פסטיבל קולנוע דרום 2016: הדיווח של עופר – "אנה והאחרים", "שבוע לבד", "בחזרה לבורמה", "מקלט שקט"

כרגיל, יצא לי להיות בפסטיבל קולנוע דרום הרבה פחות ממה שקיוויתי. ובכל זאת, בתוספת לפוסט ההמלצות, מצורפת התרשמות קצרה שלי על מספר סרטים מרשימים של שניים מאורחי הפסטיבל – סלינה מורגה ומידי זי, שני במאים בעלי סגנון ייחודי, שכל אחד מהם הרשים אותי באופן שונה. קודם הארגנטינאית, ואחריה הבורמזי.

אנה והאחרים
Ana y los Otros

דומני כי כבר בסרטה הראשון, סלינה מורגה הצליחה לייצר משהו שהרבה יוצרים אחרים מנסים ולא מצליחים – פסיפס אנושי אשר מורכב מרגעים קטנים, חלקם כמעט נטולי דרמה, אבל כולם מלאי קסמים קטנים, כולם משדרים אמינות. כמו סרט של לינקלייטר, אבל יותר טבעי וגם יותר שנון, רוב הזמן. במהלך הצפייה תהיתי האם היא מושפעת מאריק רוהמר ובסוף ההקרנה הבמאית אכן ציינה אותו כאחד ממקורות השראה העיקרים שלה (יחד עם עבאס קירוסטאמי). אבל יותר מכל, ״אנה והאחרים״ הוא סרט קטן ושלם אשר עומד נהדר בפני עצמו, ללא צורך בהשוואה ליצירות אחרות.

הסרט עוקב אחר אנה (קמילה טוקר), צעירה בשנות העשרים לחייה החוזרת לעיר פארנה, בה גדלה. אנה נפגשת עם שורה של אנשים מעברה וכן עם מכרים חדשים, בשיחות אשר לפחות בהתחלה נראות אקראיות. אך גם מה שנראה אקראי או מאולתר בסרט מתגלה כבעל ערך מחושב היטב. הסרט צולם בפילם והוקרן בעותק 35 מ״מ מרהיב, אשר נראה מיושן ואסתטי בו זמנית.

אנה מנסה לשוב מעט לתמימות, לתחושה של נעוריה. באופן בו היא מסתכלת על מערכות יחסים, דומה כי יש בהשקפת העולם שלה שילוב של אכזבה מן החיים הבוגרים ורצון לשוב לרומנטיקה, לאהבה גדולה. אנה מחפשת אחר בחור עימו יצאה בעבר, אבל דומה כי החיפוש איננו רק אחרי אהבה ישנה, אלא אחרי עצמה ישנה, אולי בדרך להגדרה עצמית חדשה.

אבל האחרים, אותם אנשים שאנה פוגשת במקרה או שלא, הם חלק לא פחות מהותי בסרט. כל שיחה חושפת אדם מעט שונה, בעל שאיפות אחרות בחייו, או אכזבות אותן הוא חווה. אנה לא ממהרת לחשוף פרטים על עצמה, לכן רוב הזמן היא בעמדת המקשיבה. דרכה אנחנו זוכים להכיר ויטראז׳ אנושי נרחב, בעוד אנו לומדים בדיעבד להכיר טוב יותר גם הדמות הראשית, אשר יש בן חן רב וגם לא מעט כאב, המועבר בעיקר מבעד לחיוך.

שבוע לבד
Una Semana Solos

סרטה השני של סלינה מורגה מרשים מאוד אף הוא. גם במקרה זה, מדובר בסיפור בנוי היטב אשר נדמה תחילה כי הוא מורכב מהתרחשויות אנושיות קטנות שלאו דווקא מתחברות. הסרט עקוב אחר קבוצה של ילדים אשר נשארים לחיות לבד בבית במשך שבוע, בעוד הוריהם מצויים בחופשה. מדובר בשתי משפחות של בני דודים, אשר לנים בבית בו נשארת גם עוזרת הבית שבעיקר טרודה בענייניה. הילדה הגדולה בחבורה, מריה, מצויה כבר בגיל ההתבגרות ועקרונית אמורה להיות האחראית. בפועל היא זו אשר מדרדרת, כבר מן הפתיחה, את בני משפחתה לשורה של פריצות לבתי השכנים, בשכונה פרברית מאוד עשירה ומאובטחת. הפשעים הולכים וגדלים, כמו גם חיפוש הזהות האישית של מריה, אשר מנסה להגדיר את עצמה כאישה מינית בשלב יחסית מוקדם של גיל ההתבגרות. הגעת אחיה של עוזרת הבית משנה את הדינמיקה הפנימית בתוך החבורה.

