דרמות הממשות והקולנוע התיעודי של אלן קינג

"במאי הקולנוע הקנדי אלן קינג הוא אחד מהסודות השמורים ביותר של הקולנוע", כך נכתב על גב מארז חמשת מסרטיו של הבמאי התיעודי, שיצא לפני כשש שנים במהדורת קריטריון כחלק מהסדרה "eclipse" (ליין סרטים נפלא שניתן לגלות בו אוצרות קולנועיים מפעימים רבים, ואני יותר מממליץ לבדוק את הוצאותיו. מרבית הסרטים היוצאים בו לא היו זמינים לפני כן בשום פורמט ביתי כזה או אחר). אין ספק שהמשפט הנ"ל קולע בדיוק לבמאי הזה, שמרבית יצירתו נשכחה בתהום הנשייה הקולנועית. אני התוודעתי לשמו לפני זמן רב, אך גם לי לקח יותר מדי זמן עד שרכשתי את המארז וצפיתי בסרטיו.

שמו המלא של המארז הוא "דרמות הממשות של אלן קינג" (הסבר למונח הזה שטבע קינג ביצירתו יובא בהמשך), אך באותה מידה הוא גם היה יכול להיקרא "סרטי החיים של אלן קינג", מכיוון שכל אחד מן הסרטים הכלולים במארז מייצג רגע כזה או אחר באנושיות של כולנו. קינג הוא מהבמאים הבודדים שהדרך בה הוא בחר לנסות להתמודד ולפצח את הרגש האנושי, נדמית לעיתים כיוצאת דופן בכל מובן שהיא. סרטיו של קינג הם תנועה בלתי פוסקת, הבוחנת את מהותה של פעולת הרגש הגועשת לצד פעולת התיעוד והשפעתו.

גישתו של קינג היא מהמייצגים הבולטים ביותר של הקולנוע הישיר, ואת סגנונו הוא כינה כ"דרמה ממשית" (Actuality Dramas). מטרתו היא לתעד את הדרמה של חיי היום-יום ללא בימוי, קריינות, ראיונות וכו'. סרטיו תמיד בתנועה, לעיתים חסרת רחמים, של רגשות מתפרצים. רצונו הוא לתעד את תהליך התהוותם, כשפעמים רבות הוא מנסה להפשיט אותם מהקונטקסט הספיציפי שלהם, להציגם בישירות, ולהפוך את המופשטות הזו לנהירה.
קינג והבמאי התיעודי המפורסם פרדריק ווייזמן, פעלו ויצרו באותה תקופה לצד האחים מייזלס, ובעיניי הם גדולי הבמאים של הקולנוע הישיר. אין דבר מפתה יותר מאשר לערוך השוואה מתבקשת בין ווייזמן וקינג, אשר פעלו על פי קווים מנחים דומים מאוד. אמנם ווייזמן הוא המייצג המפורסם ביותר של הקולנוע הישיר, אבל שני הבמאים בילו תקופת זמן ארוכה עם מושאי הצילום, לפני תחילת הצילומים ובמהלכם (פעמים רבות קינג היה מבלה עם האנשים אותם תיעד אפילו זמן רב יותר מווייזמן), כאשר גישתם האסתטית ומודעותם לעצם המניפולציה של בחירת הזוויות, הקלוז-אפים ותהליך העריכה של הסרט, ניכרת גם כן.
אף על פי כן, אני גם מוצא שוני בין השניים. זהו שוני אפור, אבל בדיוק בגלל זה הוא יותר מסקרן בעיניי. גם לווייזמן וגם לקינג מחויבות אנושית עמוקה שאין לערער עליה למושאי סרטיהם, אך הגישה למחויבות זו מהווה את השוני המהותי ביניהם. ווייזמן, למשל, עוסק במרבית סרטיו עד היום בתיאורם של מוסדות ציבוריים שונים ("בית ספר תיכון" מ-1968, ו"חוק וסדר" מ-1969 המופתיים הם רק שתי דוגמאות מייצגות מאוד לכך). הוא מציג מקומות סבוכים ובירוקרטיים מאוד, תוך כדי הצגתם האנושית של אותן מערכות ושל האנשים המפעילים אותם. השמות הקרים של סרטיו מניעים אצלנו באופן אוטומטי אסוציאציות לגבי טבעם, ומתנפצים במרבית המקרים עד סוף הסרט. סרטיו של ווייזמן חוקרים ומציגים את הדרמה האנושית בין כותלי אותם מוסדות, וההתמודדות הרגשית הנכרת של הפרט – הן של האזרחים והן של עובדי המקום – בהגיעו להתמודד מולם. סרטיו של וויזמן הם פורטרט של מערכות בירוקרטיות אמריקאיות והבעת ביקורת חברתית או פוליטית כלפיהן, דבר שניכר גם בבחירותיו האסתטיות. סרטיו של קינג גם הם חברתיים, אך במובן אחר לחלוטין.

