״ציפורי חול״, סקירה

סרט הביכורים של אמיר וולף, ״ציפורי חול״, הינו עוף מוזר. הסרט דן בנושאים כבדים ומורכבים, בין היתר הקיום של ניצולי שואה, שקיעת התרבות היהודית-אירופאית, פגעי הזקנה, וגבריות לא מתפקדת בגילאים שונים. אבל הוא מטפל בנושאים אלו באמצעות שפה קולנועית עשירה ומאוד מסוגננת, אשר כמעט ואינה מנסה לייצר מראית עין של אמינות. דומה כי הסרט מבקש לחגוג את הקולנוע (ואת התרבות בכלל) לא פחות משהוא מתעניין במסר שלו לגבי הנושאים השונים אשר עולים בו. לכן, השפה הקולנעית של הסרט מוקצנת במופגן ומתכתבת במספר דרכים עם הקולנוע ההוליוודי הקלאסי, בעיקר המלודרמות והסרט המוזיקלי. לצד התכתבות זו, הסרט אינו מלודרמה ובשום אופן אינו סרט מוזיקלי – ברגעיו המוצלחים ביותר מדובר בסרט מתח עם הרבה מאוד אלמנטים קומיים, אשר חלקם נובעים מן הסיטואציה וחלקם מוגברים בעזרת תצוגות המשחק של צוות השחקנים המגוון.

הסרט, אשר מתרחש בראשית המילניום הנוכחי, מציג שני קווי זמן במקביל – באחד מהם מנסה בלש משטרתי (אמנון וולף, אין קשר משפחתי לבמאי), שחזר זה עתה מהשעיה, לפתור תעלומה הנראית לו זניחה. מדובר בחקירת רצח של גבר לא מזוהה שנמצא בנהר הירקון, כאשר הרמז היחיד שיש לו הוא מספר על היד שמסמן את הגבר כניצול שואה. בנוסף, הבלש מנסה לשוב לחיקה של פרודתו (מלי לוי-גרשון) שיכולה גם לעזור לו עם התקדמות החקירה. קו העלילה השני, המרכזי יותר, עוקב אחרי גבר מבוגר (עודד תאומי) אשר מנסה למצוא פתרון יצירתי לקשיים כלכליים: הוא רוקם קשר עם אלמנות טריות בעזרת סיפורים על זכרונות שלו מהיכרות עם בעלן ז"ל, טרם תקופת השואה ובמהלך המלחמה. בדרך זו, הוא יוצר קשר עם שחקנית תיאטרון ותיקה ומוערכת (מרים זוהר) חרף התנגדות העוזרת האישית שלה (דבורה קידר, שזכתה בפרס אופיר מוצדק על תפקידה בסרט). במקביל, נרקם קשר לא צפוי בינו לבין רופאה בפנסיה (גילה אלמגור) אשר מעבירה את זמנה בהכנת בובות מתפוחי אדמה.

מבין הקאסט הוותיק, דווקא אלמגור מגלמת את התפקיד המופנם ביותר, מה שמרמז על מימד של הגזמה מכוונת בסגנון של הסרט. השחקנים שהוזכרו לעיל, ועוד מספר רב של שחקנים מוכרים בתפקידים קטנים יותר, משחקים באופי אשר מתאים לתיאטרון יותר מאשר למסך הקולנוע. אבל בחירה סגנונית זו מתכתבת עם עם שאר הבחירות האמנותיות בסרט, אשר מנסות לייצר שילוב של שאיפה לפאר עם עליבות מסוות. הדבר בא לידי ביטוי בצילום של אמנון זלאייט ובעיקר בפסקול של עדי כהן, אשר קובע את הטון לסרט – החל מפתיחה אשר הופכת שיר יידישאי לקטע ג'אז תוסס, ודרך שימוש במוזיקה קלאסית אשר מנסה לחדש את הקשר של הדמויות לעבר אירופאי שכבר לא קיים במציאות.

מדובר בסרט גדוש במיוחד, בכל רמה אפשרית. עיצוב הפריים מכיל אלמנטים רבים והתסריט, אשר הבמאי כתב ביחד עם אביו יצחק וולף, מכיל תפניות רבות ולא מעט שורות שנונות מאוד. אלמנט המתח מנסה להשתלב בפן הרגשי, ומוטיב של שילוש ומשולשים מופיע בו במספר רב של וריאציות. יחד עם זאת, קל לעקוב אחר הנראטיב של הסרט, אשר כראוי לסרט מתח משלב בין המפתיע למתבקש. הדבר שעשוי לחמוק מן הצופים זו האמירה של הסרט.

מדובר בסרט מצחיק ומוקצן על ניצולי שואה, אבל לא בסרט אשר עושה צחוק מן הנושא, אלא בסרט ביקורתי ועצוב אודות היחס כלפי הניצולים בעידן הנוכחי. דומה כי מדובר בבעיה כפולה – מצד אחד, החברה הישראלית בשנות החמישים התנגדה לקבלת פיצויים מגרמניה, חיה במידה מסויימת על חשבון אותם ניצולים, ובאופן מסוים אפילו קיימת הודות או בעקבות זכר השואה מבלי באמת לזכור את השואה, מה שמועבר בסרט בכמה דרכים נרמזות. ולא מדובר רק בשואה אשר אינה נזכרת, מדובר בכלל התרבות של יהודי אירופה אשר נמחקה מן העולם. ״ציפורי חול״ הוא חלק מקבוצה קטנה מאוד של הסרטים אשר דנה בכך שגם יוצאי אירופה חשים ניכור בתרבות הישראלית, השונה באופן מהותי מן התרבות ממנה באו, למרות שהם שייכים כביכול לעדה הדומיננטית. הבמאי הקודם אשר דן בכך באופן מובהק בכמה סרטים הוא אברהם הפנר ז"ל, שהיה מורהו של אמיר וולף. הסרט מוקדש להפנר וניתן למצוא בו את רוחו בכמה וכמה אופנים.

היחס לתרבות של ניצולי השואה הקשישים מכיל לא מעט אירוניה והגחכה, אבל בעיקרו הוא מצדיע ואוהב, גם אם המבט נראה לעתים כלועג. דברים דומים ניתן לומר כלפי היחס של הסרט לזיקנה בכלל, כאשר הוא מציג בין היתר משולשי אהבה בגיל הזהב, וגם מיניות, נושא אשר בו הקולנוע לא מרבה לדון גם כאשר הוא מציב במרכזו גיבורים מזדקנים. הסרט ושב ומראה את גיבוריו, ללא הבדלי גיל או מין, במלוא עליבותם, אבל דרך עליבות זו נחשף החום האנושי שלהם, הכמיהה שלהם לקיום בכבוד גם בהווה ולא רק דרך זיכרון העבר. בין אם מדובר בזיכרון על הישגים השייכים לתקופה אחרת ובין אם בזיכרון הטראומה הבלתי ניתנת לתפיסה שעברה עליהם בתקופות השואה.

עקב הגודש הרב של היצירה, ייתכן והנסיונות של הסרט לרגש עוברים פחות טוב מן ההומור שבו, או מן הדרך בה נפרשת עלילת המתח, דבר אשר עלול לנכר חלק מן הקהל בארץ. אולם, בסופן של דבר ולפחות עבורי, הסרט מכיל הרבה מאוד דברים אשר גרמו לי עונג במהלך הצפיות השונות שלי. כמו מפגש מחודש עם שחקנים ותיקים בתפקידים אשר דומה כי נכתבו במיוחד עבורם, או בגילוי של במאי חדש בעל טון אישי וייחודי אשר נכנס לנוף הקולנוע הישראלי.