לא לחינם אימץ מרטין סקורסזה את הבמאית אחרי הצפייה בסרט זה – יש בו הרבה הבנה של הצורך בהשגחה הורית, אבל גם של הצורך בחופש, בחיפוש דרך, אפילו כשהחיפוש הזה מתבצע דרך אקטים לא מוסריים ולא חכמים רגשית בטווח הקצר והארוך. חצי השעה האחרונה של הסרט, בה הכל מתחבר, ערוכה בצורה חכמה, אשר מאפשרת את הבנת נקודת מבטן של כמה מן הדמויות.

בחזרה לבורמה
Return to Burma

בסרטיו של מידי זי, ההתבוננות היא העיקר, החשיפה השקטה של החיים הצנועים של תושבי בורמה. בסרט זה, פועל בניין שעובד בטיוואן חוזר לכפר העני בו גדל כסיפור הצלחה יחסי. העבודה בחו"ל פירושה כסף רב במונחים מקומים, אך הוא חש שייכות גדולה יותר לעולם אותו עזב, גם אם זהו עולם בלי הווה או עתיד. הסרט מתרחש רגע אחרי קיום הבחירות החופשיות הראשונות במדינה, אך הוא מראה כמה סטטי נותר המצב. אולם, מדובר בסרט שאין בו אך ורק ייאוש, אלא בעיקר מבט על המתרחש, בעזרת שחקנים לא מקצועיים וסצנות שברבות מהן אין דרמה של ממש.

הצפייה בסרטיו של הבמאי אינה נוחה, ולא פעם דומה כי הוא נופל לקלישאות של ייצוג העולם השלישי. יחד עם זאת, ברגעיו הטובים יש בסרט זה, כמו גם בסרטיו הקודמים עליהם כתבתי, משהו מרתק. הגיבור לא מנסה להפוך את הדמויות שלו לצדיקות, או למייצגות של מכלול, אלא מראה פיסות חיים קטנות.

מקלט שקט
Silent Asylum

סרטו קצר זה הוא אולי השאפתני ביותר של מידי זי – וגם זה שהכי עניין אותי. אולי משום שהוא נוצר בשיתוף פעולה עם השחקנית יוהנה פרייס, שמוגדרת כבמאית שותפה. בשיחה לאחר ההקרנה, העיד הבמאי כי לא נהנה משיתוף הפעולה, אבל ריבוי נקודת המבט והשילוב בין שתי שפות אמנותיות הוא הלב של הסרט, אשר בסופו של דבר מבקר את הרצון והיכולת של העולם המערבי להבין את מצוקות העולם השלישי.

הסרט מספר, בעזרת רצף עדויות של פליטים מבורמה, על כמה מן המשברים ההומניטריים הכבדים ביותר שידעה הארץ במהלך המאה ה-20 – סיפורים על עוני, רצח, והתפרקות כפויה של קשרים עם המשפחה והמולדת. העדויות מצולמות באופן כפול: מצלמה אחת נמצאת חלק מן הזמן בפריים על מנת לייצר את הסרט התיעודי, ומצלמה שנייה מצלמת את המתעדת. בחירה זו מדגישה כי גם העדות נתונה לפרשנות היוצר, ומדובר ביוצרת חיצונית לסיטואציה.

בחלקו השני של הסרט, פרייס מדקלמת את דיאלוג הפתיחה מתוך ״הירושימה אהובתי״. היא אומרת את שני החלקים – את הזוועות שהיא ראתה, את העדויות שליקטה, וגם את הטענה כי היא לא ראתה באמת. אי אפשר באמת לגעת, או להבין. דומני כי דווקא שיתוף הפעולה ממנו מידי זי לא היה מרוצה דווקא העשיר את היצירה שלו ברובד נוסף, לפחות עבור הקהל הרחב יותר.