הפשיזם לא יעבור: 80 שנה למלחמת האזרחים בספרד – ״קריאת העורב״ וסרטים מומלצים נוספים

במהלך חודש יולי תוקרן בסינמטקים של תל אביב, חיפה וירושלים (לאחר סיום פסטיבל הקולנוע של העיר) תוכנית של 12 סרטים לציון 80 שנה למלחמת האזרחים בספרד, תחת הכותרת ״הפשיזם לא יעבור״. המלחמה הזו ממשיכה להיות פצע פתוח בתודעה האירופאית, דבר אשר בא לידי ביטוי בכך שחלק ניכר מן הסרטים אשר יוצגו במסגרת התוכנית נוצרו ב-20 שנה האחרונות. מחלמת האזרחים הספרדית מעניינת ממספר סיבות – היא מייצגת קרע בתוך עם ומאבק אלים בין הפלגים הקיצוניים מימין ושמאל, מעבר לעימות בין האידאולוגיה הפאשסיטית לאידאולוגיה הסוציאליסטית (במה שהקדים את מלחמת העולם השנייה). אך כשם שהמלחמה מייצגת שבר פנימי, יש בה גם מימד של התגייסות עולמית, שכן אנשים בכל רחבי העולם באו להתנדב ולהילחם במאבק למות בשל אידיאלים בארץ זרה.

תוכנית הסרטים מוקדשת לא רק למלחמה עצמה, אלא גם לעידן השלטון הפאשיסטי של פרנקו שבא אחריה, ודומה כי המילה פאשיזם הופכת לאופנתית לאחרונה, אם כי דומני שאנשים לא תמיד מבינים מה עומד מאחוריה – הקסם והעוצמה שתפיסת העולם הזו יכולה לייצר והיכולת שלה להגביל את החופש ולהתאכזר לחלש. הדבר בא לידי ביטוי בסרטים אשר נוצרים ברחבי העולם, בספרד ומחוצה לה. העובדה כי הפאשיזם המשיך לפרוח בספרד (ובפורטוגל) גם שלושה עשורים לאחר שמוגר באיטליה ובצרפת הפכה את האזור לקרקע לדיון בהגבלות השלטון ובהערצת הכוח, גם עבור יוצרים אשר פעלו מחוץ למדינה, או בתקופה מאוחרת יותר.

בכמה מן הסרטים אשר יוצגו בתוכנית, הדגש מושם על נקודת מבט של ילדים, אשר חווים את הקרע במדינה ואת הגבלת החופש מבלי לתפוס אותו לגמרי. האכזריות של הפשיזם גוררת סבל ועצב אשר ייתכן ויובילו לאכזריות גדולה יותר בדור ההמשך, דבר אשר מובא בצורה הטובה ביותר בסרט אשר פותח את התוכנית – ״קריאת העורב״ (Cria Cuervos) של קרלוס סאורה, בעיניי אחד מן הסרטים הכי גדולים אשר נוצרו אי פעם בספרד ואולי בכלל.

הסרט צולם בשלהי שלטונו של פרנקו ולא פחד למתוח ביקרות נקובת על האתוס הפאשיסטי, עוסק בילדה בשם אנה, בת אמצעית בין שלוש אחיות. כותרת הסרט מבוססת על פתגם ספרדי שמשמעותו שמי שמגדל עורבים שלא יתפלא עם מנקרים את עיניו, והסרט מותח ביקורת על חינוף קפדני, אבל גם על דיכוי גברי של נשים, שכן אנה בעיקר מתחברת לכאב של אמה, בעודה סבורה כי נגרם בעיקר בידי אביה – קצין פשיסטי ורודף נשים. ניתן לקרוא את הסרט כיצירה על הקרע שהולידה המלחמה – האם אשר מייצגת אהבה וחופש היא כוחות הרפבוליקה והאב הוא כמובן הפאשיזם של פרנקו, גם ברמה הלא-מטאפורית. אך מדובר ביצירה מורכבת יותר, אשר לא מגבילה את עצמה לפירוש בודד.

אם אידיאליות משפחתית נוכחת בסרט, הדבר מתבצע בעיקר בפתיחתו, ברצף של תמונות סטילס אשר שבות ומופיעות במהלכו. רק בהן יש אחדות אמיתית, אין תנועה או מאבקי שליטה. בדקות הראשונות של הסרט האב מת ונמסר לנו כי האם מתה גם היא, מספר שנים קודם לכן. אך הילדה אנה ממשיכה לראות את הוריה מדי פעם, לפחד מאביה ולהיזכר באהבה של האם. הסרט נותר צמוד לתודעה שלה במגוון דרכים וקופץ בין הזמנים, כאשר לעתים זו התודעה שלה בתור ילדה, ולעתים היא פונה ישירות למצלמה בתור אישה בוגרת ומספרת את התחושת שלה לגבי הילדות.

