"הקומונה", סקירה

על פניו, דומה כי שם סרטו החדש של תומאס וינטרברג, הבמאי הדני שיצר סרטים כמו "החגיגה" ו"ניצוד", די מסביר את עצמו. הסרט מתרחש בשנות השבעים ועוסק בקבוצה של אנשים שהחליטו לחיות יחד בבית משותף על פי כללים של שיתוף, אחווה, וסוג מסוים של חופש מיני והתנהגותי, לתוכו גדלים גם הילדים של הקבוצה. אולם, למעשה מדובר בסרט על משפחה אחת שמתפרקת בהדרגה מסיבות שונות, שהמעבר לחיים בקומונה היא רק אחת מהן. הסרט מגיע לרגעיו החזקים ביותר כאשר הוא מתאר נקודת מפנה בחייהן של שתי דמויות נשיות – בת בגיל ההתבגרות, ואמה אשר מתמודדת עם סימני הזדקנות ראשונים. התהליכים הנפרדים שהן עוברות משולבים בהתפרקות מסוימות של התא המשפחתי, דווקא כשהוא לכאורה מורחב.

איני אומר כי שאר חברי הקומונה מצוים בסרט על תקן ניצבים בלבד. לכל אחד מהם יש סיפור משלו, גם אם הוא מובא בסרט בקיצור או בעיקר ברמזים. דווקא המבט על קבוצה חברתית גדולה מאפשר לווינטרברג לגעת בפרטים היחידים ולספר סיפור שיש בו מימד נצחי, אפילו שהוא מאוד קשור לתקופה אשר מתאר הסרט, או יותר נכון להתפכחות מתפיסת העולם של אהבה חופשית.

המשפחה שבלב הסרט אינה מוצגת, לפחות בהתחלה, כמשפחה היפית. הבעל, אריק (אולריך תומסן), הוא מרצה לאדריכלות. בתחילת הסרט הוא יורש מאביו את נביתו גדול המידות בו גדל והוא שואף למכור אותו. אולם אשתו אנה (טרינה דירהולם) ובתו פרייה רוצות לעבור לחיות בו, על אף שהדבר כרוך בקשיים כלכליים. אשתו מציעה את הרעיון של הקומונה, כאשר דומה כי מעבר לפתרון למצוקה כלכלית, הרעיון של חיים בקבוצה גדולה של אנשים, כולל קשר אנושי חם עם אנשים אשר אינם בני מפשחתה, קוסם לה.

דמותה של אנה היא לכאורה הדמות האחרונה בסרט שחייה צריכים להיות במשבר, אולם המשבר שלה במידה מסוימת גורר את כל המשברים האחרים. היא מגישת חדשות מצליחה ופופולארית, אבל דומה כי היא רוצה לחוש יותר תשוקה ופזיזות בחייה, אולי בניגוד לרשמיות של הגשת חדשות ובעיקר בניגוד להזדקנות גופה. בראשית הסרט היא מביטה בשמש לאחר קיום יחסי מין ומתפעלת בתמיהה על המשכיות העולם והאור אשר ניתן למצוא בו. הסרט מרבה בצילומי תקריב על פניה של השחקנית הנהדרת, פנים אשר הופכות לנושא, כאשר לא רק הכאב ניכר בהם, אלא גם הרצון לשמר יופי.

משבר אמצע החיים ניכר בדמותה של אנה באופן קיומי, בין היתר משום שבעלה מתמודד עם המשבר בצורה בוטה יותר, שרק מדגישה את החסרונות ואת היתרונות של אשתו. אריק, אשר נדמה כי החיים בקומונה שהוא לכאורה מוביל די נכפו עליו, מתחיל לנהל רומן עם סטודנטית שלו. מבלי שהסרט מנמק זאת היטב, הרומן הופך לרציני מאוד ומאיים על שלמות המשפחה. שלא במקרה, האישה החדשה בחייו נבנית כגרסה צעירה יותר של אשתו – יש לה שם דומה (אמה) והיא מגולמת בידי השחקנית הלנה ריינגרד ניומן, אשר דומה פיזית לדירהולם, מה שרק מדגיש את ההבדל ואת פגעי הגיל. המעבר לקומונה היה עבור אנה ניסיון להחזיר מרדנות, אינטימיות, וחושניות לחייה, אך הדבר פוגע בה בסופו של דבר מכיוון לא צפוי ומוביל בנקודה מסוימת לקריסה שלה, מכל בחינה אפשרית.

