״המרוץ״, סקירה

בתור חובב ספורט, אין הרבה דמויות מן התחום אשר מרתקות אותי ומעוררת בי הערצה יותר מאשר ג'סי אוונס. סיפור ההצלחה שלו הוא אחד מן המרתקים ביותר והטעונים פוליטית בתולדות האתלטיקה, סיפור בעל השלכות בינלאומיות של ממש. לכן, נדמה לי שקשה ליצור סרט על דמותו אשר לא ירגש אותי, גם אם רק בחלקים מן היצירה. לזכות יוצרי הסרט ״המרוץ״ ניתן לומר שהם כמעט והצליחו במשימה הבלתי אפשרית – במהלך רוב הצפייה בסרט חשתי אדישות למתרחש, אם לא אכזבה של ממש מן הפלקטיות של היצירה (מול ההיסטוריה המורכבת יותר). אבל יש גם חלקים סוחפים יותר, גם אם אין בהם התעלות קולנועית או בניית דמויות כלשהי – כי בכל זאת, זה הסיפור של ג'סי אוונס. או לפחות המיתוס של סיפורו.

לזכות יוצרי הסרט, השם האנגלי של היצירה נהדר – ״Race״ גם מתאר את המרוץ והריצה וגם את נושא הגזע, אשר ריחף מעל אוונס האפרו-אמריקאי לאורך כל חייו, בין אם בארה"ב המאוד גזענית של שנות השלושים וכמובן שבגרמניה הנאצית, בה השתתף באולימפיאדת ברלין 1936. לא ניתן לתרגם את שם הסרט לעברית, אבל ניתן בהחלט היה להיפטר מן ההרגל הביזארי של המפיצים בארץ להוסיף ה' הידיעה לכל כותרת של סרט, אם צריך ובעיקר כשלא צריך. כי לעזאזל, אין בסרט רק מרוץ אחד שעומד במרכז, והתחרות הכי מפורסמת של אוונס בברלין הייתה בכלל בקפיצה לרחוק, גם אם הוא שבר שיאים וגרף מדליות גם בריצות.

בכל מקרה, הסרט עוקב אחר אוונס במהלך תקופה של כשנתיים – החל מתחילת לימודיו במכללת מדינת אוהיו ועד לחזרה מן האולימפיאדה. מבחינה דרמטית, הסרט מתמקד ביחסים בין אוונס (המגולם בידי סטפן ג'יימס) לבין מאמנו הלבן לארי סניידר (ג'ייסון סודייקיס). סניידר היה מאמן חשוב וחדשן מכמה סיבות, וגידל אלופים ושיאני עולם גם אחרי אוונס (הסרט נוגע בשיטות האימון שלו בצורה קלה). עם זאת, בסרט הוא מתפקד בעיקר כקלישאה של מאמן אלכהוליסט קשוח לכאורה, שמזהה בחניך שלו הזדמנות לכפר על הכשלון היחסי שלו בתור ספורטאי. קו עלילה אחר קשור ליחס בין אוונס לבין אמה של בתו, רות (הבת הבכורה נולדה כאשר השניים היו מתבגרים). קו עלילה זה מטופל באופן טיפוסי לסרט ביוגרפי – שילוב של סיפור אהבה נצחי והפיתויים אשר באים בעקבות ההצלחה.

אחד מקווי העלילה היותר מעניינים בסרט כלל אינו קשור בגיבור, אלא בשאלה האם ארה"ב תחרים או לא את המשחקים בגלל היחס של הנאצים ליהודים (ומיעוטים אחרים, אם כי זה היה פחות חשוב בהחלטה). ג'רמי איירונס מגלם עסקן אמיתי אשר תומך בתחרות, וויליאם הרט מגלם עסקן אחר אשר תומך בחרם. זה עימות שאפילו סרט שטחי כמו ״המרוץ״ לא מסוגל לתאר בצורה חד-מימדית, כלומר ככזה שיש בו צד שצודק וצד שתוהה. אבל הסרט כן מגביל את הקונפליקטים למינימום, כדי שהקהל לא ישכח כי למרות שגם החברה האמריקאית מתוארת בסרט כגזענית, גרמניה היא הרע המוחלט.

