״המלאך היה שטן״: סקירה לקראת הקרנת גרסת הבמאי (ותשובה לשאלה ״לאן נעלם משה גז?״)

ביום שישי הקרוב בסינמטק תל אביב, ויום קודם לכן בירושלים, יתרחש אירוע קולנועי יחיד מסוגו. ״המלאך היה שטן״, סרטו הגנוז של משה גז משנת 1976, יוקרן בעותק מחודש עליו עמל הבמאי במשך 40 שנה ממקום מושבו בארה״ב. הסיפור של סרטו הראשון והאחרון של גז יכול להישמע דומה לזה של ״הטרמפיסט״, שנגאל דרך הביבים בעשור הנוכחי והפך לסרט קאלט לאחר שנכשל חרוצות בשנות ה-70 בשל גריעותו יוצאת הדופן. אלא שלא ״הטרמפיסט״ זכה בתואר המפוקפק כסרט הישראלי הגרוע בכל הזמנים, ולא עמוס ספר זכה לכינוי ״אד ווד הישראלי״ בתחילת שנות האלפיים. היו אלה משה גז וסרטו שרשמו פטנט על הקרנת לעג חד-פעמית בסינמטק, שאורגנה על-ידי עיתון ״העיר״ לפני כעשרים שנה. אך האירוע לא מונף לתופעה חוזרת, כזו הממלאת את אולמות הסינמטק בצופים וצופות השבים ושבות לחזות בפלא המתועב ולצעוק יחד עם הגיבורים את השורות הבלתי אפשריות שלהם. אולי הפעם זה יקרה, למרות שכרגע מתוכננות רק שתי ההקרנות של ״המלאך היה שטן: גרסת הבמאי״, שמטרתן דווקא לחגוג ולפאר את העותק המחודש של הסרט.

אין ספק שלשבת ולערוך את היצירה שלך במשך ארבעה עשורים עלול להעיד על אובססיה קלה, שלא לדבר על העובדה שגז החל לצלם את הסרט ב-1971 אך שיחרר אותו לאקרנים רק חמש שנים לאחר מכן. ככה זה כששתי השחקניות הראשיות רבות איתך, אחת אף הוחלפה. וככה זה כשאתה תסריטאי, צלם, מעצב סאונד, מעצב כותרות, תפאורן, תאורן, עורך, שחקן, במאי, ומפיק הסרט של עצמך (כך על-פי כרזת הסרט). אחרי כל העבודה הקשה והתלאות של גז, ״המלאך היה שטן״ הוקרן במשך פחות משבוע בקולנוע גורדון, וירד מהאקרנים טרם זמנו בבושת פנים. עד כמה שידוע לי, אלא שתי הפעמים היחידות, כלומר בזמן אמת ולאחר מכן בהקרנת הבושה, בהן היה ניתן לחזות בסרט על גבי מסכי הקולנוע ובהפרש של 20 שנה. עוד שני עשורים חלפו והנה מגיעה הזדמנות שלישית ונוספת, הפעם עם הקדמה של חוקר ומבקר הקולנוע עידו רוזן (לו אני מודה גם על התמונות המעטרות את הפוסט), שיבקש להיות סנדקו של הסרט הזה כפי שיניב אידלשטיין ידידינו עשה עם ״הטרמפיסט״.

ההשוואה ל״טרמפיסט״ המיתולוגי בהחלט מובנת בעיניי מצד אחד, למרות ש״המלאך היה שטן״ הוא חיה מסוג שונה לחלוטין. יהיה מעניין לראות איך והאם השתנה החזון של הבמאי כלפי יצירתו במשך התקופה, ולכן בוער לי להיות בסינמטק תל אביב ביום שישי בערב (שושן פורים), על אף שכבר התעניתי פעם אחת מול הסרט הזה. הנה קצת היסטוריה וגם כמה סיבות שאולי ישכנעו גם אתכם ואתכן להיות שם, או אולי דווקא ירחיקו.

