לקראת ״מבט נוסף: פרויקט קולנוע אירופי משוחזר״ 2016 – שתי המלצות על קולנוע נשי שובר גבולות

מסגרת "מבט נוסף: פרויקט קולנוע אירופי משוחזר" חוזרת לסינמטקים בארץ בפעם הרביעית. זה קורה החל מיום חמישי הקרוב (14.1) ועד אמצע החודש הבא, כל סינמטק (תל אביב, חיפה, ירושלים, הרצליה וחולון) ותוכניתו הוא. למי שלא זכה להתוודע עד כה לפרוייקט, אציין כי עצם קיומו בנוף התרבותי אמור להספיק על מנת לעודד את כל שוחרי הקולנוע לרכוש כרטיס ולצפות על מסך הגדול בעותקים חדשים ומרהיבים של סרטים אירופאים משוחזרים. בכל שנה מוצגים במסגרת זו 10 סרטים, כל אחד ממדינה אירופאית אחרת.

השנה אגב נוסף לעשרת הסרטים האירופאים גם סרט ישראלי משוחזר – ״שלושה ימים וילד״ של אורי זוהר. בנוסף תארח התוכנית עוד מספר אירועים, כולל בכורה לסרט ישראלי מדובר – ״ההר״ של יעל קיים. אולם, בפוסט זה איני רוצה לעסוק בסרטים אלו או אפילו לסקור את כל סרטי התוכנית, המפורטים באתר הרשמי, אציין רק כי מדובר בפרוייקט אשר מתאפיין באוצרות נועזת ולא מתפשרת, המשלבת בכל שנה בין קלאסיקות שנעים להכיר מחדש וסרטים אשר נשכחו, או מעולם לא זכו לתהודה לה היו ראויים. אף סרט בתוכנית, ממה שראיתי עד כה, אינו שגרתי, וכל יצירה בו שומרת לא רק על רמת עשייה גבוהה, אלא גם מבטאת יצירה קולנועית בעלת גוון ייחודי.

השנה הנושא המאחד סביבו נבחרו הסרטים הינו "משחקי תפקידים: נשיות וגבריות בקולנוע". לכן גם אני בוחר להתמקד בשני סרטים בלבד מתוך הפרויקט, אשר נוגעים בנשיות באופן ייחודי ולא רק מפני ששניהם בוימו בידי נשים. למעשה, אף כי הסרטים הינם בעלי חשיבות גם כטקסטים על נשיות במחצית השנייה של המאה העשרים ולאורך ההיסטוריה, זהו רק פן אחד מגדולתם ומן המרדנות שלהם בכללי הקולנוע המקובלים. מדובר בשני סרטים אשר כל אחד מהם בדרכו הגדיר מחדש את הקולנוע בתקופתו ואף נותר רענן ומשפיע גם בחלוף העשורים. לא רבים הם הסרטים אשר הקצינו בחזון הקולנועי כמו השניים בהם אעסוק, אבל קשה לי לדמיין שני סרטים שונים יותר זה מזה.

הראשון הוא ״מרגניות״ (Daisies) של הבמאית הצ'כית ורה חיטילובה (שצריך לבטא את שמה לא כמו שאני חשוב שצריך לבטא שמה) – שעה ורבע של קולנוע תזזיתי המפציץ את המסך בכל דרך אפשרית. השני הינו ״ז’אן דילמן, רחוב דו קומרס 23, בריסל 1080״ (Jeanne Dielman, 23 quai du Commerce, 1080 Bruxelles), או ״ז׳אן דילמן״ בקיצור, סרטה הידוע ביותר של הבמאית הבלגית שנטל אקרמן, שהלכה לעולמה לפני חודשים ספורים. כאן מדובר בשלוש שעות פלוס של קצב איטי, דגש על חיי השגרה והתפתחויות דלות בנראטיב. אולם, כשם שהסרטים שונים זה מזה, החיבור ביניהם באותה תוכנית אוצרות מרגיש שלם עבורי, שכן כל אחד מן הסרטים מותח את הקולנוע עד לגבולות הרחוקים ביותר שלו, גם אם כל סרט לגבול אחר. בעוד אחד הוא שיר הלל לחופש, השני הוא זעקה של מי שאין חופש בעולמה עקב נסיבות כלכליות. ואולי, הזעקה בשני הסרטים הינה אותה זעקה נואשת, רק שאחד מן הסרטים בוחר בטכניקה של פנטזיה והתפרעות, בעוד השני ושב ומדגיש את העגמומיות של המציאות.

מרגניות
Daisies

״מרגניות״ הוא בין היתר תולדה של תקופה. בשנות הששים, השלטון הקומינסטי בצ׳כיה איפשר, לשנים ספורות, חופש יצירתי יחסי בדרך אל "האביב של פראג" ולכניסה הכואבת של כוחות רוסיים שסיימו את התקופה. הקולנוע הצ'כי כולו זכה אז לפריחה מפוארת שהביאה לעולם במאים כמו יז'י מנזל (שנשאר לעבוד בצ'כיה), מילוש פורמן ואיבן פאסר (שהיגרו לארה"ב). יוצרים אלו ורבים ידועים פחות ניסו לפרוץ גבולות בקולנוע ולעסוק בדור הצעיר של צ'כים, לרוב לצלילי ג'אז או רוק. במקביל, נעשה ניסיון לעסוק בצורה חדשנית בעבר הצ'כי הקרוב, במהלך מלחמת העולם השנייה.

