"האיש שידע אינסוף", סקירה

אני מאמין שמתמטיקה זה דבר יפה ומרתק. באמת. רק שהיכולת שלי להבין את המדע המורכב של המספרים מסתכם בהצטיינות בבית ספר היסודי, שהפכה לשלוש יחידות בקושי בתיכון, ופה פעור מול פונקציות וקומבינטוריקה. וברור לי כי ייתכן שהפסדתי חלק מן הקוראים של פוסט זה רק בגלל אזכור המילים האלו. אבל אני באמת מלא הערכה לאנשים שמוצאים פיוט בנוסחאות, וחושב שסרט על אחד מגדולי המתמטיקאים הוא דבר מתבקש. החשש מן הסרט נובע לא מהאיש אשר עומד במרכזו, אלא מן הבעיתיות של ביוגרפיות קולנועיות המעריצות את מושא הסרט.

אכן, לא מעט בעיות טיפוסיות של הערצת יתר של הגיבור ופישוט מלודרמטי של תולדות חייו ניכרות בסרט "האיש שידע אינסוף" (The Man Who Knew Infinity), המבקש להעביר את סיפור חייו של הגאון ההודי רמנוג'אן. לגיבור יש גם שם פרטי, אבל אני לא מתכוון להתסבך בנסות לכתוב אותו, מה גם שהסרט מודע לבעיה של אנשי המערב עם שמו ומשתמש כמעט אך ורק בשם המשפחה. אם אתם יודעים משהו על תולדות המתמטיקה במאה ה-20, אתם כנראה מכירים את שמו. אפילו אני שמעתי, עוד טרם הצפייה, על אנקדוטה ידועה מתולדות חייו, והיא מצאה את דרכה לסרט, אם כי לא במיקום בו התרחשה במציאות.

רמנוג'אן הוא עילוי מתמטי לא צפוי, שכן הוא צמח מאזור עני בהודו וניסח את הנוסחות פורצות הדרך שלו ללא השכלה אקדמאית רשמית, שכן הוא נשר מן הלימודים מכיוון שלא הצליח להתרכז בדבר פרט למתמטיקה. בשנת 1914 הוא הצליח לגרום לכך שחוקרים באוניבסרטית קיימבריג' ישימו לב לגדולתו, הוא הוזמן לאנגליה ושם בשנים ספורות חולל מהפכה בתחום ועוד בזמן מלחמת העולם הראשונה. עם זאת, הוא מעולם לא הצליח להשתלב היטב בחברה האירופאית וסבל גם מבעיות בריאות, אשר הפכו את סיפור ההצלחה שלו לקצר בשנים. בעיה נוספת שהסרט מתעכב עליה היא השיטה הלא מסורתית בה רמנוג'אן חשב ופעל: מבלי להוכיח את הנוסחאות והתיאוריות שלו, דבר אשר הקשה עליו לפרסם לבד והעסיק חוקרים שונים שסיפקו הוכחות בשנים אחרי מותו.

על כן, הסיפור שלו כולל לא רק עלייה לא צפויה לגדולה, אלא גם מאבק של בן לתרבות כבושה להשתלב בעילית של ההשכלה הבריטית, בשיא עידן הקולוניאליזם והזלזול הבריטי באדם הלא לבן. גם אם כיום בריטניה מוקיעה כל גזענות, דומני כי משהו מן הדעות הקדומות, או לפחות מאי ההבנה של התרבות ההודית, שרד. הדבר בא לידי ביטוי ב"האיש שידע אינסוף" שיצר הבמאי הדי אלמוני מאט בראון, בכך שהקטעים המתרחשים בהודו מנסים ללכוד את קסם החיים הפשוטים של המקומיים, אבל לא נראים אמינים ולו לרגע אחד. סיפור אהבתם של רמנוג'אן (בגילומו של דב פאטל, ההודי שבריטים מלהקים) ואשתו, לוקה בכל קלישאה אפשרית ומקשה לייצר הזדהות של ממש מעבר להבנה כי הגיבור סובל.

למזלו של בראון הבמאי, בכל הנוגע לתיאור עולם ההשכלה הבריטי הוא עושה עבודה טובה בהרבה, הן בהעברת היופי שבמחשבה והן בגיחוך שבתככים בעולם האקדמאי. הוא בעיקר מצליח לבנות את הדמות החזקה בסרט, הגיבור הסמוי של היצירה מבחינה דרמטית. מדובר בדמותו של ג'. ה. הארדי, המתמטקאי שגילה את רמנוג'אן וטיפח אותו בניגוד לדעת עמיתיו ובשילוב של קשיחות והערצה. הארדי של הסרט הוא גבר שלא מסוגל כמעט לבטא את רגשותיו, אך הוא חש המון. הוא מייצג היטב את הסגירות הבריטית אבל גם את המלחמה למען האמנות שלו – יש בו שילוב של יהירות ויכולת ללמוד. ג'רמי איירנוס מגלם אותו בכשרון רב ומספק את אחת מן ההופעות היותר טובות שלו בשנים האחרונות. את יד ימינו של הארדי,  ליטלווד, מגלם בכשרון כובש טובי ג'ונס. די בשני השחקנים האלו ובשניניות של התסריט על מנת להחזיק את הסרט מעל למים.

אולי יש בכך גם מימד יפה נוסף – רמנוג'אן, גם בסרט המתמקד בו, נותר פלא שלא ניתן להבין, בניגוד להארדי שהוא אומנם גאון, אבל בצורה קונבנציונלית, אנושית ופגומה יותר. כפי שלא ניתן להסביר את מוצרט, כך גם רמנוג'אן נותר חידה בלתי מפוענחת, גם בסרט אשר מנסה לתאר אותו כאדם פשוט.

מבחינת המתמטיקה, הסרט מנסה להלך על קו דק. הוא לא מעמיס בהסברים קשים, אבל כן מתעסק קצת בנוסחות. אני, למשל, הצלחתי להבין מהי פונקצית החלוקה מן הצפייה בסרט, אבל במקביל הסרט לא ממש מנסה להראות איך רמנוג'אן הציע פתרון לבעיות, אלא רק מראה אותו כותב בלי סוף – בלי לכתוב בדרך המקובלת על שאר החוקרים. בכל מקרה, החשיבות שלו עוברת, גם אם הוא נותר הדמות הפחות מרתקת מבין הדמויות החשובות בסרט.

בעקבות אלו, הסרט עושה את עבודתו כערך ויקיפדיה מצולם בצורה סבירה. מן הבחינה הדרמטית, הכשלון של תיאור הודו מותיר מטעם מעט מר ומונע מן הסרט להתרומם או להיות בעל ייחוד של ממש – רק שלא בטוח שהסרט שאף ליותר מהעלאת שמו של רמנוג'אן, כמו גם שמם של הארדי וליטלווד, בקרב קהל רחב יותר. כי מתמטיקה זה לא רק דבר יפה ומרתק, זה גם דבר חשוב. רק אל תבקשו ממני להסביר למה.