משה גז ואופליה שטראל בסצנה מתוך ״המלאך היה שטן״, שיכולה גם לתאר את יחסי העבודה מאחורי הקלעים

״המלאך היה שטן״ הינו ניסיון ראשון, שלא לומר ראשוני, ליצור מותחן אימה בעברית שהוא בי-מובי מוצהר. כזה עם דם, רצח ילדים, אונס (מזעזע יש להזהיר), עירום נשי, והרבה יותר מדי ״אווירה״. לא חושב איזו, העיקר שתהיה אווירה. בתפקידים הנשיים הראשיים מככבות אופליה שטראל בתפקיד אדית, לפני שהדמות של ״סטלה המגמרת״ בסרט ״אסקימו לימון״ הרסה לה את הקריירה, ואת סגנית מלכת היופי בדימוס מירי בן דוד, ששם דמותה גם הוא מירי. השתיים מגלמות שותפות לדירה בשכונה בה קורים מקרי רצח מזעזעים של ילדים, ואם זה לא מספיק אז גבר מסתורי (ניסים ״פרנקו״ דדון) נכנס אל חייהן חמוש במשקפי שמש (גם במקומות סגורים או בשעות הלילה). מירי נבהלת מן העוקב הישר אל זרועותיו של איש אופנה (אלי סנדלר) בעוד אדית מחליטה לברוח מהעיר ברכבת. אלא שהסטוקר הזר עוקב אחריה גם לשם, והיא מחליטה לקפוץ כדי להימלט. את אדית הפצועה מוצא חוואי תמהוני (גז עצמו) המטפל בה. הסיפור מסופר ספק כפלאשבק של אדית, וספק כשני קווי עלילה מקבילים של שתי הנשים, עד לסיום המפתיע. או המטופש. או המבריק. או המבריק בטיפשותו.

חשוב להזכיר ששנות ה-70 הן לא רק תור הזהב הקודם של הקולנוע הישראלי מבחינת מועמדויות לאוסקר או הצלחה בקופות, אלא גם צלחת פטרי של מוזרויות ונסיונות קולנועיים מכל מיני סוגים. כלומר, ״הטרמפיסט״ ו״המלאך היה שטן״ ממש לא היו יוצאי הדופן היחידים בנוף. אליהם אפשר להוסיף את ״אדם״ של יונה דאי, שאפשר בהחלט לזהות בו מוטיבים של אימה, הקומדיה האירוטית ״הדיבר ה-11״ של שלמה סוריאנו, על צעיר גרמני המגיע ארצה כדי לגאול את נשות ישראל מיסוריהן המיניים, והאקספרימנט הפרוע ״הבננה השחורה״ של בנימין חיים, שמתכתב המוטיב ההיפי של ״הטרמפיסט״ אבל מוסיף גם פארודיה על יהדות ועל מה לא בעצם. כלומר, תקופה זו בקולנוע המקומי מלאה בפנינים לחובבי טראש שלא-מדעת, או לכל הפחות בקולנוע חופשי מכבלי עצמו, או מכבלי ההיגון בכלל. רוב הסרטים מסוג זה תלויים על התהום הפעור בין היומרה האמנותית שלהם לדלות ההפקה או חוסר היכולת של יוצריהם, שלא תמיד חסר להם כישרון. כך ש״המלאך היה שטן״ נמצא אמנם בחברה מפוקפקת, אבל בכל זאת יש בו משהו שאין באחרים. משהו שאפשר להגדיר כ״טעויות״ או סטייה מהמקובל, או אולי אפילו כאוונגארד אמיתי, בין אם בכוונה או שלא.