נושא המיניות שב ועלה בסרטים רבים מהתקופה באופן בולט, כמו גם מטאפורות עלילתיות שונות של חופש מול דיכוי, בסרטים סימבוליים ופרועים שהמסר שלהם היה ברור. אבל אף סרט לא היה חתרני ומשוחרר כמו סרטה של חיטילובה, שדומה כי הוא מנסה להשתחרר מכל כבל של דרישה מסרט הנהוג בקולנוע – סרט שסמוך לפתיחתו מציג פצצות ושומר על קצב מהיר לכל אורכו.

הסרט עוקב אחר שתי נשים צעירות בשם "מארי" אשר מחליטות בעולם אנוכי לחשוב רק על עצמן, להשפיל כל מי שנקלע לסביבתן ולנסות למצוא עונג בכל דרך אפשרית, בעיקר אם דרך זו כוללת אוכל. אבל קשה לדבר על עלילה של ממש בסרט, אשר קופץ בין צבע לשחור לבן, בין קשר סיבתי בין דברים לאקראיות, ומבצע מעברים בין מצבי תודעה שונים, אם בכלל ניתן לדבר על תודעה בסרט. דבר בסגנון היצירה לא מנסה לייצר עולם אמין – המשחק דומה לפרקים לרובוטי, או לבובות פיתום אשר נראות כמו נשים בשר ודם המדברות על תחושותיהן והצורך שלהם בשליטה על גורלן, גם אם רק לטווח הקצר.

כמו הגיבורות שלו, גם הסרט שובר כל כלל ומטיף לשבירת כללים – כל היתר הוא משני. כולל השאלה האם יש בסרט אמירה של ממש על הבעיות בדימוי הנשי המקובל, הצעה לדימוי נשי חדש, או אפילו האם המרד שמוצג בו לא אנוכי מדי ולא יעיל. הסרט מבקש לקחת את הצופה לרכבת הרים והוא עדיין נותר פרוע יותר מכמעט כל מה שיש לקולנוע להציע. דומה כי בסרטים סוראליסטיים אחרים יש יותר מדי היגיון לעומת הכוח המתפרץ של הסרט הזה.

ז׳אן דילמן
Jeanne Dielman

״ז'אן דילמן״, לעומתו, נותן את התחושה כי דבר אינו זז. בטח לא המצלמה של שנטל אקרמן. בטח שלא העלילה. הגיבורה על שמה קרוי הסרט היא עקרת בית אשר מכינה אוכל לה ולבנה המתבגר. מדי פעם היא מגייסת כסף על ידי עבודת שמרטפות או מין. חייה של הגיוברה מתוכננים היטב עד לשניה בה האור כבה במסדרון וכמעט אין לה (או לסרט) צורך במילים. היא אישה חסכונית בכל מובן, המתקיימת במציאות אשר מטילה עליה את החסכנות הזאת.

את הגיבורה מגלמת דלפין סריג, שחקנית שייצגה זוהר קולנועי קלאסי בסרטיו של אלן רנה (בין היתר), ובכל הזמנות שהייתה לה העדיפה לעבוד עם במאיות. בסרט זה, הדימוי שלה הוא הפוך למראה סקסי או זוהר – מעולם כוכבת קולנוע לא נראתה יותר פשוטה על הבד. הפשטות הזו חוברת לכל אלמנט אחר בסרט,ודומה שככל שהפעולה שהוא מציג תהיה נטולת דרמה, כך גם המבט עליה יהיה ארוך יותר. בחירה זו מייצרת מודעות לזמן שחולף, וגם למצוקה האישית אשר היא הכרח של מציאות מתמשכת ולא של שינוי לרעה, כמקובל בקולנוע.

רוב הצופים יברחו מתיאור כזה של סרט, אבל יש ב״ז׳אן דילמן״ גם מימד מרתק, אפילו מהפנט לפרקים. הוא נוצר דווקא בשל הדגש על כל מה שיוצרי סרטים אחרים היו משליכים החוצה, כולל לא מעט רגעים בהם אף דמות אנושית לא נראית בחלל שמוצג. דרך השגרה והחזרה על סצנות דומות, אנו חשים לא רק בכאב, אלא גם בפיוט בחיי היום-יום, באהבה של אם לבנה ובשאיפה לגורל אחר, אשר ייתכן ותוביל למקום שונה בחלקה האחרון של היצירה. נכון, מדובר בסרט שדורש השקעה רבה מצד הצופה, אבל גם ביצירה שעיצבה דורות של יוצרים ויוצרות וצוברת מעריצים רבים יותר משנה לשנה. זהו סרט שנכלל בכל רשימה של הסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע, סרט שהציע צורה חדשה אשר גם גורמת לנו לחשוב על כל מה שאנו רגילים לו בקולנוע. בכך הוא דומה ל״מרגניות״, שכאמור מבצע את אותו הדבר בדרך הפוכה.

בשל כך מדובר בסרטים שהם גם הפוכים וגם משלימים. יותר מאוחר בקריירה של אקרמן, שנותרה במאית שחיפשה שפה קולנועית ייחודית עד יום מותה, היא יצרה סרט קצר בשם ״אני רעבה, קר לי״ (J'ai Faim, J'ai Froid) אשר קרוב ברוחו ל״מרגניות״. נדמה לי שהחיבור בין שני הסרטים הוא ששניהם נוצרו על ידי במאיות שהעריכו את הקולנוע שנוצר עד שהן התחילו לפעול, אבל הבינו כי הוא לא מבטא את קולן הייחודי. הן גם הבינו כי היצירה שלהן צריכה להמציא מחדש את כללי השפה הקולנועית, או מנקודת ההתחלה או מהתנגדות בוטה לכל מה שנתפס כקולנוע. זה כמו לנסות ליצור שפה חדשה, אשר מילים לא יהיו חלק ממנה, או לברוא מוזיקה בלי צלילים – ולהצליח בכך.