״המשפחה הפרסית שלי״, סקירה

״המשפחה הפרסית שלי״ (All Three of Us) הוא סרטו הראשון של קאירון, קומיקאי צרפתי יליד איראן. כפי ששמו העברי מרמז, הסרט עוסק במשפחתו של הבמאי, אך לא מדובר בסאגה משפחתית עתירת דמויות משנה צבעוניות, אף כי בראשית הסרט נראה כי זה הכיוון אליו פונה היצירה. כן מדובר ביצירה אשר מתמקדת בעיקר בדמותו של היבאט, מי שיהיה אביו של קאירון. והסיפור האמיתי שלו כולל לא מעט רגעים מדהימים וקשים.

זהו קודם כל סיפור על סבל ועמידה בלחצים. חלקו הראשון והמעניין יותר של הסרט, עוסק בחיי האב באיראן טרם לידת הבן ובשנים בהן הבן היה פעוט. אף כי הסרט מתחיל בהצגת המשפחה מרובת האחים לתוכה נולד היבאט, מהר מאוד הפוקוס עובר למאבק הפוליטי בו לקח חלק הגיבור: כאשר למד להיות פרקליט, אימץ השקפת עולם מרקסיסטית והחל לפעול למען הפלת שלטון השאה. מהר מאוד הוא הופך לאסיר פוליטי ובכלא הוא עובר התעללות קשה.

לאחר שהוא משוחרר בלחץ ציבורי, היבאט נהיה לפעיל במהפכה רק על מנת לגלות כי הזרם האיסלאמי השתלט על מדינתו והוא נותר בגדר אויב המשטר, הפעם תחת דיקטטורה גרועה בהרבה מן הדיקטטורה שהוא שאף להחליף. לא נותרת לו ברירה אלא לגלות מארצו. אף כי תחילה הוא שוקל לברוח מן המדינה לבד, אשתו לא מוכנה לפרידה ומכאן באה הכותרת המקורית של הסרט (שהולמת אותו הרבה יותר) –  ״Nous trois ou rien״, כלומר "שלושתינו או כלום". חלקו השני של הסרט הוא סיפור על התא המשפחתי המצומצם במאבקו לזכות בחופש ומאוחר יותר להשתלב בסביבה הצרפתית החדשה.

הסרט מציג פרקים אפלים בהיסטוריה של איראן והוא שואף לעשות זאת בכבוד ומבלי להקל ראש במצוקת האדם הקטן מול המשטר. אבל הוא עושה זאת בקצב מהיר ותוך שימוש מוגבר בהומור. זה ללא ספק סרט העינויים המהנה של השנה – ואני אומר זאת לטוב ולרע. הסרט מצליח להצחיק כאשר הוא בונה את דמותו של השאה כדמות בתוכנית מערכונים פרועה, וגם מצליח להסביר לקהל מעט מן המציאות האיראנית בשנות השבעים וראשית שנות השמונים. בשום שלב לא הופך הסבל לבדיחה או נטען כי לפני הגיבור לא עמדו מספר דילמות שכולן גוררות הפסד ערכי או אנושי. מצד שני, הוא לא נותן לו הרבה זמן לחשוב על זה. כפי שיש בסרט מספר סיקוונסים יעילים ומבריקים, יש בו גם לא מעט חלקים שעוברים מהר מדי או מציגים בנייה רדודה של מערכות יחסים בין דמויות.

למרות שמדובר בסרט אשר מציג סיפורים אמיתיים, הדמויות בו, לפחות בחלק המתרחש באיראן, מחולקת בבירור לטובים ורעים כמו בסרטים המיועדים לגיל הרך. אין אמצע. חלק מן הדמויות החיוביות מקבלות מאפיינים קומיים כמו קלפטומניה הנוגעת לבגדים בלבד, אבל יחסית לסרט שעוסק בדילמות מוסריות, ברור מדי כל הזמן מהו הצד הנכון. גם בניית סיפור האהבה בין הוריו של הבמאי מתואר באופן אידאי מדי ולא ממש מנומק – מרגע ההתאהבות הזוג עובר מיד להבנה כמעט מלאה ולחיים משותפים עד לנצח.

חסרון יחסי נוסף של הסרט הוא השפה – לאורך כל הסרט, כל הדמויות דוברות צרפתית ולא פרסית. כאשר המשפחה מקבלת מקלט מדיני בצרפת והקושי הראשון שהם נאלצים להתמודד עימו הוא אי הבנת השפה, קשה שלא לגחך – הרי זו השפה בה הם משתמשים עד לנקודה זו. יש לציין כי החלק בצרפת, כמו גם הביוגרפיה של היבאט, לא מסתיים רק בחוויות ההגירה אלא גם בניסיון לבטא את השקפת העולם החברתית, לפחות בגלות. חלקו האחרון של הסרט מדגים את קיבוץ הלאומים השונים בצרפת המודרנית דרך דמות אשר שואפת לגאול את העניים והמורדים בחברה, כפי שעשו לא מעט סרטים בקולנוע הצרפתי העכשווי. גם בסרטו של קאירון, שהוא כאמור בן למהגרים, קשה להשתחרר מן התחושה כי הסרט מעט מתנשא על חלק מן התרבויות המוצגות בו. במקום להלל את המגוון החברתי המורכב הוא לועג לשינוי ובסופו של דבר מציג את התרבות הצרפתית כנעלה.

חרף כל ההסתייגויות שלי מן הסרט, חשוב לציין כי בבסיסו, ״המשפחה הפרסית שלי״ אינו סרט רע או מכעיס. הוא משתמש בקלילות ובהומור מתוך מטרה לחולל שינוי תודעתי גם כלפי איראן וגם כלפי היחס לשונה בחברה, תוך אמונה בערכים חברתיים שהתפתחו מן המרקסיזם אך לא מן ההומניזם. אחד הדברים החשובים ביותר בקומדיה הוא כמובן היכולת להצחיק, ובמלאכה הזו היוצר עומד יפה רוב הזמן. לכן, סביר להניח שסרטו יהפוך לחביב על חלקים גדולים מן הקהל, בין היתר אודות לצבעוניות – הן בצבעים המרכיבים את התמונות והן במוזיקה המשלבת בין מוזיקה פרסית מסורתית לבין השפעות מערביות. עוד אפשר לנחש כי בסופו של דבר, למרות התכנים הלא פשוטים, הסרט לא יישאר בתודעה פרק זמן ארוך.