״קריד״: סקירה ודיון בחשיבות של סדרת סרטי ״רוקי״

אם לפרסי האוסקר יש ערך, אז הוא טמון ביכולת לראות כיצד תעשיית הקולנוע ההוליוודי מגדירה את עצמה, כאשר במקרים נדירים, זכייה של סרט זה או אחר מבשרת על כיוון חדש. החל מסוף שנות הששים, הוליווד נכנסה לתקופה הפרועה ביותר שלה, כאשר האולפנים לא רק כשלו לדעת מה יוביל להצלחה קופתית, אלא אילו ערכים לייצג. בהוליווד הקאלסית, ארה"ב (כמעט) תמיד הייתה הצד הערכי והצודק, והאדם הקטן יכול היה להצליח אם הוא עבד קשה ושמר על מוסריות. אבל בסוף שנות הששים החלו לצוץ סרטים אשר מבקרים את הגזענות בחברה האמריקאית ואת המוסריות הבעייתית של הממשל, אשר נתפס לפתע כמושחת וכמי ששולח את הנוער למות במלחמה מיותרת בווייטנאם.

ארבעה מחמשת הסרטים אשר היו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בשנת 1977 ביטאו את המשבר המוסרי הזה. ״כל אנשי הנשיא״ (All the President's Men) עסק ישירות בפרשת ווטרגייט שחשפה כי הנשיא וכמעט כל הכפופים לו היו מושחתים. ״רשת שידור״ (Network) תיאר את תעשיית הטלוויזיה האמריקאית כנטולת ערכים באופן טוטאלי וככזו אשר מוכנה להרוג ולממן טרור בעבור רייטינג. ״נועד לתהילה״ (Bound for Glory) תיאר את המשבר הכלכלי ואת העוולות החברתיות לא פחות מאשר תיעד את חייו של וודי גאתרי, שהוא אומנם סיפור הצלחה אמריקאי אבל גם זמר שעיקר שיריו הם שירי מחאה סוציאליסטיים נגד ארה"ב. ״נהג מונית״ (Taxi Driver) תיאר את רחובות ניו יורק כביוב מלוכלך ועתיר פשע, גזענות ואלימות, סוג של המשך של מלחמת וייטנאם.

הוליווד כל כך לא אהבה את עצמה עד שהאל אשבי ומרטין סקורסזי, אשר ביימו את שני הסרטים האחרונים, הפסידו את המקום שלהם כמתמודדים על פרס הבימוי. וכך, אל אלן ג'יי. פאקולה וסידני לומט, אשר ביימו את שני הסרטים הראשונים, הצטרפו הבמאים הזרים אינמגר ברגמן ולינה ורטמולר (האישה הראשונה שהייתה מועמדת לפרס הבימוי). אבל כל זה בעצם לא משנה, כי הסרט שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר וגם בפרס הבימוי, הוא זה שהזכיר לארה"ב כי מי שעובד קשה יכול להצליח, ושבסופו של דבר הערכים האמריקאים הם הצודקים.

״רוקי״ (Rocky), אם כן, הוא יותר מסרט אהוד שיצר את אחד מן הרגעים האיקונים בתולדות הקולנוע – הוא סרט שמחזיר את האמון בגיבור חיובי. גיבור שאמנם עומד מול קשיים, וחושב לוותר, אבל מצליח להגיע למטרה. לא סתם הסצנה האיקונית מן הסרט אינה קרב אגרוף, אלא אדם אשר מטפס לבדו במעלה מדרגות. ״רוקי״ הוא סרט על ניצחון האדם הבודד על האתגרים, סרט על נחישות ועבודה קשה. החטא של יריבו של רוקי הוא שחצנות, לא רוע לב. גם הוא מייצג בסופו של דבר סיפור הצלחה אמריקאי. סיפור ההצלחה של הסרט עצמו מראה כי גם מה שנראה לעתים כמו הפסד יכול להיחשב לניצחון, אם הוכחת את עצמך. כלומר, ארה"ב אולי ניצחה בווייטנאם, אבל היא המשיכה לעמוד ולהיאבק על מה שהיא תפסה כצודק, ובסופו של דבר, לא ניתן להפיל אותה.