קינג מנסה בסרטיו להתמודד, לעיתים בישירות אכזרית, עם הרגשות האנושיים במובנם היום-יומי ביותר. סרטיו בוחנים ללא הפסק הן את גבולותיו של הקולנוע התיעודי ופלישתו, התערבותו והשפעתו הבוטה על המתועדים שלו, והן את גבולותיהם החברתיים והרגשיים של הדמויות המתועדות בסרטיו. מהות סרטיו של קינג היא לחקור ולתעד את הרגש האנושי המתהווה אל מול המצלמה. היצמדותו ומחויבותו למושאי צילומיו ולרגשותיהם הן הקו המנחה הראשי של סרטיו.
קיימים לא מעט פרדוקסים בעשייתו הקולנועית של קינג. אקט ההצצה במושאי סרטיו נראה לפתע כמתבקש וכסוג של מחויבות אנושית, אך במהלך הצפייה מתברר שההצצה האמתית של קינג היא לנפשנו ותודעתנו שלנו, ולאמונות, ההתנהגות והמנהגים של כל אחד מאתנו. אקט ההצצה בסרטיו הופך לתהליך פולשני-רגשי אך גם מזכך, וזוהי אחת מהסיבות אשר הופכות את סרטיו של קינג לאוניברסליים כל כך בעיניי. בנוסף לכך, סרטיו נצפים ונחווים כסרטי עלילה לכל דבר ועניין. הם ברובם בעלי מבנה נרטיבי-דרמטי מובהק, אשר מהודק באמצעות עריכה וצילום נבונים הרגישים למנעד הניואנסים. הוא גם נהג להתייחס למושאי הצילום שלו בתור דמויות לכל דבר ועניין.
במובנים רבים ניתן לתאר את קינג כמשורר של הרגש האנושי. בבחירותיו האסתטיות הוא אינו שופט אף אחד ממושאי סרטיו, אלא נוכח שם, משקיף ומאזין לאנשים אותם הוא מתעד, אך בעיקר מקבל ומבין אותם כפי שהם. לעיתים הייתה לי התחושה שהוא כמו מנסה לגרום להם ולנו להגיע להשלמה עם הרגשות המתעתעים והלכאורה מאוד אינדיבידואליים.
חשוב לי לציין שקינג פעל לא רק בתחומי הקולנוע התיעודי. הוא גם ביים כמה סרטים עלילתיים ופרקים רבים בסדרות טלוויזיה פופולאריות כמו "יום שישי ה-13" ו"איזור הדמדומים".