אנה המבוגרת מגולמת בידי ג'רלדין צ'פלין (בת זוגו של סאורה באותה תקופה ובתו של אתם יודעים מי) אשר מגלמת גם את האמא, הן בחזיונות והן בפלאשבקים, ובעיקר בקטעים בהם הגבולות לא ברורים. אולם, גם אם לא תמיד ברור באיזו רמה של מציאות או תודעה מתרחש הדימוי אשר נראה על המסך, או באיזה רגע היסטורי ואישי מדויק עוסק הסרט, הכנות הרגשית שלו הופכת את היצירה לנהירה מאוד. צ'פלין מוכיחה גם בסרט זה שהיא שחקנית מופלאה, אולם התצוגה הכי מרשימה בסרט היא של השחקנית אשר מגלמת  את אנה הילדה. שנה הוא אנה טורנט, אחת מן השחקניות-ילדות הכי זכורות בתולדות הקולנוע עוד לפני סרט זה, בזכות ״רוח הכוורת״ של ויקטור אריקה (לא להתבלבל בין סרט זה לבין ״הכוורת״ שיוקרן אף במסגרת התוכנית).

הגדולה של ״קריאת העורב״ היא היכולת של סאורה לבנות סיפור שהוא גם אלגורי ומלא בסמלים המתקשרים למצב של כל ספרד, אבל בעיקרו ובבסיסו הוא סיפור אישי מאוד של ילדות אומללה אחת, בחיפוש אשר רגעים של חופש ואושר. זהו גם ובעיקר סרט על הכאב שבילדות, מול חינוך קפדני המונהג בידי הדודה של הגיבורה, מול אובדן ההורים, אבל בעיקר מול העולם. כפי שנאמר בסרט, הגיבורה פשוט לא מסוגלת להבין את המחשבה כי הילדות היא תקופה מאושרת, אפילו אם יש בה רגעים עליזים או צבעים עזים. השימוש של הסרט בצבעים מבטא תחושה זו, כאשר האדום משתלט על הסרט ברגעים מסוימים ומרמז על יצר וחופש, אבל רוב הזמן הוא כבוי.

סאורה, אולי הבמאי הגדול ביותר שצמח בספרד של פרנקו (והממשיך להיות דומיננטי בקולנוע העולמי עד ימינו) רותם בסרט הזה את כל אמצעי הקולנוע לטובת האמירה שלו והסיפור הנוגע ללב. בולט במיוחד הוא השימוש בפסקול – מוזיקה קלאסית או רעשי רקע אשר לעתים גוברים על מנת להעצים את תחושת המחנק. ובעיקר שיר פופ אחד, אשר לא נכתב עבור הסרט, אבל הפך ללהיט בעקבותיו. מדובר בשיר ״Porque te vas״ שנכתב בידי חוזה לואיס פארלס. במידה רבה, השיר שעוסק בפרידה רומנטית מייצג את הטון של הסרט – בשמיעה ראשונה, המנגינה שלו שמחה וקופצנית. אך המילים הן כאב אינסופי, הסבל הפנימי שמסתרר מאחורי ילדות מאושרת. התחושה היא כי יש בשיר משהו אפל מאוד, ואנה היא בסופו של דבר אחת מן הילדות הכי אפלות בתולדות הקולנוע, סוג של ילדה-עורב.

עוד סרטים מומלצים במסגרת התוכנית: ״איי כרמלה״ (¡Ay, Carmela!), סרט מאוחר יותר של סאורה שעוסק בצורך לשתף פעולה עם אידאולוגיה הפוכה לאמונה; ״מדריד לפני חניתה״ של ערן טורבינר, אשר עוסק בהתגייסות של חלק מן הישוב העברי לצד של הרפובליקה; שלושה סרטים של הבמאי מריו קאמוס, בהם סרטו הידוע ביותר ״הקדושים והתמימים״ (Los Santos Inocentes) אשר מתאר את הקושי של חיי האיכרים בתקופת פרנקו, וכן העיבוד שלו ל״בית ברנרדה אלבה״ (La Casa de Bernarda Alba) המחזה היודע ביותר של פרדיקו גרסיה לורקה, המשורר-מחזאי שנרצח בידי הכוחות של פרנקו סמוך לראשית המלחמה.

שווה גם להזכיר את ״ילדים של אף אחד״ (The Devil's Backbone) ו״המבוך של פאן״ (Pan's Labyrinth), שניים מן הסרטים הטובים ביותר של הבמאי עתיר ההמצאות גיירמו דל טורו, שיוקרנו גם הם במסגרת התוכנית. הקולנוען המקסקיני משתמש בהרבה אלמנטים של פנטזיה בסרטיו על מנת לייצג את הפחד ועל מנת להציע סוג של מפלט. עבורו, המסע לעבר הפאשיסטי של ספרד או למלחמה אינו מנותק מן ההווה של אמריקה הלטינית בימינו. הסרטים שלו יוצאים מן המימד המטאפורי ומנסים, דרך הפחד, לנתב מחדש לעבר ילדות מאושרת, אם דבר כזה אפשרי בעולם כה אכזרי ומלא במפלצות, בעיקר כאלו בעלות פני אדם.