הסרט אמנם עלה לאקרנים בסמוך לבחירתו של ג'ימי קרטר לנשיא, אבל סדרת הסרטים בעצם מבטאת את עולם הערכים של הנשיא אשר בא אחריו, רונלד רייגן – נשיא כוכב קולנוע שהיה מעריץ גדול של הסדרה, בייחוד כאשר עברה בסרט הרביעי לעיסוק ישיר במלחמה הקרה. הוא גרם להוליווד לשוב לעסוק בסיפורי הצלחה. יחד עם ״מלתעות״ ו״מלחמת הכוכבים״, ״רוקי״ היווה את הבסיס הערכי להוליווד של ימינו, של עידן הבלוקבאסטר, של עידן סרטי ההמשך על הגיבור ששב ומנצח. הדבר הכי בולט שעשה ג'ון ג. אבילדסן לאחר שזכה באוסקר על בימוי היא סדרת הסרטים ״קארטה קיד״ אשר מתבססת על נוסחה דומה. הוא גם חזר לביים את הסרט החמישי (והידוע לשמצה) בסדרת ״רוקי״. שאר הסרטים בסדרה, עד לסרט הנוכחי, נכתבו וביימו בידי סילבסטר סטאלון, שסיפור ההצלחה של הסדרה הוא גם סיפור ההצלחה שלו. משחקן כושל, הוא כתב בעצמו את כל סדרת הסרטים שהפכה אותו לאחד מכוכבי הקולנוע הגדולים והאהובים ביותר בעולם, גם אם פרט לסרט הראשון הביקורת והממסד לא ממש אהבו את הסדרה, והפכו את סטאלון לזוכה סדרתי בפרסי הראזי.

על במת האוסקר, סטאלון הקדיש את הזכייה לכל ה"רוקים" של העולם, לכל מי שיעבוד קשה ויעמוד במשימה הבלתי אפשרית, לכל מי שיאמין בעצמו גם כשהוא בא מרקע עני ועומד לבד מול העולם. הסרט שיצר, יחד עם המוזיקה של ביל קונטי שמלווה את רגעי השיא בסרט, הפכו לסמל עבור היכולת של אנדרדוג להצליח אפילו עבור מי שלא ראו את הסרט. ולכן, גם אם הסרטים החמישי והשישי בסדרה לא זכו להצלחה, הסדרה נותרה פופולארית בקרב קהל רחב. זאת בעוד הסרט הראשון הוא איקוני כפי שמעט מאוד סרטים בתולדות הקולנוע היו – הוא פשוט נותן תקווה לקהל שלו, גם אם יש במסר שלו משהו מעט שטחי. הוא מייצג את הוליווד במיטבה, והיא במיטבה כאשר היא מאמינה בערכים אותם היא מייצגת.

הסרט הפך למה שהוא בעזרת שילוב האיכויות השונות שלו, מול הקולנוע אשר היה קיים בתקופתו. לכן, את ההצלחה של הסרט הראשון קשה לשחזר, גם אם עובדים בצמוד לנוסחה. ריאן קוגלר, הבמאי הצעיר אשר יצר כעת את ״קריד״ (Creed), הסרט השביעי בסדרה, יודע את זה. ייתכן שמבחינה טכנית, ״קריד״ הוא סרט אגרוף לא פחות טוב מ״רוקי״. אבל טוב ככל שיהיה, דומה כי עיקר כוחו הוא ברגעים בהם הוא מהדהד את הסרטים הקודמים בסדרה, בעיקר את הסרט ראשון. מיותר לציין לאיזה סרט אחר שמוקרן בימים אלו הדבר דומה.