גם העובדה שמדובר בסרט דל תקציב, אותו יצר אדם חסר ניסיון שגילם את רוב התפקידים מאחורי המצלמה ואפילו כיכב לפניה, לא יכולה להסביר כמה מהבחירות האמנותיות של ״המלאך היה שטן״. בעיקר בכל הקשור לעריכה, אופן חשיפת הסיפור, ועריכת הסאונד. בסיקוונס הפתיחה, אדית הפצועה מתאוששת מקפיצה מרכבת ומדדה אל השממה, אבל הקול הבוקע מפיה אינו סתם התנשפויות, אלא ממש אנחות שהיו מתאימות יותר לסטלה המגמרת. הסרט נפתח עם משהו כמו עשר דקות ראשונות בלי דיבורים, אבל כשהם מגיעים מתגלה שהדיבוב לא תואם את תנועות השפתיים, כמו בפרסומת המיתולוגית לקינדר. דיסק האפקטים הקוליים שנבחר היה מתאים יותר לסרטים מצויירים (במיוחד יריות הרובה), ואלה רק חלק מהבעיות בצד האודיואלי. מבחינה חזותית אציין רק שהדמות של מירי בן דוד יוצאת מהאוניברסיטה מאופרת כמו ליצן בקרקס, וישנן עוד כמה הברקות ארט שלא לגמרי ירדתי לסוף דעתן. אפשר להתרשם מכל זאת ועוד בקדימון שמצאתי ביוטיוב:

בכל הקשור לנראטיב בפרט ועלילה בכלל, מדובר בסרט משונה מאין כמוהו. רגעים ארוכים אנחנו מתעכבים על כלום ושום דבר (שגרת החוואי המשמימה, מועדון לילה שלא קורה בו מאום אצל הדמויות) ולעומת זאת, רגעי המתח והחרדה ערוכים כאילו דג׳יגה ורטוב החליק על שולחן העריכה: שוטים קורסים אחד לתוך השני כהרף עין, כאילו קורעים זה את זה ונדחקים האחד אל משנהו, הופכים את מה שהיה אמור להיות זוועתי למצחיק בקול רם. מאוחר יותר למדתי שהצנזורה התערבה בסרט וקיצצה את רגעי הזוועה, מה שאולי יכול להסביר לפחות חלקית את העריכה המשונה בקטעים שאמורים להיות לב ליבו של הסרט, ולפתע מתעוררת תקווה לגבי הגרסה המחודשת. אפשר גם לקוות שבגרסה זו תבוטל היכולת המיוחדת של הדמויות להיעלם מהפריים ואז להגיח ממקום בלתי צפוי, לעיתים כזה שמנוגד למקום אליו הלכו. זו לא סתם שבירה של חוקים קולנועיים כמו חוק ה-180 מעלות, אלא ממש קריאת תיגר על ההיגיון, או על החוקיות המקובעת של פריים הקולנועי אם להתפלסף קצת יותר ממה שצריך.

מה שמוביל אותי הישר אל הדיאלוגים, החומר ממנו עשויים סרטי פולחן. ״המלאך היה שטן״ לא חוסך גם בנושא הזה, החל מ״הוא רוצה להרוג אותי, היה לו פנס ביד!״ ועד ״מה זה חשוב שאני לא מכיר אותך, הצלחתי לאלף סוסות שלא הכרתי״. ייאמר לזכותו של הסרט שבשני המקרים, הרפליקה שבאה מיד אחר-כך מצד בני השיחה של כל אחת מהדמויות מעמידה אותן במקומם (״פנס? עם זה הוא רצה להרוג אותך?״ ו-״מה אני הסוסה שלך?״ בהתאמה). כלומר, אני בכלל לא בטוח שהבעיה של הסרט היא חוסר מודעות, כפי שנטען תמיד בהקשר שלו, או בהקשר של סרטים מסוג זה, שהופכים לקאלט שלא באשמתם. יש לי יסוד סביר להניח שמשה גז באמת האמין בסרט בכל מאודו והוא אינו רואה את ההבדל בינו לבין תוצרים הוליוודיים בני תקופתו, כך שמדובר אולי בנאיביות, אבל לא בשיטיון או שיגעון – גז באמת אוהב את החומרים של הסרט שלו ובאמת מאמין בו.