וורנדייל

סרטי הנעורים

בסרטו הראשון והמוכר ביותר, "וורנדייל" (Warrendale) משנת 1967, בחר קינג להתמקד במוסד טיפולי ייחודי בטורונטו, שנתן לסרט את שמו, המטפל בילדים ונערים בעלי הפרעות רגשיות ופסיכולוגיות מורכבות המתבטאות בהתקפי זעם אלימים ובלתי נשלטים. האווירה והסביבה של וורנדייל היא ביתית מאוד, אך שיטת הטיפול של מייסד בית הספר ג'ון בראון היא זו שעוררה מחלוקות כה רבות בקרב הממשלה הקנדית, ויש להעריך שגם בחלק מצופי הסרט: כאשר המטופלים נתונים בהתקפות הזעם, צוות המקום תופס בכוח את ידיהם ורגליהם, ומכריח אותם להתעמת בלי אפשרות של בריחה פיזית עם רגשותיהם ובעיותיהם. ממבט ראשון זה מזכיר במעט את אותן כותנות אשר השתמשו בהן במוסדות לחולי נפש, רק שבגרסה אנושית זה נראה אלים או אגרסיבי מדי, אם כי בכמה מקרים מתברר שלא כך הדבר.

כבר בסרטו הראשון, משליך אותנו קינג לשדה הקרב של הרגשות האנושיים ברגעי גיבושם והתהוותם, ובחירתו באותם ילדים ומתבגרים עם נפשות פצועות ומעונות, נדמית לפתע כבחירה טבעית לגבי קינג ב"דרמת הממשות" הראשונה שלו. ההתפרצות המורכבת של הרגשות הללו, כמו מגדירה את גישתו של קינג לאורך כלל הסרטים הכלולים במארז.

הצוות של וורנדייל כולל בתוכו מטפלים מעוררי הערכה בדאגתם הכנה והאמיתית לנערים, והסרט טומן בתוכו כמה מהסצינות המרגשות והמטלטלות ביותר בכל הקשור לייצוגו של הרגש האנושי בקולנוע באופן ישיר ומכוון. קינג מצליח ליצור זאת באמצעות התוויה מדויקת ומהודקת של נרטיב, המזכיר גם כן במבנהו התפרצות כוללת. שתי סצינות מדגישות זאת במיוחד – הראשונה כוללת שיחה רגועה וכנה בין איירין, אחת הנערות הבולטות ביותר בסרט, ובין אנה מהצוות המטפל. בשיחה הזו עולים החסך באהבת הוריה של איירין, הרצון שלה לדכא את רגשותיה לצד הצורך ההכרחי בהתפרצותם, ועל הרצון הבסיסי והעמוק ביותר להיות נאהבת. איירין מנסחת כמה מתובנותיה בצורה מופלאה ונהירה שעלולה לגרום לכמה דמעות הזדהות לזלוג במהלך הצפייה בה. הסצנה השנייה, שגם מהווה את הבסיס הדרמטי והרגשי ביותר של הסרט, הוא הרגע בה מתבשר הצוות שהטבחית של המוסד, שהייתה אחת מאנשי הסגל היחידים של המקום שאינם מטפלים ושמרה על קשר טוב עם כמה מהבנות, מתה במפתיע, והצוות ההמום צריך להודיע לנערים על כך. כאשר בראון מבשר על כך לראשי המוסד האחרים בטלפון, הוא מסביר להם את הנחיצות בתיעוד של קינג את שלב ההודעה למטופלים. תגובות הנערים לחדשות נעות בין קיצוניות היסטרית ועצובה, לבין הלם שקט ואפתיות מוחלטת של כמה מהם. זהו רגע מרתק בהציגו ברגע נתון וספונטני אחד את מלא התגובות האנושיות למוות.

"וורנדייל" יועד לשידור ב-CBC, הטלוויזיה הממלכתית הקנדית, אך כמה מבכירי הערוץ הזדעזעו לשמוע את השימוש בשפה הגסה הרבה במהלכו ופסלו אותו. בעקבות כך, קינג הצליח להשיג זכויות להפיצו בבתי הקולנוע. הסרט הוקרן בפסטיבל קאן שם הוא זכה בפרס מיוחד, ובשבחים מצידו של לא אחר מאשר ז'אן רנואר, שכינה את קינג כ"אמן ענק". וורנדייל עצמו נסגר לאחר שנת פעילות בודדת בלבד בעקבות חילוקי דעות לגבי איכות הטיפול.

