״45 שנים״, סקירה

סרטו החדש של הבמאי הבריטי אנדרו הייג, ״45 שנים״ (45 Years), הוא סרט שזקוק לכך שיפנו אליו את הזרקור. מדובר בסרט עדין, בנוי בצורה אלגנטית ומדוייקת, סרט שמציג אלטרנטיבה חכמה ואישית לקולנוע המסחרי. סרט אשר נבנה מרמזים דקים וסומך על הקהל שלו שיוכל לחבר שתיים ועוד שתיים. מדובר בסרט שאני חש צורך עז להמליץ עליו ולנסות לכוון אליו את הקהל אשר יתחבר לסוג כזה של יצירה, שהדרמה העיקרית בה היא לאו דווקא מה שמוצג על המרקע. הייג בורא את הקולנוע שלו מרגעים קטנים ועדינים, מסצנות אשר רוב הבמאים האחרים היו מותירים מחוץ לסרט. העיקר בסרט זה הוא המפגש בין אדם לאדם, כאשר הגיבורים מסתירים את אשר על ליבם עד לרגעי שבירה.

יחד עם זאת, מדובר גם בסרט שקשה לכתוב עליו. זאת מכיוון שכשם שאני רוצה שקהל רב ייתן לסרט הזדמנות, אני סבור כי באופן אופטימלי רצוי לבוא לסרט עם כמה שפחות מידע על העלילה שלו. לא מפני שמדובר בעלילה מרובת תפניות, אלא דווקא מפני שמדובר בעלילה בלי הרבה נקודות מפנה, מה שהופך כל אחת מהן לחשובה ביותר למארג הכללי, וגם לכזו אשר מוטב כי תבוא בהפתעה מסוימת. הדבר נכון בעיקר לאירוע שנחשף כבדרך אגב כבר בדקות הפתיחה של הסרט, אירוע שאני מניח כי יופיע בטקסטים ביקורתיים רבים אודות היצירה. למרות זאת, ברצוני לנסות לכתוב על הסרט מבלי להתייחס לפרט עלילה זה. הטקסט שלי יכוון בעיקר לסוג הקולנוע אשר יוצר הייג, שחקן אשר הפך לתסריטאי ובמאי ומתגלה כאחד מן הקולות היותר חזקים של הקולנוע הבריטי בימינו.

הסרט נבנה לקראת חגיגה שמגיעה בסיומו – טקס לציון יום הנישואין ה-45 של ג'ף וקייט, זוג בריטי מבוגר ואמיד, אשר חי בבית מבודד אשר מעבר בינו לבין הכפר הסמוך דורש מעט הליכה, משימה שבגילם של הגיבורים אינה פשוטה במיוחד. החגיגה צפויה להתקיים בשבת בערב והסרט מתחיל ביום שני, כך שאנו חוזים בשבוע בו הזוג, בעיקר קייט, מתכונן למסיבה לצד הפעיליות השגרתיות של חיי הפנסיה, כולל מפגשים עם חברים ותיקים ואירוע גדול אחר, בו ג'ף צפוי להיפגש עם כל חבריו הישנים לעבודה. אך מדובר בשבוע בו בני הזוג בעיקר מעמידים פנים כי השגרה נשמרת, שכן אירוע אחר מעמיד את כל חייהם במבחן, אף על פי שלכאורה הוא לא מביא לשינוי מהותי, או לשינוי ששאר הסביבה מבחינה בו. אבל ג'ף וקייט נאכלים מפנים, כל אחד מהם מצוי במסע ייסורים פנימי משלו, מסע ייסורים אשר גם אם לא יביא לסיום מערכת היחסים הארוכה, עלול לשנות אותה לבלי היכר.

