״אמא שנייה״, סקירה

סרטה של הבמאית הבריזלאית אנה מוילארט נפתח בסוג של פרולוג, המתרחש כעשור או יותר לפני רוב העלילה: אנו חוזים בבריכה פרטית אשר בה עומד לרחוץ ילד ממשפחה עשירה. בילד מטפלת ואל, עוזרת בית/אומנת אשר מסרבת לבקשת הילד להיכנס למים בעצמה. היא משוחחת בטלפון עם בתה. כאשר הוא לומד כי גם המטפלת שלו היא אם, הילד שואל היכן אמו ולאחר שנמסר לו שהיא בעבודה, הוא שואל מתי היא חוזרת, שאלה אשר נותרת ללא תשובה. כותרת הסרט בפורטוגזית, ״?Que Horas Ela Volta״, מתורגמת ל"מתי היא חוזרת?" כנאמר בסצנה זו. אמירה זו יכולה להתפרש ביותר מדרך אחת – לא רק מתי אמו של הילד שנולד למשפחה עשירה תחזור, אלא מתי ואל תחזור להפיגש עם בתה (או מתי הבת תשוב אליה). כפי שנלמד בהמשך הסרט, ואל השאירה את בתה בצפון ברזיל הענייה בעודה עובדת במשך שנים כעוזרת בית אצל המשפחה העשירה בסאו פאולו. כלומר, שיחת הטלפון מתחילת הסרט, אשר בה האם מכריזה על אהבתה, היא כנראה אחת הפעמים האחרונות בה ואל יצרה קשר עם בתה. לאחר מכן, ג'סיקה, בתה של ואל, רוצה להתקבל ללימודי ארכיטקטורה בסאו פאולו ולכן יוצרת קשר מחודש עם עמה החיה בעיר. הבת מבקשת לגור ביחד עימה, אך אינה מבינה תחילה כי פירוש הדבר הוא מגורים בבית משפחת המעסיקים, שם מתרכזים כמעט כל חייה של הדמות הראשית.

אם הכותרת של הסרט בפורטוגזית יכולה להתפרש ביותר מדרך אחת, הרי שהכותרת הבינלואמית של הסרט התואמת גם את השם העברי ״אמא שנייה״ (The Second Mother), יכולה להתפרש במספר גדול אף יותר של אופנים. אציין רק שברמה הראשונה, ואל, אשר היא הגיבורה של הסרט, מתפקדת כאם השנייה לפאבניו, הילד מסצנת הפתיחה. בהרבה אופנים, היא יותר קרובה אליו מאמו הביולוגית השולטת בבית ביד רמה, אך לא תמיד פנויה רגשית על מנת לטפל בילד. קיימת גם דמות נוספת של אם אשר אינה נוכחת בסרט, האישה אשר טיפלה בג'סיקה בעוד ואל הקדישה את חייה למשפחה העשירה. בואה של ג'סיקה לבית העשיר משנה את כל הדינמקות בסרט, חושפת את הפגמים במערכות היחסים שתיארתי עד כה ומציגה גם אפשריות חדשות למערכות יחסים בין-דוריות, אשר כולן היו פגומות בדרכים מגוונות.

יותר מכל, הדמות אשר חשה מאוימת (ובצדק) מחדירתה של ג'סיקה לביתה הינה ברברה, אם המשפחה אשר בביתה מתרחש רוב הסרט. ברברה עשתה לעצמה שם כקובעת דעת קהל וסמן איכות לטעם טוב ואלגנטיות, אשר עומד במידה מסוימת בניוגד לפשטות ולעממיות אשר מייצגת ואל. ג'סיקה אמנם באה מן המעמד הנמוך ומאחד מן מאזורי הספר של ברזיל, אבל היא לא רק רוצה ללמוד ארכיטקטורה אלא גם בעלת השקפת עולם לגבי עיצוב. יש לה גם יכולת לסחוף את הגברים במשפחתה של ברברה, דבר אשר מהווה איום על השקפת עולמה ובעיקר על ריבונתה. ברברה, הדבר הכי קרוב בסרט לדמות שלילית, מנסה להתנכל לאישיות החדשה בבית, גם במחיר פגיעה ב-ואל, אשר דומה כי לא יכולה לדמיין חוסר נאמנות לבוסית/פטרונית, שלא לדבר על שבירה של מערכת פערי המעמדות בחברה הברזילאית.

ג'סיקה מהוווה התרסה נגד פערי המעמדות, בעוד ואל מסמלת השלמה עם גורלה ומעמדה כמי שמנהלת את התפקוד השוטף של הבית, אבל תמיד תישאר נחותה מבחינת החלל המוקצה לה והמזון המיועד לה, אשר נבדל מן המזון אשר היא מבשלת לכולם. הכללים אשר אוכפת ברברה ברורים והבריכה, אליה הזמין פאבניו את ואל בסצנת הפתיחה, מחוץ לתחום באופן המובהק ביותר. הסרט אינו פורץ דרך באופן שבו הוא מתאר את הצביעות של המעמד הגבוה ביחס למעמד הנמוך, אך השילוב של מאבק בין-דורי במאבק בין-מעמדי לוקח את הסרט למחוזות מרתקים, גם אם התפניות בעלילה רחוקות מלהפתיע.