במקביל, הבת המתבגרת עוברת ממצב בו היא מנסה להתחמק מעודף השגחה הורית בתחילת הסרט, לרגעים בהם ההורים שלה מתעסקים במבנה החברתי החדש שיצרו ולא משגיחים עליה כמעט בכלל. בגיל 14 דומה כי הם כבר מתייחסים אליה כמו בוגרת, מה שמוביל אותה לקשר עם נער מבוגר יותר, שנראה תחילה כשידוך לא מתאים. אבל גם בקו העלילה הזה וינטרברג טווה כמה רגעים קולנועיים מוצלחים, ומשכיל לגרום לגיבורה שלו להתבגר באמת ובדרך מורכבת, המשלבת הצלחה וכישלון. יחד עם זאת, התיאור שלה לוקה בחוסר אחידות מבחינת הרמה, מה שמאפיין את הסרט כולו.

כאמור, הקומונה כוללת עוד מספר דמויות שכל אחת מהן אפיון שגם עובר התפתחות מסוימת. אולי הדמות הבולטת שבהם היא דמותו של אלון, המגולם בידי השחקן השבדי-לבנוני פארס פארס ("יאללה יאללה"). מערנן לראות שאחרי פעמים רבות בהן אלון אבוטבול לוהק לתפקיד ערבי, מלוהק ערבי לדמות בשם אלון, שהמוצא שלה לא מובהר בסרט פרט לכך שאינו דני. אלון הוא המהגר והעני שבחבורה, לא פעם הוא נשבר בבכי כסוג של אמצעי תקשורת, אבל הוא גם מתגלה כקשוב ביותר לצרכי הזולת ומתפקד כסוג של מצפון רגשי של הסרט ברגעים מסוימים. עוד בסרט נמצא לארס רנטה בתור אולה, הרווק הפרוע ושובר החוקים שבחבורה, זוג בנישואים פתוחים עם ילד המכריז על מותו המתקרב, ואישה אשר מחליפה מאהבים רבים. כאמור, הסביבה משדרת פתיחות מינית ואחווה, דבר אשר משתקף בין היתר בהתנפצות התא המשפחתי המסורתי עמו נפתח הסרט, בדרך אשר מקרינה כאב גם על יתר הדמויות.

וינטרברג כתב את התסריט על סמך חוויות מילודתו, בשיתוף עם טוביאס לינדהולם. יש בתסריט משהו מאוד לא מאוזן, כאשר פעמים רבות תפניות בתהנהגות של הדמויות לא מנומקות היטב. מערכת יחסים משתנות מבלי שברור למה. לא פעם דומה כי התסריט פשוט מוצף בקלישות, בעיקר ברדידות מסוימת שמאפיינת את כל הגברים בסרט, אולי פרט לאלון. אולם למזלם של וינטרברג ולינדהולם התסריטאים, לסרט יש את וינטרברג הבמאי והוא מעניק ליצירה תנופה וגם עידון, בעיקר דרך השימוש בצילומי תקריב עליהם דיברתי, וגם ביצירת חיבור בין אירועים שונים ומבטים של הדמויות אשר מצליחים להעביר מורכבות ודואליות אשר התסריט מעט לוקה בה. לכן, לאורך רוב אורכו "הקומונה" מצליח לסחוף להיות מהנה, גם אם בסופו של דבר הוא רחוק ברמתו מסרטיו הטובים ביותר של וינטרברג.