במידה רבה, מדובר בסרט משלים לסרטו הקודם של הבמאי, ״סוף שבוע״. הסרט ההוא עסק במפגש בין שני גברים, אשר מתחילים להכיר אחד את השני לאחר מפגש מיני אקראי. הלב של הסרט היה הגילוי הדדי ובנייה של היכורות וחיבה, כאשר משך ההיכרות הוא כשם הסרט. בהתאמה, ״45 שנים״ עוסק בזוגיות מן הקצה השני של המושג, כלומר מתמקד בזוג לאחר היכרות שנמשכה במשך רוב החיים, לאחר שדומה כי בני הזוג כבר מכירים כל פרט קטנטן בהתהגות האדם האחר. אבל גם זה סרט על גילוי מחדש של האחר, או של הבנה מחודשת של הרקע אשר הופך את האדם השני למה שהוא ואת הזוגיות למה שהיא. אף כי זמן הסרט מוגבל גם במקרה של הסרט החדש, הדמויות, בעיקר דמותה של קייט, קוראת מחדש את כל הקיום המשותף, לאורך 45 שנות הניושאין ותקופת ההיכרות שקדמה לחתונה. למעשה, הבדיקה גם נוגעת לקשר בין הדמויות לפני שנפגשו, לאופן בו המפגש בין האוהבים שינה דברים מסוימים בנתיב החיים, לצד דברים אחרים אשר נותרו ללא שינוי גם לאחר המפגש.

לכן, הסרט גם עוסק בשאלות של זיקנה מול נעורים. הוא עושה זאת לאו דווקא מן הבחינה של השוואת הקשר בין בני הזוג לאורך השנים, אלא מן הבחינה של סוג הקשר שאפשרי בכל שלב חיים, כמו חוסר היכולת לשנות דברים בשלב המאוחר. הזיקנה גם מאפשרת בחינה מחדש של דברים, כולל של מה שהוחמץ. דומה כי הכאב של הסרט אינו על הווה, אלא בעיקר על העבר המוחמץ של בני הזוג. ההחמצה אינה בהכרך הבחירה בחיים משותפים, אלא הבנה לא מלאה של בן האדם השני וצרכיו, הבנה אשר מתחילה לחלחל לגיבורים רק בגיל המאוחר בו הם מצוים בסרט.

נושא נוסף של הסרט הוא כנות והעמדת פנים – בעיקר כנות עצמית. בעולם אשר בורא הבמאי, גם בשיא האינטימיות הבן אדם נותר מעט אטום לבן הזוג לו לכאורה הוא מעניק הכל, דבר אשר הופך אותו ללא-כן-לחלוטין גם בפני עצמו. הסרט נוגע גם בהעמדות פנים גדולות, אבל בעיקר מדגים כיצד גם שקרים קטנים יותר יכולים לחלחל ולהפוך את כל החיים לגוון אחר. הדימוי הבולט בסרט הינו עליית הגג, בה מוחזקים דברים אשר צובעים את חיי הגיבורים בגוון אחר לגמרי. במשך פרק זמן כה ארוך דברים היו כלואים באותו מרתף תודעתי, אבל קשה לחזור לשגרה לאחר שהם שוחררו. מצד שני, גם התחלה מחדש אינה אפשרית לגמרי. הנושא המעיק ביותר על קייט בסרט כלל אינו נאמר, רק נרמז לנו דרך פרטים אחרים המקיפים אותה, דרך היעדר מסוים בחייה אשר היא הסכימה לקבל במשך זמן רב. אך המחשבה מחדש על כל פרטי חייה מכריחה אותה להכיר גם בחלל הגדול שאותו היעדר (בצירוף חוסרים אחרים) יצר בחיים אשר חוותה, כאשר כבר לא נותר לה זמן לתקן זאת.

