״מה שקורה במיסיסיפי״, סקירה

בעוד כל תשומת הלב בסופש זה הולכת אל שני סרטים גדולים ומדוברים, מאת שני במאים אמריקאיים נודעים (ומאוד שונים זה מזה), התגנב לו סרט שלישי והפך לחביב עליי מבין ההיצע השבועי. כאן בסריטה התייחסנו לשניהם, כאשר אור הילל את ״שמונת השנואים״ של קוונטין טרנטינו, ועופר נשבה בקסמו של ״קרול״ מאת טוד היינס. תרומתי לסקירות הסופש תהיה להפנות את מעט תשומת הלב שנשארה לסרט שלוקח את הזמן לפחות כמו ״שמונת השנואים״ ולעיתים גם הוא מתעתע בכיוון אליו הוא חותר, ושבמרכזו מערכת יחסים מיוחדת הנרקמת בין שתי דמויות שמעוניינות לשנות את חייהן באופן קיצוני, כמו ב״קרול״. אלא ש״מה שקורה במיסיסיפי״ (Mississippi Grind), כך נקרא הסרט שברצוני להמליץ עליו, הוא מעין אנטיתזה לא רק לשני הסרטים הללו, אלא גם סוג של זרם תת-קרקעי המנוגד לרוב מה שמפריע לי ומרגיז אותי שוב ושוב בקולנוע האמריקאי המסחרי העכשווי. כמו תקליט ישן וטוב שמצאת במקרה, או ספר שהיה זרוק היכנשהו והתגלה במפתיע כיצירה ראויה. אלא שלפעמים צריך המלצה בכדי למצוא את הזמן להקשיב לתקליט או לקרוא את הספר, ובמקרה הזה אשמח להיות המבשר. או לפחות לנסות לעניין, משום שיש לא מעט סיבות בגינן קהל היעד של הסרט עשוי לפספס אותו בזמן אמת, ביניהן: השם העברי שקורץ לקומדיה, בתוספת הליהוק של אחד השחקנים שגם הוא מתקשר (לפחות אצלי בראש) לסרטים קומיים, בעוד הסרט הוא משהו אחר לגמרי.

פירוש שמו הלועזי של הסרט הוא ספויילר קל, ועם השם העברי אני לא ממש מסתדר כאמור, אז אכנה אותו מעתה פשוט ״מיסיסיפי״. העלילה לא מתרחשת במדינה שזה שמה, אלא עוקבת אחר שני טיפוסים שחברו יחדיו למסע במורד נהר המיסיסיפי. גרי (בן מנדלסון) הוא שחקן פוקר לא רע, אבל כזה שלא יודע מתי לפרוש ולכן בכל ערב חוזר הביתה כשהוא כמעט ומפסיד את המכנסיים. הוא מרגיש שמזלו משתנה כאשר אל אחד השולחנות בהם הוא משחק מצטרף זר פטפטן בשם קרטיס (ריאן ריינולדס), המזמין אותו למשקה. גרי חש בר מזל לפתע, ומאוחר יותר באותו ערב פוגש את קרטיס בשנית, הפעם בבר הקבוע שלו, ומחליט שזהו צירוף מקרים שמעיד על כך שקרטיס מביא לו מזל. גרי מציע לחברו החדש להצטרף אליו למסע דרומה, אל טורניר פוקר יוקרתי שרק דמי ההרשמה אליו שווים כמה עשרות אלפי דולרים, למרות שהוא מרושש וחייב כספים בכל העיר. הוא מאמין כי עם קרטיס לצידו השניים ירוויחו מספיק כסף מהימורים במקומות שונים בדרך, וכך הוא יצליח לחזור לביתו כמנצח, וכמובן יחלוק את השלל עם חברו החדש. קרטיס מצטרף, מסיבות שיתבררו רק בשלב מאוחר, והשניים יוצאים לדרך. אחת התחנות החשובות היא פגישה עם יצאנית שהיא סוג של בת-זוג עבור קרטיס (בגילומה של סיינה מילר), שמבקשת מחברתה (אנה-לי טיפטון) לבלות את הלילה עם גרי. ככל שהשניים מדרימים במסעם, נכנס לפעולה הפתגם האמריקאי ״things went south״, שמדבר על התדרדרות, הסלמה או נפילה מטה.