"Come on Children" משנת 1973, הוא הסרט החריג ביותר בפילמוגרפיה התיעודית של קינג, הן בהיותו ניסיוני יותר מבחינה נרטיבית והן בזניחתו של קינג את עקרונות הקולנוע המתבונן. למעשה, אם הסרט היה יוצא בימינו הוא היה ככל הנראה משודר בטלוויזיה ומקוטלג כעוד סרט בעל אופי של תוכנית ריאליטי. אף על פי שאיני מסכים עם זאת לחלוטין, יש בכך הרבה מן האמת. מעבר לכך, אפשר לראות בסרט כמעין המשך תמאטי ל"וורנדייל", בו קינג ממשיך לחקור את נפשם ותודעתם המבעבעת של בני נוער ברגעי התגבשות זהותם, רק שהפעם הנערים אינם בעלי הפרעה רגשית.

חבורה של עשרה בני נוער, חמישה בנים וחמש בנות, נשלחת לבית מבודד בערבות הקרות של קנדה למשך עשרה שבועות, ללא שום פיקוח של מבוגר אחראי, תוך שהם אינם כפופים לחוקי החברה השונים. עשרת הנערים נבחרו לאחר שקינג ראיין במהלך התחקיר לסרט כ-400 בני נוער. אם חשבתם שהתוצאה תהיה אנרכיה מוחלטת, אז טעות בידיכם. רובם מדברים אחד עם השני ופורקים את תחושותיהם הרגשיות בכנות מלאה. כמו הרבה בני נוער טיפוסיים גם הם שותים ומעשנים מריחואנה אל מול עדשת המצלמה. בסצינה אחת שניים מהנערים אף מזריקים הרואין ברגע מטריד, בו ראוי בהחלט לתהות על האתיקה התיעודית של קינג, אך בו בזמן להעריך אותה בצורה מסוימת (כמו שכבר הזכרתי בהתחלה – הרבה פרדוקסים קיימים בגישתו הקולנועית).

כאמור, זהו סרטו הניסיוני ביותר של קינג שכן הוא מגשים את חלום האוטופיה לכאורה לחבורת הנערים הנבחרת, ובניגוד ל"וורנדייל" לא הייתה להם שום הכנה לנוכחות המאסיבית של קינג וצוותו במהלך שהותם בבית. ההסרטה החלה עם כניסתם של הנערים ונדמה שהפעם קינג מעוניין במודעות הכמעט מוחלטת של הנערים כלפיו, הוא אינו מעוניין להיות הזבוב על הקיר בסרט הנוכחי. הסרט ניסיוני גם בגלל מבנהו ועריכתו המבולגנים לכאורה, בלגן שכמו בא לדמות את תודעת גיל ההתבגרות, והרבה פעמים לאחר סצינה עצובה, תגיע סצינה של שטויות ושמחה.

הסרט עצמו נפתח בשיר בסגנון "המסעדה של אליס" של ארלו גאתרי (ששם הסרט הוא שם אחד משיריו המופיע במהלכו בפסקול), שכתב ומבצע אחד מהנערים השוהים בבית, אלכס לייפסן (לימים סולן להקת הרוק הידועה Rush). הפתיחה מציגה בצורה נהדרת את כל דרי הבית עם אבחנות מצחיקות וחדות אודותיהם. בין שוהי הבית גם נערה אחת בהריון שאף יולדת במהלך הסרט. ניתן בהחלט לראות בסרט כמייצג את הדור שהתחיל למרוד בערכים השמרניים של הוריו, והדבר בא לידי ביטוי בסצינות בהם ההורים מורשים לבקר בבית.

יש גם רגעים משעממים בסרט ובעיניי הוא אינו משיאיו של קינג, אך הוא עדיין מייצג באופן נאמן ומסקרן את סרטי הדרמה הממשית שלו ועקרונותיה.