המסקנה הזו גובתה בידי גז עצמו, שלפני כמה שנים התראיין לסרטו הדוקומנטרי של אבידע ליבני בעל השם המסביר את עצמו – ״לאן נעלם משה גז״. הסרט התיעודי הוקרן לראשונה בפסטיבל חיפה של 2011 וכדי לחמם את האווירה לקראת שובו של ״המלאך היה שטן״ לסינמטק תל אביב, הוא יוקרן באותו המוסד ביום שלישי הקרוב (ה-22.3). רק קחו בחשבון שיש בו ספויילרים לסרט עצמו, שבתקופת עשייתו של הדוקומנטרי לא נחשבו לכאלה, משום שלא היה ברור האם ומתי בכלל יהיה ניתן לצפות ב״המלאך היה שטן״ שוב. ליבני, שהסרט כנראה שרט אותו קשות בהיותו ילד, יוצא לחפש את זיכרון הילדות המעצב שלו. את עקבותיו של משה גז אינו מוצא, רק נאמר לו שהיגר לארה״ב מזמן ושם הוא מתפרנס מרישום פטנטים למיניהם. ליבני מגיע אל השחקנים אלי סנדלר, מירי בן דוד ומשפחתו של ניסים פרנקו דדון ז״ל, אבל מי ששוברת את הלב בסרט הזה היא אופליה שטראל בראיון טלפוני בלבד. הסרט כולל מופע אימים של חלק מהמרואיינים, וסובל מפיזור דעת קשה עד בלתי אפשרי, אבל כשליבני מתאחד עם גז כל מיני שאלות לגבי סרטו ולגבי התשוקה שלו פתאום מקבלות מענה. החל מהרגע בו הוא מדבר על הדמות שלו בסרט כעל בחור חיובי בסך הכל, וכלה בהשפעות הקולנועיות שהוא מציין בקשר לסרטו – ״נוסע עובר בגשם״, ״האספן״, ו״ציפור עם כנפי בדולח״.

עוד התגלה לי בסרטו של ליבני על סרטו של גז, מי האחראית לאותו הקרנה שערורייתית. מדובר בלא אחרת מאשר עורכת מוסף ״גלריה״ סופש של עיתון ״הארץ״, ליסה פרץ, אז כתבת ב״העיר״, שהסתמכה כמובן על ספרו של מאיר שניצר. מדהים כמה כוח והשפעה היה בידיהם של מבקרי קולנוע עד ממש לא מזמן, שכן שניצר לא רק חרץ גורלות בזמן אמת, אלא שעל פי כתביו בלבד הוכתר סרט ישראלי כלשהו בדיעבד לגרוע בכל הזמנים מבלי שאיש מלבדו צפה בו. אלא שבספרו ״הקולנוע הישראלי״, כתב שניצר על הסרט מילים כמו ״הפקה פרטיזנית״, ״עלוב תסריט״, ״משוחק באופן ירוד״, ״מצולם וערוך כרצף של שגיאות חובבים״ והוסיף שזהו סרט אך ורק מפני ש״זהו חומר גלם צלולידי הרץ במכונת הקרנה״. באשר למקומו בין דפי ההיסטוריה, שניצר כותב: ״אחד האירועים היותר תמוהים בקולנוע הישראלי של שנות השבעים״. תודו שזה נורא ספציפי, וגם ממש לא הופך אותו להכי גרוע אי פעם בשום קנה מידה. אז מדוע דווקא בו בחרו פרץ וצוות העיתון? והאם סרט אחר היה יכול לזכות לגורל דומה בדיוק באותה המידה?

אולי אשוב עם מחשבות נוספות כדי לעדכן את הפוסט לאחר הצפייה ב״המלאך היה שטן: גרסת הבמאי״. אבל בין אם כן ובין אם לאו, נדמה לי שכתבתי מספיק בכדי לעורר סקרנות בריאה במי שסיפורים מסוג זה קורצים לו. נתראה בסינמטק.