כפי שחשוב לי להפנות זרקור לעצם קיומו של הסרט בבתי הקולנוע, חשוב לא פחות להאיר אותו באור הנכון כדי שיהיה אפשר לדעת לאן נכנסים. כאמור, קומדיה של ממש הוא לא, למרות שיש בו גם רגעים של הומור. אבל הם נובעים תמיד מהסיטואציה, לא כפויים עליה ולא מכתיבים אותה, ובדרך כלל נותרים אנושיים מאוד, כלומר לא מדובר כאן בהומור שמתאכזר לאף אחד. ״מיסיסיפי״ הוא גם לא בדיוק סרט ברומאנס, כלומר סיפור על חברות גברית, לא באופן בו הורגלנו אליה בשנים האחרונות. אין בו רגעים קולנועיים מרגשים של חיבור עמוק לגבריות, או מחוות גדולות של האחד כלפי חברו. הכל צנוע יותר, אגבי יותר, ולכן בעיניי גם נוגע יותר. אולי אפשר לההגדירו כסרט נוכלות בעולם ההימורים המנצנץ, אבל שוב, בניגוד לכל הכיף והסטייל שמקובלים בז׳אנר. בהחלט געשתי ברגעי המתח וההתרגשות שמביאות איתן סצנות זריקת הקוביות או משחקי הקלפים, אבל רוב הסרט כאילו מתחמק במכוון משיאים ומאוד מנסה שלא להיות חד-משמעי בכמעט שום דבר שהוא מציג או עוסק בו.

אפילו סרט מסע קשה לקרוא לו, למרות ששני הגיבורים שלנו בהחלט עוצרים בכל מיני תחנות, פוגשים טיפוסים משונים, ולומדים משהו על עצמם וגם זה על זה. אבל בגלל האופן בו העלילה נפרשת בפנינו הסרט אינו מעניק משמעות יתרה לתחנות, שכן בעוד גרי יוצא אל המסע עם מטרה מסויימת לנגד עיניו, קרטיס מעוניין יותר בדרך. לא באופן שפאולו קואלו וסופרים מסוגו מנסחים זאת, כאילו הדרך היא העיקר (יש גם דמויות בסרט עצמו שלא מבינות את האימרה של קרטיס כפשוטה). קרטיס מעוניין בדרך בתור מה שהיא, כלומר מעדיף להיות בנסיעה ובתנועה מאשר לעמוד במקום או להשתקע ולהתחייב ליותר מכמה רגעים, דווקא כי הוא לא מוכן לפגוש את עצמו או להתמודד באמת. כל זאת למורת רוחה של האישה שאוהבת אותו, או לפחות רוצה אותו לצידה. המוטו הזה הופך את הסרט לנטול פאנץ׳ בערך כמו החיים, אלא אם בוחרים להסתכל על התמונות הראשונה והאחרונה כמשל אמריקאי על אומה בבעיה כפולה – הן במה שהציבה לעצמה כיעד, והן בדרך בה היא מנסה להשיגו.

שורה תחתונה זו הופכת לבהירה יותר כשמביאים בחשבון את זהות היוצרים – אנה בודין וריאן פלק, הצמד שמוכר בעיקר בזכות ״חצי נלסון״ (Half Nelson). למי שלא מכיר או מכירה, מדובר בסרט עצמאי ויפהפה על מורה בתיכון שנתפס על סמים על-ידי תלמידתו, והשניים לא רק שומרים על הסוד אלא מסייעים האחד לשנייה לנצח את עצמם ואת ההתמכרות. אפשר לומר שגם סרטם הנוכחי עוסק בהתמכרות, הפעם להימורים וספציפית לתחושת הריגוש שבין ההפסד והניצחון. לא המרדף אחר הכסף, וגם לא תחושת האופוריה של זכייה, או אפקט הלב בתחתונים של תבוסה, הם מה שמניעים את גיבור הסרט. זוהי ההרגשה החמקמקה הזו של ניצחון שחומק מבין האצבעות, או הפיכת הקערה על פיה במקרה של הפסד בטוח.