סרטו הקודם של קוגלר, ״תחנת פרוטוויל״ עסק במוות של צעיר שחור עקב ירי לא מוצדק של שוטר. כלומר, בסרטו הראשון חשף הבמאי את הגזענות והצד הבעייתי הקיים באמריקה בימינו. לכן, על פניו מעבר לסדרת סרטי ״רוקי״ מהווה שינוי אידיאולגי מבחינתו. אלא ש״קריד״ מנסה להרחיב את גבולות סיפור ההצלחה האמריקאי הקלאסי, וכמו ש״רוקי״ מייצג את העלייה לגדולה של צאצא יוצאי איטליה עני, כך ״קריד״ מבקש לראות כי גם צדדים אחרים בחברה האמריקאית עומדים בפני אתגרים עצומים, וגם הם יכולים להוציא מעצמם את המיטב על מנת לאחד את האומה. בין אם מדובר במיעוט האפרו-אמריקאי שעדיין נרדף, בילד מחוץ לנישואין אשר גדל בתנאי עוני, או בבן עשירים עם רקע של אצולה. באורח פלא, קולגר ואהרון קובינגטון, שכתב עימו את התסריט, הצליחו לברוא לסדרה החדשה גיבור שעונה על כל התנאים הלכאורה-סותרים הללו.

גיבור הסרט הוא אדוניוס ג'ונסון, ילד שגדל במוסד ממשלתי ונכנס לתגרות בכל פעם שמישהו מעילב את אמו המנוחה. בתחילת הסרט הוא מאומץ על ידי אישה אותה הוא לא הכיר, אשר מספרת לו על אביו, שמת בטרם נולד. הילד מגלה כי אביו היה המתאגרף האגדי אפולו קריד, יריבו של רוקי בלבואה בסרטים הראשונים בסדרה ושותפו בחלקים 3 ו-4. אלמנתו של קריד מחליטה לאמץ את הילד, זכרון אחרון מבעלה האהוב, גם אם נולד כתוצאה מבגידה. וכך, הגיבור של הסרט חווה ילדות ענייה, אבל לאורך רוב תקופת הגדילה שלו הוא חי בבית עשיר, עם קשרים אשר מנתבים אותו למשרה נוחה. אלא שחיידק אחר בוער בו – בלילות הוא חומק מלוס אנג׳לס למקסיקו על מנת להתאגרף, ובניגוד לעמדת אמו מנסה למצות את כל האפשרויות לקריירה מקצועית בתחום. אלא שבגלל המורשת של אביו, בלוס אנג'לס אף אחד לא ממש רוצה לאמן אותו או לתת לא צ'אנס.

אדוניס עובר לפילדלפיה, שם הוא זוכה לכינוי "הוליווד" משום שאינו מצליח להעלים את תנאי המותרות בהם גדל. הוא נקרע בין שני שמות – השם אדוניוס קריד, אשר מסמל עוצמה ומורשת בעולם האגרוף, והשם בו הוא בוחר להציג את עצמו – דוני ג'ונסון, שם נטול ייחוד שהוא המורשת של אמו האלמונית. בכך, הסרט מהדהד גם את חייו של כוכב הסרט, מייקל בי. ג'ורדן, (שכיכב גם בסרטו הקודם של הבמאי), שחקן עולה בהוליווד שכנראה יודע משהו על חיים עם שם של ספורטאי מפורסם.

את האמת על אביו הוא מגלה רק לאדם אחד בפילדלפיה, האדם היחיד אשר יכול לעזור לו – רוקי בלבואה האגדי, שאולי חייב משהו לאביו. כנהוג בסרטי אגרוף, בתחילה רוקי מסרב בתוקף לשוב ולעסוק באגרוף עד לנקודה בה הוא מחליט לשנות את דעתו בפתאומיות ולעזור לבן של יריבו לפלס את דרכו בעולם האגרוף המקצועני. עצם ההימצאות בקרבת האגדה המקומית פותחת בהדרגה עבור הגיבור הצעיר שער לעולם האגרוף, וכמו בסרט הראשון, נופלת בחיקו האפשרות לקרב חסר סיכוי מול אלוף העולם המכהן. במקרה זה, מדובר באלוף בריטי חמום מוח העומד בפני תקופת מעצר ממושכת שיכולה לסיים את הקריירה שלו. האלוף הבריטי מגולם בידי טוני בלו, אלוף אגרוף אמיתי אשר מתגלה בסרט גם כשחקן מוכשר ומקנה אמינות לחלק מן הקרבות בסרט.

