״הבת״, סקירה

השחקן והבמאי האוסטרלי סיימון סטון העלה לפני כחמש שנים על הבמה במולדתו עיבוד חופשי משלו למחזה הנודע של הנריק איבסן ״ברווז הפרא״. הההצגה זכתה לשבחים וסטון ביים את העיבוד שלו מחדש ברחבי העולם, שהפך לאחד מן העיבודי הבימתיים הכי פופולאריים של איבסן במאה ה-21. גרסה קולנועית של סטון לאותו מחזה היא בחירה מתבקשת כסרט הקולנוע הראשון של סטון כבמאי. אלא שסטון בחר לוותר על כל ההחלטות שלקח כאשר עיבד את המחזה לתיאטרון, ויצר עיבוד קולנועי חופשי נוסף ושונה לחלוטין, כולל שינוי השם מ״ברווז הפרא״ ל״הבת״ (The Daughter).

מכיוון שלא חזיתי בגרסת הבמה, איני יכול לדעת אילו מן ההחלטות של סטון הן ייחודיות רק לסרט – העברת המחזה לימינו, שינוי שמות כמעט כל הדמויות, הוספת דמויות חדשות וגם ויתור על אחרות, מעבר משני לוקשיינים לאתרי צילום רבים, ותמונות קצרות במקום מערכות ארוכות. אני רק יודע כי למרות שהסרט זכה לרוב לביקורות חיוביות בחו"ל, משהו בעיבוד הקולנועי הזה פשוט לא עובד. וברגעים מסוימים, הסרט ממש לא עובד ואף הופך למביך. הניסיון להעביר את איבסן לימינו לא ממש עושה את הסרט למודרני יותר מן המחזה. בהיבטים מסוימים, הסרט דווקא מרגיש מיושן יותר, בעיקר בכל הנוגע לשימוש בסמלים ועיצוב דמויות אשר רבות מהן נראות חד-מימדיות.

הגיבור של חלקו הראשון של הסרט הוא כריסטיאן (פול שניידר) החוזר לעיירה האוסטרלית בה גדל לאחר עשורים של חיים בארה"ב. הסיבה לחזרה היא חתונתו הצפויה של אביו, הנרי (ג'פרי ראש), האיש העשיר באזור שזה עתה סגר את המנסרה שהייתה מקור הפרנסה העיקרי של רוב תושבי המקום. כריסטיאן מוטרד מכך שהאישה עמה אביו מתחתן (אנה טורב) צעירה מאוד ועבדה כמנהלת הבית של הנרי, דבר אשר גורם לו להיזכר באירועים סוערים מן העבר. בביקורו הוא נוטה לצאת מן הבית ולבלות עם חבר ילדותו, אוליבר (יואן לסלי), הנשוי לשרלוט (מירנדה אוטו). לזוג יש בת בשם הדוויג (אודסה יאנג) העומדת לסיים את התיכון ורוצה לממש את אהבתה לבן גילה אדם (ווילסון מור, המגלם דמות שלא הייתה לה מקבילה במחזה המקורי). יחד עם המשפחה חי גם אביו של אוליבר, אסיר משוחרר בשם וולטר (סם ניל).

עיקר העניין בסיפור המעשה אינו הסודות הגדולים אשר מחברים את שתי המשפחות, אלא הדרך בה הם מתגלים. במחזה, הדמות של גרגור (המקבילה של כריסטיאן) מבינה את הכל ומשתמשת ברמזים על מנת להביא את יתר הדמויות להבנה. היבט זה השתמר בסרט באופן חלקי – אין ממש אחידות בדרך שבה כריסטיאן פועל, ולא פחות מן הרצון שלו להוכיח את המציאות ליתר הדמויות, הוא גם מתמודד עם בעיות משלו – פרידה מאשתו ואלכוהוליזם. דמותו של כריסיטאן, אשר אמורה לייצג את המהלך הבלשי שעובר גם הצופה, כתובה בגסות וברדידות ושניידר אינו שחקן מספיק מוכשר על מנת לאזן זאת, לפחות לא במשך רוב הסרט.

אחד מן ההיבטים המעניינים של היצירה הוא האופן בו ההווה מוכתב על ידי אירועי העבר, בעיקר אירועים אשר הדמויות לא רוצות להתייחס אליהם. סטון ניסה לשקף מימד זה על ידי שימוש יצירתי בעריכה, אשר משלבת דיאלוג מראשית ההתרחשות בסצנה עם דימויים ויזואליים של התרחשויות המגיעות מאוחר יותר. עבורי הטריק הזה עבד לעתים, אך במקרים אחרים הוא נראה כמו במאי תיאטרון אשר מנסה בכוח להשתמש בכלים שאפשריים רק בקולנוע, ללא עידון או איזון. כך, לצד סצנות ערוכות היטב (הכי אהבתי סצנת ריב של כריסטיאן עם אשתו, בה נעשה שימוש טוב בג'אמפ-קאט), יש סצנות בהם העריכה הזו פשוט לא עובדת ובעיקר מוציאה את הקהל מן הסיטואציה.

