סרטים חדשים: ״למה עזבתני״, ״הנערה הדנית״, ״דיפאן״, ״לפני שניפרד״, ״כל הדרכים מובילות לרומא״

עוד מעט יוכרזו המועמדים והמועמדות לאוסקר, והמיקרופון יעבור אל אור לפוסט מסקר. מחר נשוב לשגרת סקירות הסופש, ואלה חמשת הסרטים אשר עומדים על הפרק, למרות שבטח כבר הבנתם מהפוסט של עופר שהמקום להיות בו הם הסינמטקים, שם מתקיימת מסגרת ״מבט נוסף״ ובה סרטים אירופאים בעותקים משוחזרים. נשתדל גם לא להזניח את מסגרת ״השבועיים של הבמאים״ שהתרעתי על קיומה בשבוע שעבר, אבל במקרה שלה נשמח גם להמלצות הקוראים והקוראות מכיוון שאנחנו צופים בסרטים יחד איתכם ואיתכן בזמן שהמסגרת מתקיימת, ולא מבעוד מועד.

״למה עזבתני״, סרטה הראשון באורך מלא של הדר מורג (״שתיקה״), מגיע אל בתי הקולנוע אחרי קיץ סוער. הוא ניסה את מזלו באופירים, התקבל לפסטיבל ירושלים ואז התקפל לטובת ונציה, חזר לפסטיבל חיפה וחזר משם עם פרס הביכורים. בסגנון שלהגדירו כריאליסטי יחטא לסרט, מתארת העלילה הדקיקה העטופה באווירת ניכור אורבני ותחושת זוהמה, את שגרתו של נער ערבי בשם מוחמד (מוחמד דעאס), העובד במאפיה ומוצא דמות אב שחסרה לו במשחיז הסכינים העירוני (יובל גורביץ׳). עופר יתכבד בסקירה.

״הנערה הדנית״ (The Danish Girl) הוא מקרה מעניין של משיכה-רתיעה מסרט בעיניי. התסריט של לוסינדה קוקסון מבוסס על ספרו של דייויד אברסהוף, שהתארח בארץ ביוזמת הפסטיבל לקולנוע גאה, העוסק באחד מניתוחי שינוי המין הראשונים בהיסטוריה. הוא מבוסס על יומניה של לילי, שהייתה בעבר איינר, צייר נוף מדנמרק של תחילת המאה שעברה. הוא היה נשוי לציירת דיוקנאות ועבר תהליך של הכרה בקיום הנשי שבתוכו וביקש להוציאו אל החוץ. את הסיפור העדין הייתה אמורה להביא למסך ניקול קידמן במשך שנים ארוכות, אבל לבסוף זנחה את הפרוייקט ומי שהרים אותו הוא הבמאי טום הופר (״נאום המלך״, ״עלובי החיים״), כנראה אחד הבמאים הפחות עדינים שבנמצא. גם הליהוק של אדי רדמיין לתפקיד הראשי היה יכול להסתיים באסון בשל הטוטאליות שהוא מביא אל המסך, אז הלכתי לראות את הסרט בשביל אליסיה ויקנדר, המגלמת את גרטה, אשתו של איינר. לדעתי שני השחקנים מעולים וכמעט מצדיקים לבדם צפייה בסרט, שהבמאי רק מנסה אך לא מצליח להרוס. הרחבתי על כך בביקורתי בעכבר.

״דיפאן״ (Dheepan) הוא בראש ובראשונה זוכה פרס דקל הזהב לשנת 2015, ואני מופתע בכל פעם מחדש מכך שסרטים שזוכים בקאן מייצרים המון רעש מיידי, אבל בבואם להציג מסחרית בבתי הקולנוע הופכים לאחד מתוך כמה סרטים שמוצגים כעת. מצד אחר, ולמרות שלא ראיתי את צמד הסרטים שאפרט אודותם בהמשך הפוסט, מבחינתי סרטו של ז׳אק אודיאר (״חלודה ועצם״) הוא בהחלט המצטיין השבועי. השם שבכותרת הוא השם שניתן לדמות הראשית, פליט מסרי-לנקה שכדי להגר לצרפת בה הכל אמור להיות טוב יותר, מאמץ זהות של קורבן מלחמת האחים המשתוללת בארצו. יחד עם אישה וילדה שפתאום הופכות למשפחתו, הוא מגיע אל שיכון שורץ פושעים במטרה להיות השרת שלהם, בעוד אשתו מוצאת עבודה בבישול וניקיון אצל קשיש המארח בסלונו את מיטב פושעי השכונה. אפשר להבין לאן כל זה הולך, ואני מבטיח לנסות למצוא משמעויות נוספות בסקירה שלי על הסרט, שתעלה בהמשך הסופש.

