על הבמאי סטיאג'יט ריי ו"טרילוגית אפו" – לקראת הרטרוספקטיבה בסינמטקים

הבמאי ההודי-בנגלי סטיאג'יט ריי הוא אחד מיוצרי הקולנוע שנדמה שרטרוספקטיבה עבורו היא צעד מבורך ומתבקש, עקב היותו אחד מן הבמאים המוערכים ביותר. כזה שבסרטיו עוסק בעולם אשר כמעט ואינו נחשף לצופה המערבי. אומנם הרטרוספקטיבה המתקיימת בסוף חודש יולי (החל מיום ראשון ה-24 לחודש) בסינמטקים רחוקה מלהיות מלאה ומציעה תמונה חלקית בלבד של יצירתו – מבחר הכולל ארבע מסרטיו הראשונים ועוד שלושה מסרטיו המאוחרים – אבל כל סרט של ריי הוא פנינה של קולנוע מעודן ובעל עוצמה.

הקולנוע של ריי שונה ממה שנהוג לחשוב על קולנוע מן המזרח בכלל ומהודו בפרט, שכן הוא אינו מוקצן ומלודרמטי ומתאפיין בסגנון פשוט ונוגה. הוא מושפע מהקולנוע הניאו-ריאלסטי ומסרטיו של ז'אן רנואר באופן בו הוא נותן דגש לפעולות יום-יומית. העולם שהוא בונה עשיר לא רק באירועים סוערים, אלא גם בסערה שבהכנת אוכל או מבט לעבר הזולת. יחד עם זאת, ריי הוא גם אדם משכיל שבא מאחת המשפחות המכובדות באזור בנגלי שבהודו, כך שבכל סרטיו יש מבנה ספרותי מחושב היטב ושימוש מושכל במוזיקה מסורתית, אשר נכתבה לאורך רוב הקריירה על ידי הבמאי עצמו, ובסרטים המוקדמים בידי המוזיקאים הבכירים ביותר של חבל הארץ.

יש לסרטיו גם סגולה נוספת ועליה יותר קשה לשים את האצבע – הם פשוט נראים נהדר, בהעמדת הדמות בסביבה בה היא חיה, כפרית או עירונית, ענייה או עשירה יחסית. גם בסרטים שנעשו בתקציב דל, ריי יודע למצוא פריים שיהיה גם נכון וגם מרהיב לעין.

מבין מבחר הסרטים שיוצגו, מומלץ לנסות לתפוס את כל סרטי "טרילוגית אפו". אלו שלושה סרטים מוקדמים של ריי, שמספרים סיפור של משפחה אחת ובמרכזם גיבור בשם אפו, אשר נולד סמוך לראשית הסרט הראשון, וכל סרט מתאר בערך עשור בחייו. ריי התבסס בשלושת הסרטים האלו על שני רומנים מאת הסופר הבנגלי ביבהוטיבהושן בנדיופדהיאי (ייתכן ואני טועה באיות שמו), שנכתבו בסוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים.

בתחילת שנות החמישים, ריי החל לביים במימון עצמי את העיבוד שלו לספר הראשון בסדרה, "פאתר פאנצ'אלי" (Pather Panchali), שצולם בזמנו הפנוי של הבמאי לאורך כמה שנים, באזור כפרי נידח מאוד. התוצאה שהושלמה בשנת 1955 נראית היום מעט איטית, בעיקר בחלקה הראשון (וריי עצמו אמר כי חלקו השני של הסרט טוב יותר) אך יש בה גם תיאור אותנטי של חיים באזור שולי למדי וגם סיפור התבגרות מקסים. משמעות הכותרת של הסרט היא "שיר הדרך" או "השיר העצוב של הדרך". עם זאת, זהו אב המשפחה שיוצא לדרך, והסרט עוקב אחר המשפחה אשר נותרה מאוחר, לה שייך הילד אפו, אשר אחד משיאי ילדותו המוקדמת הוא מסע לעבר המקום ממנו ניתן לראות את הרכבת. אולם ככל שהסרט מתקדם, הטון הופך מגילוי של העולם לעצוב יותר, כאשר טראומה קשה פוקדת את המשפחה. כבר בסרט הזה משכיל ריי לחשוף את העוצמה הרגשית באמצעים מרומזים, ולא במונולוגים או משחק מוקצן, טכניקה אשר תוסיף להתפתח בסרטיו הבאים של הבמאי. למרות (ואולי בגלל) הראשוניות היחסית של הסרט, רבים מחשיבים אותו לגדול ביותר של ריי ולאחד מהסרטים הכי משפיעים ואהודים בתולדות בקולנוע.