ב״חצי נלסון״ קיבל ריאן גוסלינג את מועמדותו הראשונה (והיחידה) לאוסקר, וכאן עובדים בודין את פלק עם ריאן אחר – ריינולדס. זה שאצלי משום מה תמיד מתקשר עם קומדיות (קשה להסביר את הפתעתי כשגיליתי ש״האישה בזהב״ אינו לשעשע, למרות שאני יודע שהוא לא היה אמור). זה לא שאני מזלזל ביכולותיו של ריאן ריינולדס כשחקן דרמטי – ההיפך הוא הנכון. למעשה, תמיד אשמח לצפות בו על המסך הגדול, יש לו צ׳ארם טבעי ויכולת להתחבב באופן מיידי, כנראה שתיים מהסיבות בגינן הוא מלוהק ומזוהה עם סרטים ותפקידים שטותיים (אני כוסס ציפורניים עד שנוכל לראות אותו ב״דדפול״, אפרופו). נדמה שבשל המוניטיו שלו וסוג הסרטים שהוא הפך למזוהה עימם, רבים יופתעו ממשחקו המשובח בסרט הזה, ובעיקר מכמה שהדמות שלו מרגישה כנה ומלאת כאב למרות שברור שהוא קשקשן מקצועי ומאוד קשה לתת בו אמון. מצד אחר, זה כלום לעומת ההלם שעשוי לגרום השחקן בתפקיד הראשי לחלק מן הצופים והצופות.

בן מנדלסון הוא אחד השחקנים האמריקאיים החביבים על יושבי הבלוג, למרות שהוא תמיד רק צץ בתפקידים קטנים. לכן, סרט שבו הוא מגלם את הגיבור, כמו זה, הופך אוטומטית לאירוע חריג. נהוג לכתוב משהו בסגנון ״ודאי תזהו אותו בתפקידו של כך-כך בסרט זה-וזה״, אבל הגדולה של מנדלסון היא שמדובר בזיקית – אי אפשר לזהות אותו, כמעט אף פעם, גם אם אכתוב את כל הסרטים בהם שיחק. יש בו משהו שכאילו מתעקש להישאר לא מוכר – אנטי-כוכב, ההיפך מריינולדס. אז בואו פשוט נסכם שאם יש שחקן מעולה שלא לגמרי זיהתם בתפקיד קטן עד זניח בסרט כלשהו, חפשו בקרדיטים את שמו של מנדלסון, ייתכן שזה הוא. היכולת שלו לשנות את מראהו באופן כה קיצוני מסרט לסרט, וגם להעניק אופי לדמויות שאין להן הרבה זמן מסך, הפכו אותו לשחקן שחתום על כמה וכמה סרטים בשנה, אבל לא זוכה בתהילה כמעט לעולם. מהסיבה הזו, הליהוק שלו לתפקיד הגיבור של ״מיסיסיפי״ הוא הברקה כפולה – גם הזדמנות לשחקן לחשוף את כשרונו באופן נרחב יותר, וגם התכתבות ישירה עם הדמות שהוא מגלם, מעין טיפוס כזה שאף פעם לא זוכה בכל הקופה, אלא רק עומד ליד המנצחים. אבל האם הוא מצליח להחזיק תפקיד ראשי? ברור שכן.

גרי בגילומו של מנדלסון הוא טיפוס שמאמין כי העושר נמצא בקצה הקשת בענן, מחפש סימנים למזל, ונאחז כהוזה עיוור בכל סימן שכזה, שהוא מבחינתו אינדיקציה לדרך המלך. הסרט גם נפתח עם תמונה של קשת בענן, וכך מתחילה גם הידידות בין הגיבורים, אבל הדבר שאולי מאפיין הכי טוב את הדמות של הלוזר הנצחי, כמעט מפסידן-מבחירה, הוא הקלטת שהוא מאזין לה ברכבו – ״200 טיפים לשחקן הפוקר״. מדובר במדריך עצות בסגנון ספרי עזרה עצמית מהסוג שכל מטרתו היא להכניס כסף למחבר שלו, ולא לכיסם של הלקוחות. הקלטת גם ממשיכה ומלווה את הקרדיטים עד סופם, והיא תחליף פואנטה נהדר למי שמחפש אחד. שימו לב לטיפ האחרון שמושמע בסרט, המלמד יותר מכל לאן הולכת אמריקה וכמה היא סטתה משביל הזהב שאותו מחפש גיבור הסרט באדיקות. בזכות ההתמקדות בגרי, ולא בקרטיס שאליו נמשכת העין, הופך הסרט לבלוז הנפשות התשושות. נפשות המקננות באנשים שבורים שיש להם שתי סיבות בלבד להמשיך לקום בבוקר – כוח האינרציה, ופנטזיות על מה יקרה אם יום אחד יביאו את המכה ויוכלו לפרוש.