זוג נשוי

"זוג נשוי" (A Married Copule) משנת 1969 הוא תיעוד מהפנט של משבר חיי הנישואים ועירור התא המשפחתי של בילי ואנטואנט אדוארדס, החיים בקנדה בנקודת זמן היסטורית וחברתית. אז החלה המגמה העולמית של בחינה מחודשת של תפקידי המגדר, וניפוץ הטאבואים הקשורים לחיי הנישואים והזוגיות ולמטריאליזם הנוקשה הנלווה אליהם כתוצאה מתחייבת מכפיית הקפיטליזם הנוקשה.

מבחינות רבות מאוד "זוג נשוי" הוא אחד מהסרטים התיעודיים הייחודיים שנעשו. רמת החשיפה של בילי ואנטואנט בפני קינג וצוותו היא מוחלטת במלוא מובן המילה. הריבים הקולניים, ולעיתים קרובות המאוד מכוערים ביניהם, מתועדים במלואם, פעמים רבות בקלוז-אפים נוקבים וכמעט אכזריים בישירותם הכנה והרגשית. לא מעט פעמים הזוג אפילו מופיע בסיטואציות שונות בעירום מלא מול המצלמות (ולמקרה שתהיתם – הם לא מתועדים בעת קיום יחסי מין).
קינג ואשתו התיידדו עם בני הזוג בעת שגרו באי איביזה בספרד, ובראיון מאוחר עמו טען קינג שהאדוארדסים הסכימו להשתתף בצילומי הסרט בתקווה שהדבר יעזור להם לפתור את הבעיות ביניהם.

יש כמה סצינות בהם די ברור שהזוג עושה הצגות בשביל המצלמה, והדוגמה הבולטת ביותר לכך היא כאשר הם רוקדים ריקוד נפלא ומוזר בו זמנית לצלילי "a day in the life" של הביטלס המתנגן מהפטיפון שלהם. הספקות לגבי כמה מהרגעים הללו רק מוסיפים לאותנטיות של הסרט, ומצליחים לחשוף התנהגות ואמיתות נסתרות באישיותם, שכפי הנראה לא היו נחשפים ללא נוכחות המצלמה. יחד עם זאת, רוב הסרט לא נראה מתוסרט או "משוחק", ואני מציין זאת בגלל הדיון שניצת סביב הסרט כאשר הופץ בניו יורק בהפצה מוגבלת.

המילה "ערעור" מתארת את הסרט בצורה הטובה ביותר, אך זהו אינו ערעור קיומי, אלא ערכי ורגשי על רקע כל מה שציינתי בתחילה, בעיקר החלפת תפקידי המגדר ומושג הזוגיות והנישואים.
דבר נוסף שקינג מתמחה בו הוא לתפוס את הדימויים הספונטניים המתרחשים בעת ההסרטה. ב"זוג נשוי" יש כמה רגעים שכאלו, אך המבריק מכולם קורה כאשר משפחת אדוארדס יוצאת לחופשה בקנדה ונפגשים עם חברים משותפים. במהלך המפגש אנטואנט הולכת הצידה עם אחד החברים והם מתחילים לשוחח. במהרה השיחה נהפכת לפלירטוט, והמצלמה של קינג מתמקדת בידיהם של השניים. בעוד אנו ממשיכים לשמוע את שיחתם, ניתן לראות על ידו של הגבר טבעת נישואים איתה הוא לפתע מתחיל לשחק, מעלה ומוריד אותה מאצבעו, בעוד ידיה של אנטואנט משחקות בביישנות ובסוג מסוים של עצבנות בשמלתה. אלו מהרגעים הקולנועיים הנדירים הללו שברור שלא יהיה ניתן לשחזר, וגם מגדיר את הרגע החברתי וההיסטורי של המשברים שציינתי בהתחלה. רגע אחד גם מעלה שאלות אודות האתיקה של הקולנוע הישיר בכלל ושל גישתו של קינג בפרט: באחד מהריבים הקשים בין בני הזוג, בילי דוחף בכוח את אנטואנט מחוץ לביתם בעוד קינג וצוותו ממשיכים להתבונן, להסריט ולא להתערב או למנוע את אקט האלים שנראה בבירור שהולך להגיע.