גם בצד הגרמני יש אנשים אשר הסרט מציג באור יותר חיובי. אחד מהם הוא קשור לסיפור הכי מרתק בסרט, הקופץ לרחוק לוץ לונג (לוץ זה הכינוי שלו, אבל המתרגם של הסרט חשב לפרקים שזהו שם המשפחה), יריבו של אוונס על המדליה. מדובר בספורטאי שעזר לאוונס, הפך לחברו וחגג עימו מול הקהל הנאצי, שרובו המכריע הריע למנצח. הקשר בין השניים נמשך גם לאחר האולימפיאדה, אף על פי שלונג אולץ להתגייס לצבא הנאצי.

הדמות הגרמנית השנייה אשר יוצאת כסוג של קדושה בסרט היא הבמאית לני ריפנשטאל, המגולמת בידי קאריס ואן הוטן. יש חוסר נחת בולט מול הייצוג שלה כאמנית אשר נאבקת לא רק למען היצירה, אלא גם למען יחס שיוויוני בין הגזעים. היא עצמה חשה חוסר נחת כאשר היא נאלצת לתרגם דברים אנטישמיים, למשל. במציאות, ריפנשטאל אמנם הציגה בסרטה ״אולימפיה״ את אוונס כגיבור, אבל זה כחלק מהערצת היופי והגוף החסון אשר מאפיינת את היצירה שלה. באותו סרט, היא השתמשה באסתיקה דומה על מנת להאדיר את ההישג של הנאצים, ממש כמו בסרטה הידוע לשמצה ״נצחון הרצון״. מאוחר יותר לא הייתה לה בעיה להשתמש באסירים ממחנות ריכוז בסרטיה, תוך מודעות לתנאים שלהם. לעומת זאת, מי שיכיר את דמותה רק בזכות הסרט הזה, עלול לחשוב כי היא סמל לסובלנות אשר הייתה קיימת בגרמניה.

ככלל, ״המרוץ״ הוא סרט שאוהב מיתוסים. כולל מיתוסים נכונים אשר לא היו קשורים לסיפורו של אוונס בצורה ישירה ושולבו בסרט ביד גסה, וכולל מיתוסים אשר אינם נכונים אף על פי שהם מוכרים מאוד. אני מתייחס לסיפור המפורסם על כך שהיטלר סירב ללחוץ את ידו של אוונס, כאשר עוד לפני הנצחונות הללו, היטלר החליט כי לא ילחץ יד או יפגש עם אף מנצח, מכיוון שלא נתנו לו לברך את המנצחים הגרמניים בלבד. הסרט אמנם מראה כי הנצחון של אוונס לא סיים את היחס הגזעני כלפיו בבית, אבל גם לא מזכיר את העדר התמיכה בו במשך שנים עד למצב בו הוא הפך להיות פושט רגל. אולם, וכדרכם של סרטים ביוגרפיים, זהו קודם כל דיוקן מעריץ לדמות ראויה להערצה, ולכן ניתן להבין את העדפת המיתוס על פני האמת הקצת יותר מורכבת אבל עדיין מדהימה למדי.

הבעיה העיקרית של הסרט אינה העדר היצמדות לעובדות, אלא תחושה שהחשיבה היצירתית הסתכמה בשם היצירה, או בבחירה המעזעת בפונט אשר מודיע לקהל על המקומות והתאריכים בהם מתרחשות סצנות שונות. דומה כי הבמאי סטיבן הופקינס (שלפני יותר מעשור ניסה טיפה יותר בסרטו ״חייו ומותו של פיטר סלרס״ ובשנים האחרונות מתמקד בטלוויזיה) והתסריטאים ג'ו שראפנל ואנה ווטרהאוס עבדו על הסרט מתוך תחושת של חשיבות היסטורית, אבל באופן שהוא בסופו של דבר אוטומטי למדי. וכך, אחד מן הסיפורים הכי יוצאי דופן בתולדות הספורט מסתכם באוסף של קלישאות, חלקן מעט יותר מוצלחות, אבל רובן לא.