגאס (לרוב בו זמנית גם בוושינגטון), חלקם קצרים מאוד, חלקם כוללים מרפדים ארוכים וטכניקות מגוונות. רובם שומרים על עניין ויכולת של הקהל להבין מה מתרחש בכל רגע נתון. הסיקוונס הארוך הראשון, זה אשר מתרחש באתונה, הוא הטוב ביותר בסרט ואחד מן הטובים בסדרה. על רקע הפגנת שמאל נגד הממשל היווני, גרינגראס בורא סיקוונס בעל תפניות רבות, מרדפים ומפגשים שונים וקידום העלילה במספר דרכים. סיקוונס זה משלב את האמירה הפוליטית על הקריסה של אירופה הישנה ואלימות הממסד בעידן של משבר כלכלי עם קולנוע סוחף בקצב ובדימויים. הוא שווה לבדו את מחיר הכרטיס.

עבורי, שאר הקטעים היו פחות טובים, שכן גרינגראס כבר פחות מקפיד על הסגנון הריאליסטי בסרט זה. מרדף המכוניות אשר מגיע סמוך לסיום לא אמין יותר מסרטי "מהיר ועצבני" או "האחים בלוז". עדיין, האקשן עובד כמעט תמיד ועובד טוב, גם אם אין בו לרוב את העוצמה אשר אפיינה את הסרטים הכי טובים בסדרה, כלומר הסרט השני והשלישי.

בפרק הנוכחי הסרט נקרא רק בשם הגיבור שלה, מה שמסמל את היציאה שלה ממשבר הזהות בו העסקה, אשר הובא בין היתר בכאב הראש שגרמה לאנשים שנתנו לסרטים שמות עבריים, והיו צריכים למצוא צירופים חדשים למילה "זהות". עכשיו ג'יסון בורן לא רק זוכר את הכל, אלא גם לסדרת הסרטים יש זהות ברורה ומגובשת, רצינית יותר וממסדית פחות מזו של סדרת ג'יימס בונד, אבל עם נטייה לפעולה שמהווה את מוקד המשיכה העיקרי. זו זהות לא רעה כלל, אך היא פחות מרתקת מחיפוש הדרך בסרטים המוקדמים בסדרה.