סרטי הקיום הממשי ואובדנו

כמו שציינתי בהקדמה, סרטי המארז ובחירתם הנבונה כמו מייצגים שלבים שונים בחיים ובקיום האנושי, וכך שני הסרטים האחרונים במארז עוסקים במוות טרגי ובאבדנו של הזיכרון.
את הראשון שבהם, "Dying at Grace" מ-2003, לא הצלחתי לצלוח עד סופו מכיוון שהוא קשה מנשוא. קינג מתלווה לחמישה חולי סרטן סופניים ומשפחותיהם שאישרו לו לתעד אותם בחודשיהם וימיהם האחרונים, כולם מאושפזים במרכז הבריאות שבטורונטו. אני הצלחתי לשבת מולו כשעה, ואורכו הוא כשעתיים וחצי. קינג מביא את הסיפור של כמה מהם בעריכה מקבילה, וחלקם מתועדים ממש ברגעיהם האחרונים או ברגעי גסיסתם המייסרת והמתמשכת. מכיוון שלא ראיתי את כולו (ובאמת שניסיתי לעשות זאת לקראת כתיבת הטקסט), לא ראוי שאפרט עליו, אך רק אציין שזוהי הייתה שעה קשה מאוד לצפייה ולצד זו גם שעה של אנושיות, חסד, הבנה וקולנוע מינורי באופיו אך עצום במהותו. שתי הדמויות אליהם התוודעתי בשעה זו לא יוצאות מראשי, ואני מקווה שכאשר אשלים אותו בעתיד אחזיר את חובי בכתיבת התרשמות ראויה מהסרט, שהמתועדים בו ביקשו מקינג להקדישו לחיים בכלל, ולאנשים החיים בפרט.

הסרט השני הוא "זיכרון למקס, קלייר, אידה והחברה" (Memory for Max, Claire, Ida and Company) מ-2007, ובו קינג מתעד חבורה של קשישים בבית אבות יהודי בטורונטו, וכל אחד מהם מצוי בשלב מתקדם של דמנציה ומחלות זקנה הגורמות לערעור ואיבוד הזיכרון.
הסרט הנוכחי לא פחות קשה, אך אותו צלחתי. גם פה ישנה ההתבוננות רגישה ומלאת חסד אנושי של קינג בנושא כה כאוב וטעון, מה שהופך את היצירה הזו לסוג של הרהור על הדבר שאמור להיות הממשי מכול – הזיכרון האנושי ותפיסת המציאות של הרגע הנתון. מבחינות רבות, המציאות אותה קינג מתעד בסרט זימנה גם לו סוג של סגירת מעגל קולנועית. כמו ב"וורנדייל", שם הטבחית האהובה של המוסד מתה במפתיע ובאופן טרגי, גם פה מקס, אחד הדיירים, מת בפתאומיות לאחר מעידה שפצעה אותו אנושות. אחד מהרגעים קורעי הלב בסרט מגיע כאשר צריכים לבשר לחברתו הטובה שהוא נהרג, ולאחר כמה ימים מודיעים לה זאת שוב בגלל מחלתה. כך זה חוזר חלילה עוד כמה וכמה פעמים, ובכל פעם היא חווה את האבל עליו מחדש ובמלוא העוצמה רגשית, כמו שהודיעו לה בפעם הראשונה. ובכלל, המציאות מתהווה ונוצרת לפני רוב השוהים הקשישים ממש כפי שמציאות מסוימת מתגלית ונחווית לנו לראשונה כאשר אנו צופים בסרט. תובנותיו המרתקות של קינג אודות הזיכרון האנושי וערערו המוביל בטבעיות לערעור קיומי-מציאותי, טבולות באנושיות כל כך ייחודית ונדירה בעושרה.

אלן קינג עצמו מת מסרטן בהיותו בן 79 בשנת 2009. אני יותר ממקווה שהטקסט הזה יגרום לכם לרצות להתוודע ליצירתו של הבמאי הייחודי הזה, שקצת נשכח וממש לא בצדק.