התסריט, אשר הייג כתב על סמך סיפור קצר של דייויד קונסטנטין, בנוי בעיקר על ניאונסים ורסיסי מידע. על אמיתיות גדולות הנחשפות בפרטים קטנים, במילים אשר נאמרות כבדרך אגב ובבחירות אשר לכאורה נראות אקראיות. המלודרמה לא מעיינת במיוחד את הבמאי, אשר שואף לראות כיצד דווקא ברגעי הרוגע נבחן החיבור בין אדם ולאדם, או הניתוק בין זוג החי ביחד, ניתוק אשר מובא בשיחות רגועות לא פחות טוב מאשר בריבים קולניים, אשר נוכחתם בסרט דלה יחסית. אף על פי שניתן לתאר את התסריט כמכיל רבדים סימבוליים או התפתחות הדרגתית מיום ליום, העיקר בו הוא הבנייה של מה שנראה כחיי שגרה, או בהעמדת פנים של שגרה, שכן חלק מן המידע שנגלה בסרט מעמיד כל שגרה במבחן. הדרמה הסוערת אכן נמצאת בסרט – יש בו ריבים סוערים, רגעים של גילוי, רגעים של השלמה. אבל דומה כי רגעים אלו משולבים היטב במכלול היצירה אשר מגיש הבמאי, כאשר שני הגיבורים פוחדים במידה רבה לטלטל את חייהם יותר מדי. הם פוחדים מן העוצמה של הרגשות החבויים בהם, כולל לגבי נושאים אשר הם הדחיקו, במודע או שלא.

על מנת לייצר סוג כזה של סרט, ישנה חשיבות מירבית לליהוק מדויק. הייג עובד בסרט זה עם שני שחקנים ותיקים מאוד ואהודים – טום קורטני ושרלוט רמפלינג, שניהם נעזרים במירב הניסיון שלהם על מנת לספק הופעה מרשימה אשר מעניקה לסרט רבדים נוספים. קורטני משלב בסרט בין רגעים בהם הוא מראה איך הזקנה פגעה בתפקוד הגוף לבין התפרצויות של רגש ועצבים, כאשר הדמות שלו לא פעם מנתקת את עצמה במודע מן הסובב אותה ורוצה לשמור את הכאב שלה בפנים. לכן דווקא הוא זה שמתפרץ במהלך הסרט, ולאו דווקא לגבי מה שמטריד אותו באמת. בעשורים האחרונים קורטני התמקד בתיאטרון וחלק מתפקידו הזכורים ביותר מכילים משהו תיאטרלי (״המלביש״) דבר אשר נוכח בסרט בעיקר דרך השימוש שלו בטונים שונים של קול. אבל בסרט הזה הוא מראה איזה כשרון קולנועי יש לו, כאשר הוא מצליח להביע לא מעט באמצעות מחוות פשוטות, כולל בקטעים בהם הדמות שלו בעיקר רוצה ששאר הנכוחים לא יתנו לו תשומת לב מיוחדת, אלא יאפשרו לו לצלול לתוך המשבר הפנימי.

רמפלינג, שחקנית שאורך הקריירה שלה בחרה לא פעם בתפקידים פרובוקטיביים וסוערים, מגישה בסרט זה הופעה אשר מבוססת בעיקרה על מבטים ושתיקה, שמירה על חזות מכובדת בעוד העולם הפנימי שלה קורס. התפקיד הזה, אשר העניק לה מועמדות ראשונה בקריירה לפרס האוסקר, חושף אותה כייצוג של משהו בריטי מאוד, אחרי שחלקים ניכרים בקריירה שלה עבדה בצרפת. יש לה בסרט רגעים של משחק מוקצן, אבל רוב הזמן היא מנסה לשמור על חזות מופנמת ואלו הרגעים בהם המשחק שלה הוא החזק ביותר – היא מצילחה להראות שבר בעודה מנסה לדמות פני חדווה או שגרה לסביבה. המשחק המשובח הזה הוא עוד נושא בסרט, שמראה כי גם בני זוג לא פעם מעמידים פנים אפילו מול האדם הקרוב אליהם ביותר. יש משהו מאוד פסימי בהשקפה הזו, ו״45 שנים״ הוא אמנם סרט עצוב וקשה, אבל לא מדכא באופן מוחלט. זאת משום שבכל פעם שמתארים דקויות של קשר בין בני אדם, לוכדים גם יופי.