כל סרט ספורט צריך עלילת משנה רומנטית ובמקרה של הסרט הזה, דומה כי היוצרים עשו מאמצים שביאנקה, האישה שלצדו של הגיבור, תהיה יותר מדמות רקע. זמן המסך שלה אמנם מצומצם, אבל ביאנקה, בגילומה של טסה תומסון, היא זמרת אשר ממתינה לפריצה הגדולה שלה, בעודה סובלת מהתחרשות הדרגתית אשר המקצוע שלה מגביר. הדבר דומה לפגיעות המוחיות שהן נחלתם של מתאגרפים. העיסוק של הסרט בשיתוף פעולה בין גזעים שונים יחד עם וריאציות על פערי מעמדות, מתבטא גם בשם של הדמות האפרו-אמריקאית הזו, שמשמעות שמה הוא "לבנה" באיטלקית.

כבמאי, קוגלר מציג סרט שמודע למלודרמטיות ולהיעדר המקוריות שבנראטיב שלו, ומנסה לרתום את המגבלות לטובת הסרט. הוא לא מצילח לייצר סרט מעמיק במיוחד, אבל הסרט עובד לא רע, ולא רק ברגעים בהם הוא פורט על מיתרי הנוסטלגיה. כל קרב אגרוף או רגע אימונים בסרט מקבל ייחוד משלו, כאשר מרשימים במיוחד הקרב האחרון, שהוא שחזור בשינויים קלים של שיא הסרט הראשון, וגם קרב אגרוף המצולם בשוט רציף אחד.

אבל סרט אגרוף קם ונופל על הגיבור שלו. הגיבור של ״קריד״, שבגלל היחס האמביוולנטי לשמו בסרט לא ברור לי איך עליי לקרוא לו, בנוי ממספר סתירות, אבל לא כולן באות לידי ביטוי בסרט. ג'ורדן הוא שחקן מוכשר והוא עושה את הכל היטב, אבל גם לא מתרומם לגבהים יוצאי דופן. בעיקר דומה כי עדיין חסר לו משהו טבעי, אשר הופך אדם רגיל לכוכב. הדבר בולט משום שמי שחולק עימו זמן מסך הוא סטאלון, שחקן מוגבל בהרבה, אבל גם כוכב באופן שנראה כבר טבעי לגמרי.

בסרט הראשון בסדרה אותו לא כתב, סטאלון מגלם בחן רב את הדמות האהובה כמי שהגיע להשלמה עם עברו ולא מצפה להרבה מהמשך חייו. בניגוד לחלק מן התגובות, לא חשתי מימד יוצא דופן במשחק שלו בסרט, מלבד החן הטבעי שלו והקסם שבמבטא הלא-מאוד-מובן שלו. לשיא היכולת שלו בסרט מגיע סטאלון ברגעים שמזכירים את הכשרון הקומי הרב שלו, ולא בקטעים אשר אמורים לרגש. אבל בסופו של דבר, די בהופעה סולידית שלו על מנת להפוך את הסרט לחוויה, בעיקר עבור מעריצי הסדרה המקורית.

״קריד״ מספק בידור טוב. לדעתי הוא פחות שאפתני מסרט האגרוף ההוליוודי האחר שיצא ב-2015, ״ללא כפפות״, ולמרות השליטה הטכנית של הבמאי שלו, הוא גם לא מספק רגעים איקונים של ממש, או דיון מורכב בארה"ב של ימינו. אבל יש משהו בפשטות היחסית של הסרט שמקנה לו קסם מסויים. המבט על פילדלפיה נראה אותנטי לפרקים, יותר מאשר בסרטים הקודמים בסדרה, אבל הוא בשיאו ברגעים בהם הוא מתכתב עימם. והסרט מכניס לסדרה מספיק רמיזות לפיתוחים שונים לעתיד, כך שיש תקווה כי אם יבוא ״קריד 2״, יכולה להיות לו זכות קיום עצמאית.