״לפני שניפרד״ (Before We Go), קומדיה רומנטית ככה סתם באמצע עונת הפרסים, נעזר בשירותם של כריס אוונס ואליס איב בתפקידים הראשיים. היא מגלמת אישה שמפספסת את רכבת הלילה האחרונה מניו יורק לבוסטון, בעוד הוא משחק את נגן הרחוב שפוגש בה במקרה ומנסה לעזור לה לתפוס את הרכבת הבאה. כמובן שהם נפתחים זה אל זו ואולי אף יותר מכך, אם לשפוט על פי הז׳אנר שתחתיו מקוטלג הסרט. עד כאן זה נשמע שגרתי להפליא, אבל ההפתעות מתחילות מאחורי המצלמה – הבמאי הוא כריס אוונס, לראשונה בקריירה שלו. הקרדיטים על התסריט מעניינים אפילו יותר, כאשר מלבד ג׳ן סמולקה שאיני מכיר, אפשר למצוא שם את רונלד באס (״איש הגשם״, ״החתונה של החבר שלי״) ואת הצמד פול ויקנדר וכריס שייפר, השניים שכתבו את הקומדיה הרומנטית הנוספת בכיכובו של אוונס מאשתקד, ״Playing It Cool״.

״כל הדרכים מובילות לרומא״ (All Roads Lead to Rome) מוכיח שהסרט הקודם בפוסט זה לא בא לבד, ולמעשה מדובר במגפה. הקומדיה בכיכובה של שרה ג׳סיקה פארקר מציבה אותה כאם חד-הורית המתקשה לתקשר עם בתה המתבגרת (רוזי דיי). היא מחליטה שיהיה זה רעיון טוב לסוע לחופשה משותפת בטוסקנה, היכן שנהגה לבלות בצעירותה. היא פוגשת שם את לוקה (ראול בווה), מאהבה מימי קדם שלמרבה הנוחות עדיין רווק, ומתגורר עם אמו הקשישה (קלאודיה קרדינלה, השם יירחם). בשלב זה אזכיר שאני לא ממציא את התקצירים, רק מעתיק, ואם הבנתי נכון אז הקשישה והטינאייג׳רית חוברות יחדיו כדי לגנוב מכונית ולברוח לזוג הנאהבים לשעבר, שמיד פוצחים במרדף אחריהם ובטח גם משלימים פערים. אלה למהאגן השבדית ביימה, על פי תסריט של סינדי מיירס וג׳וש אפיגננסי (״כופר״).

פלוס – הסימפסונס במחווה ל״קונג פיורי״

הפעם הפינה שבסוף כל פוסט חדשים תוקדש לאתנחתא קומית בלבד, שאותי באופן אישי מאוד משמחת בכל יום כבר שבוע. המערכונים הקצרים שפותחים כל פרק של ״משפחת סימפסון״ כבר הפכו לתופעה בפני עצמה, בעיקר כי הם מאפשרים ליוצרים הוותיקים לארח אמנים שהם אוהבים. הפעם הם בחרו בסטיב קאטס, מאייר ואנימטור מורבידי בדרך כלל שמצייר קריקטורות מוגזמות על העולם המערבי בכלל ותרבות הצריכה בפרט. אלא שלכבוד הסימפסונס הוא שינה כיוון, ויהיה קשה מאוד לשכנע אותי שלא מדובר במחווה לאחד מסרטי השנה שעברה שלי ״קונג פיורי״. זהירות, ממכר.