הסרט גם מציג מודלים שונים של נשיות. בין היתר, מודל של אישה עצמאית ודעתנית לעומת מודל של משרתת אשר מאושרת בלספק את הזולת, עקרת בית לעומת אישה אינטלקטואלית ועובדת. תפקיד האמהוּת עומד בין שני הייצוגים הנ"ל – באופן מסורתי האמהוּת נתפסת כקרובה יותר לייצוג של עקרת הבית, אבל הסרט מעמיד אמירה זו בסימן שאלה. הוא עוסק בקשר בין אמהוֹת ובנות, ובין נשים בכלל, כאשר כל קשר המוצג בו כולל מספר זוויות וכולל גם שגיאות אשר נעשו בעבר אשר גיבורות הסרט אינן מצליחות למלא בהווה.

לכן, זהו גם סרט שמובל בידי נשים ושלוש תצוגות המשחק הבולטות בו שייכות לשלוש השחקניות. מי שקוצרת את מירב השבחים היא השחקנית הראשית, רז'ינה קאזה, אשר מגלמת את ואל בצורה אותנטית ורבת הומור וכאב, כמעט בכל הבעת פנים או אינטונציה של שיחה. זהו תפקיד אשר משלב בין אלמנטים של תפקיד ראשי ודמות שברוב הסרטים תהיה דמות משנית, וקאזה מצליחה גם להוביל וגם לגנוב את ההצגה. אם כי ייתכן שבאופן אישי, ההופעה של קמילה מארדילה בתור ג'סיקה נגעה בי יותר, בייצוג שלה של נחישות לצד מרדנות וחיבה לזולת. גם ברגעים בהם הזולת מטריד אותה או מזלזל בה. במידה רבה, דמותה מייצגת את האני-מאמין של הסרט, אך היא נבנית לא כאישה חזקה הצודקת תמיד, אלא כדמות פגיעה המרבה לבצע משגים בקריאת העולם, גם כאשר היא עומדת לצד מטרה התואמת את העמדה הפוליטית של היצירה. לצדן, קריני טלש מכניסה אמינות והבנה לדמות בעלת הבית, אשר מעוצבת בתסריט בקווים גסים יותר. היא מצליחה גם להפגין אמפתיה כלפי הדמות אשר רוב פעולותיה בסרט משדרות אנוכיה והתנשאות.

הבמאית נותרת הכוח המניע של הסרט, כאשר החלטות הבימוי שלה מגובשות ולא באות לידי ביטוי רק בהדרכה מוצלחת של הקאסט הנשי. כל שוט בסרט מעוצב היטב כאשר קיימת הפרדה בין הפתיחה בה המצלמה לא נעה כלל, לבין השפה הקולנועית של הסרט מן הרגע בו דמותה של ג'סיקה חודרת אל היצירה – מרגע בואה המצלמה מתחילה לנוע, מחפשת נקודת מבט אשר תתאר את התזוזה אשר התרחשה בהשקפת העולם של הדמויות.

יש בסרט גם דמויות גבריות. פאבניו הנער שכבר הוזכר ואביו קרלוס, בעברו צייר די מוצלח אבל בהווה של הסרט בעיקר בעל אשר עורג, באופן אשר לא מוסווה כלל באף שלב, לבחורה הצעירה הנכנסת לפתע לביתו. אם הסרט לוקה בחסר בנקודה מסוימת זהו עיצוב שטחי למדי של הדמויות הגבריות, אשר מחפשות את עצמן ולא מוצאות. אבל גם בכך יש אמירה: לעומת ג'סיקה וברברה אשר יודעות מה השאיפות שלהן בעולם, ולעומת ואל אשר לפחות עד בואה של בתה ידעה את מקומה, הגבריות הבורגנית מוצגת בסרט ככזו אשר איבדה את התכלית או את תחושת הייעוד בחיים, בטח בכל הנוגע לביטוי אמנותי. גם פאבניו מיועד ללימודים דומים בתחום בו ג'סיקה חושקת, אך למרות שיש לו את היכולת הכלכלית לעמוד בלימודים כלל לא בטוח שיש לו את הכישרון לעסוק בתחום זה, או בכל תחום אחר. לאביו היה בעבר כשרון, אבל דומה כי הוא זנח את הביטוי האישי שלו לטובת חיי הנוחות, וגם המשיכה החדשה לדמותה של ג'סיקה ספק אם תוכל לכונן שינוי מהותי בעולמו.

אולם, אנה מוילארט לא מביימת את ״אמא שנייה״ כסרט המונחה בידי המסר הפוליטי-חברתי שלו, אלא כיצירה אנושית עתירת דרמה במערכות היחסים, ניאונסים קטנים של התנהגות, וגם לא מעט הומור. בזכות כל אלה, הסרט מצליח לייצר עניין לכל אורכו. גם אם חלק ממהלכי העלילה או האמירות שלו אינם מקוריים במיוחד, זהו סרט עשוי היטב אשר נוצר בידי במאית מוכשרת השולטת היטב במדיום בו היא בחרה לגולל את הסיפור.