הסרט השני בטרילוגיה, "הבלתי מנוצח" (Aparajito) מ-1956, משויף יותר בסגנון שלו, ומהווה למעשה את הסרט המקצועי הראשון של ריי, אף כי גם בו יש העדפה לצילום בלוקיישן. אם הסרט הראשון היה על הקשר בין המשפחה ובין המקום, סרט זה עוסק בקשר שבין הנער לבין המשפחה, אשר נודדת בתחילת הסרט לסביבה עירונית ועוברות עליה תהפוכות סוערות נוספות. אפו עובר בסרט את גיל ההתבגרות וגם את המפגש הראשוני עם עולם ההשכלה והאמנות אותו הוא מעוניין לחקור ולצמוח בו, דבר אשר עומד בניגוד להישארות בחיק המשפחה האוהבת והלא תמיד אמידה כלכלית. הסרט מפגין אמפטיה לשתי האפשריות אשר עומדות בפני הגיבור. יש בסרט, כמו ברבים מסרטיו של ריי, מעין קינה נוגעת לעולם המסורתי בשילוב עם הערצה להשכלה ולאמנות אשר מושפעת מתרבות המערב.

לדעתי, הסרט הטוב בטרילוגיה הוא השלישי, "עולמו של אפו" (The World of Apu), מ-1959. סרט שמציג את חייו של אפו כאיש עציר ועצמאי, סופר בשאיפה, ופועל בעבודות פשוטות בהווה. אפו מוצא את עצמו בדרך המקרה בתפקיד של חתן בנישואין מסורתיים, אבל באופן פלאי הסיפור המוזר הזה הופך לאחד מסיפורי האהבה היפים שאני מכיר בקולנוע, דווקא בשל תנאי פתיחה קשים ואולי בגלל שגם הוא כרוך בטרגדיות נוראות. סרט זה נעשה לאחר שריי התנסה כבר ביצירת סוגים שונים של קולנוע, והוא גם משלב יותר הומור וכמות גדולה יותר של טכניקות. עם זאת, ברגעי השיא שלו הוא מתבסס על פשטות, בדרך לסיום אשר דומני כי גם ויטוריו דה סיקה, הבמאי שאני חושב כי היינו ההשראה הגדולה ביותר על הסרטים אלו, היה גאה בו.

כאמור, החל משנת השישים, ריי גם כתב את המוזיקה לסרטיו. אולם ב"טרילוגיית אפ"ו המוזיקה נכתבה בידי רווי שאנקר, המוזיקאי הבנגלי הידוע ביותר בעולם, שסרטים אלו חשפו אותו לקהל רחב, בדרך להיותו מורה הסיטאר של ג'ורג' הריסון וכוכב בינלאומי בפני עצמו. המוזיקה בסרט לא רק יפה, אלא גם משמשת ככלי נרטיבי כאשר ריי משתמש בצלילים בהם על המסך נראה דבר כה נורא עד שלא ניתן לתאר אותו במילים. זוהי מוזיקה בנגלית מסורתית, אך יש בה גם מקום להשפעות של המערב ולגיוון. למעשה לעתים נדמה כי היא מעניקה צבע וריח לסרטים שצולמו בשחור לבן. לא במקרה אחד מן הבמאים הכי צבעונים בימינו, ווס אנדרסון, השתמש בפסקול סרטו "רכבת לדארג'לינג" במוזיקה שלקוחה מסרטיו השונים של ריי, בין אם היא נכתבה על ידי ריי או על ידי רווי שאנקר. אנדרסון למד להכיר את הסרטים הללו עקב המלצה ישירה של מרטין סקורסזה.

אומנם הרטרוספקטיבה החלקית מדלגת על הפרק המרכזי ביצירה של ריי,  אבל היא יכולה לאפשר לקהל לראות כיצד הוא התחדש עם השנים וידע להישאר רלוונטי ונוגע גם בראשית שנות התשעים, תוך שמירה על הגדולה העיקרית של הקולנוע שלו – אהבה ואמונה באדם, שהרצון שלו לקשר ולעזרה לזולת בסופו של דבר חזק מכל טרגדיה. טוב הלב הוא הדבר אשר נותר בלתי מנוצח, זה שלפעמים מוחבא על ידי אכזריות רגעית או כעס, אבל בסופו של דבר מתפרץ החוצה.