למרות שרוחו של הסרט היא רוחו של גרי, הקצב בו הדברים מתנהלים הוא משלב בין השניים. זהו קצב ייחודי לסרט זה, שגם כאילו נפרד מההתרחשויות העלילתיות. גם אם לרגע נדמה שהסרט עומד לתפוס כיוון מסויים, בין אם טרגי או שמח, הוא לא נשאר באותו ערוץ רגשי יותר מסצנה או שתיים. במובן זה הוא דומה יותר לדמות של קרטיס, אבל המנוע הרגשי שבכל זאת מזיז אותו תמיד קדימה הוא הדמות של גרי. כך נוצרת התנועה המיוחדת של הסרט – הוא מתקדם לאיטו לעבר מטרה שנמצאת שם רק כדי שיהיה כיוון כללי לנסוע בו, אבל גם מרבה בעצירות פתע וירידות אל שולי הדרך שאולי וימצאו לו דרכי קיצור. הסטיות מהדרך הראשית, אותן מוביל קרטיס, נראות גחמתיות בהתחלה, אבל כאשר יתבררו מניעיו שלו וייחשפו החיבוטים העצמיים שלו, אין ספק שהכל יובן מחדש וייראה מתוכנן להפליא. יש בי חשש שעבור חלקים מהקהל, הנסיעה הלא חלקה במכוון תציק או תגרום לאיבוד סבלנות (בהקרנה בה נכחתי היו מספר נטישות, שלא לדבר על צניפות). אבל עבור מי שרואה בקולנוע האמריקאי שמוקרן כעת באולמות כאוסף של עלילות משוכפלות ומוצא אותו משעמם להפליא, ״מיסיסיפי״ יכול להיות משב רוח מרענן.

כמו ״נברסקה״ של אלכסנדר פיין, גם ״מיסיסיפי״ של בודין ופלק מציג את הצד הפחות זוהר של אמריקה, בין אם בדמויות שהוא בחר לשים במרכזו, ובטח בכל הקשור לאלה המוצבות בשוליו. הגיבורים פוגשים בדרך, גם אם רק לרגעים, כל מיני טיפוסים כל–כך אותנטיים עד כי קל להניח שאינם שחקנים כלל, אלא פשוט פרצופים אקראיים שמסמלים את אמריקה של פעם. מפגש לדוגמה מתרחש בעיר ממפיס, שמפורסמת בזכות סצנת המוזיקה האגדית שלה, שם עוצרים השניים לזלילה קלה וזוכים לשיחת חולין עם קשיש חביב שמספר להם על האייקונים המוזיקליים של המקום. ״חלקם אפילו לבנים״ הוא אומר, ואז מונה שמות כמו בי.בי. קינג, אריתה פרנקלין, אייזק הייז, ואלביס פרסלי, אבל לא שוכח להוסיף את ג׳סטין טימברלייק. כלומר, הוא לא סתם מתרפק על העבר או לכוד בתפיסת עולם כזו אחרת, אלא מקבל את העולם כמקום מורכב. כיוון שרוב האומה האמריקאית אינה בהכרח הפרצופים הרדודים והצעקניים שהתרגלנו לראות בקולנוע ובטלוויזיה, נחמד לראות גם ייצוג שלהם בסרט שהוא פיסת אמריקנה ישנה וטובה, אבל גם מעודכנת לזמננו.