הדמות שאמורה להפוך למרכזית ככל שהסרט מתקדם היא דמותה של הדוויג, היחידה ששמה נותר מן המחזה המקורי, אף כי קו העלילה שלה שונה בצורה קיצונית. הדוויג היא בו זמנית זו שרוב הסודות נשמרים מפניה, וגם זו אשר למרות גילה הצעיר קוראת טוב מכולם את המצב. אודסה יאנג, השחקנית הצעירה המגלמת אותה, בהחלט עושה עבודה טובה רוב הזמן, אבל הניסיון לחבר בין האלמנטים מן המחזה של איבסן ולבין החידושים של הסרט יוצר בעיות בעיצוב דמותה. רוב הזמן היא אכן הדמות הכי החכמה בסרט, פרט לרגעים בהם היא מתנהגת בצורה הטיפשית ביותר. אולי ניתן לפתור זאת בהיותה נערה מתבגרת.

שני השחקנים הכי טובים בסרט הם שני הכוכבים הוותיקים, ג'פרי ראש וסם ניל. השניים מצליחים להרשים למרות שהדמויות שלהם חד-מימדיות במיוחד, ועוד בסרט אשר גם כך לא מציין בבניית דמויות בעלות מספר קווי אופי. הניסיון לעסוק דרך הדמות שמגלם ראש גם במשברים כלכליים עכשוויים ולא רק ביחסים הנצחיים בין אלו שיש להם ואלו שיש להם פחות, מרגיש נכון מבחינה תמטית, אולם מבחינת הביצוע זה נדמה כשתול. עוד דומה כי כל העיסוק בפערים חברתיים נזנח לגמרי במערכה האחורנה של הסרט. למעשה, כל החסרונות של ״הבת״ נגלים במלואם רק לקראת הסיום.

פגם נוסף של הסרט הוא היחס לדמויות הנשיות. ניצול הנשים ואפלייתן בתוך התא המשפחתי הוא נושא מרכזי עבור איבסן גם במחזה זה, אבל הסרט לא ממש יודע כיצד להעביר אותו למאה ה-21. לכן, אנה טורב מקבלת סצנות רבות בה דמותה מופיעה כמאזינה בשולי הסצנה, כלומדת מן הצד על הסודות. זה היה יכול להיות מעניין לו היא הייתה פועלת בדרך כלשהי בקשר הסודות אשר נגלו לה, אבל זה לא המצב. מירנדה אוטו, בתפקיד שרלוט, היא שחקנית נהדרת – אך אני אומר זאת על סמך סרטים אחרים בהם השתתפה. בסרט זה, שרלוט היא דמות מרכזית העומדת בפני דילמות לא פשוטות, אבל הסרט פשוט לא יודע איך לנצל אותן. אם כי במקרה שלה ייתכן ועיקר האשמה מצויה בדינמיקה עם הדמות של אוליבר, אשר מגלם יואן לסלי. זוהי הדמות הכי גסה במעברים שלה וחלק מן הפעולות שלה פשוט לא נראות הגיוניות עבור גבר בימינו, לפחות לא בדרך בה סטון מצדיק אותן. ברגעים בהם הוא אמור לעבור שינוי, בעיקר בחלקו האחרון של הסרט, היצירה קורסת לחלוטין ועוברת מן המפוספס אל המגוחך.

יש לסרט גם בעיות נוספות, בעיקר בכל הנוגע לאמינות. יש בו גם כמה רגעים שהיו יפים בעיניי ומשחק נרטולוגי שיכול היה להיות מעניין בהרבה, לו הסרט היה מעודן יותר וסומך יותר על היכולת של הקהל להבין דברים בעצמו. הפער בין הסמלים של מחזה מן המאה ה-19 לעיסוק באוסטרליה של היום מותיר כמה צלקות של חוסר אחידות פנימית בסרט. דווקא היסודות החיוביים בסרט, העובדה כי יש קהל אשר מוצא אותו איכותי ומעורר מחשבה, הופכים את הכשלון של הסרט לכבד יותר. מחשבה מעט יותר מורכבת על המניעים של הדמויות וקווי האופי שלהם, הייתה יכולה להביא את סטון לייצר גם בקולנוע יצירה סוחפת ומעמיקה. במקום זאת, ישנו סרט רדוד המתחזה למעמיק.