״בסיס המחשבה״, סקירה

סרטו של דרור הלר, שנקרא ״בסיס המחשבה״, מוקרן החודש במספר הקרנות בסינמטק תל אביב. מדובר בסרט שצפוי לאתגר גם את עכברי הסינמטקים הגדולים ביותר בזכות הנראטיב הייחודי שלו, הקצב האיטי, והחזרה על שוטים דומים. עוד מדובר בסרט שעבור מי שיילך עמו את כברת הדרך יכול לעורר מחשבות מסוגים שונים גם על חיפוש פנימי אחר הגדרה, וגם על עצם האפשרויות הפתוחות בפני במאי הקולנוע.

מדובר בסרט אשר משלב בין חשיבה שהיא מצד אחד מאוד קולנועית, לבין ז'אנרים שהם לאו דווקא קולנועיים. יש בו גם אלמנטים של אמנות מיצג או של מסע פילוסופי פנימי אשר עובר הגיבור שלו, גיבור במסע לגילוי רוחני שטבעו המדויק נתון במידה רבה לפרשנות של קהל הצופים. הסרט דורש לא מעט מן הצופים, לא רק בתחום הפרשנות, אלא גם בתחום הסבלנות, שכן הקצב שלו איטי והחצי הראשון שלו מבוסס על חזרה של מספר דימויים די דומים, אך בשינויים קלים אשר יוצרים הבדל במקום אליו הסרט נודד.

כמה מן הדימויים אשר מייצר הבמאי, שגם צילם וערך, פשוט יפים בפני עצמם. ביניהם: מבט על עננים, הפניית המצלמה לשמיים ואז צילום של פאריז העובר מבוקר ללילה. או למשל הדימוי הפותח את הסרט, אדם מדליק לפיד, כאשר בפסקול נשמע צ'לו המנגן מנגינה של באך, אשר תחזור לא מעט פעמים בחלקו הראשון של הסרט. הלפיד הופך למקור התאורה העיקרי בסרט ויש לו משמעות סימבולית, שכן הוא זה שידריך את הגיבור במסעו הרוחני. אולם, היחס ללפיד במהלך הסרט הוא אמביוולנטי. בכל רגע נתון, הגיבור יכול לשאת אותו כמדריך במסע או להשתחרר ממנו ולאחוז במקומו בספר שמגרה את המחשבה. שני סוגים של אור שמדריכים את הגיבור – אש וגירוי מחשבתי אינטלקטואלי. שני סוגים של אור שידריכו את הגיבור, אשר מחפש דרך לצאת למסע לעבר בסיס מחשבתו מבלי להיות מודרך. הוא צריך להשתחרר מדברים מסוימים אשר כובלים אותו ואת שכלו לעולם אשר קצת חונק אותו.

הצורך להשתחרר בא לידי ביטוי בסדרה של משפטים אשר הגיבור רושם על חלון זכוכית. לאחר שוהא רושם אותם, הוא עובר לנשוא את החלון על גבו ברחובות פאריז, בסוג של מסע המזכיר עלייה צליינית או דרך ייסורים. בסוף הוא חזור לחדר ממנו יצא, לוקח חלון חדש ורושם משפטים נוספים. חזרה על המסלול הזה מהווה בערך חצי מן הסרט, כאשר החצי השני מראה את המסע האחרון, שהוא בעל אופי קצת אחר ובסופו של דבר מוליך למקום אחר. השינוי הבולט הוא ההתקדמות מן המשפטים אותם רושם הגיבור. בהתחלה, הם מדברים על צורך להשתחרר ממקום שמגביל את היצירה ואת המחשבה. לאחר מכן, הם מופנים ליישות ספציפית המגבילה ומתאכזרת אליו, ישות אשר ניתן לפרש אותה כאדם אחר או כאלוהים.

אפשר לראות במסע של הגיבור בסרט כמציאת אלטרנטיבה לאל, או דרך גישה חדשה לאל שלאו דווקא תהיה כרוכה בדת מסויימת. הרצון הוא שהמסע יהיה אל תוך הנפש, אל ההגדרה העצמית של הגיבור. אבל הוא נאלץ להתקיים גם בחלל הפיזי, בפאריז אשר מייצגת את ההשכלה האירופאית והחופש, אבל גם את המורשת הדתית-נוצרית. המוטיבים הנוצריים הופכים לדומיננטיים יותר ויותר ככל שהסרט מתקדם, אף כי הטקסטים גם יכולים ואולי אף צריכים להתפרש כהתרסה נגד האל, נגד בורא שהוא לא הגיבור עצמו. או במילים אחרות, נגד דמות אב.

כאן אנו מגיעים לנקודה מטא קולנועית מעניינת בסרט. הגיבור, שהוא הדמות האנושית היחידה אשר אנו רואים בסרט, הוא גור הלר, אביו של הבמאי ויוצר קולנוע בפני עצמו – סרט הסטודנטים שלו, שנקרא ״סרט לילה״, נוצר בשנות ה-80 ונחשב לאחד מן הסרטים החשובים של התקופה. במידה רבה, הבמאי משתמש באביו במסע על מנת למצוא את דרכו הקולנועית העצמאית, בדרך לסוג חדש של דימוי אשר ינבע כולו מראיית העולם של דרור הלר. המסע הוא בו זמנית עם האב ובמטרה להשתחרר ממנו, כשם שהמסע מבקש להשתחרר מן האל אך מתקרב לעברו, שואף לברוח מן הקיום בפאריז ומוצא את עצמו בפאריז יותר יותר, עד לנקודה בה ניתן לפרש את העיר עצמה כגיבורה האמיתית של הסרט, לא פחות מן האדם אשר הולך בה ומן האדם אשר מפרש אותה.

למעשה, הסוגה הקולנועית שהכי קרובה לסרט היא "סרטי ערים", אותם סרטים אשר פשוט מתארים עיר בלי עלילה או דמויות, וזאת למרות ש״בסיס המחשבה״ משלב כאמור דמות אנושיות אשר נוכחות לכל אורכו. בתולדות הקולנוע, בעיקר בסוף ימי הסרט האילם, סרטי ערים היו קרקע פוריה להתנסות בטבעו של הדימוי הקולנועי. הדוגמא המוכרת ביותר הינה ״האיש עם מצלמת הקולנוע״ (Man with a Movie Camera) של דג'יגה ורטוב. כמו הסרטים הללו, גם הלר לא מחפש רק ייצוג של העיר במצלמה שלו, אלא גם ייצוג לצילום עצמו, לעריכה עצמה. הוא משלב בסרט בין שחור-לבן לצבע, אבל גם בוחן את הגבולות של מה שמקובל לקבל כדימוי קולנועי. הסרט אולי נראה תחילה כפשוט מבחינת הצילום, אך למעשה הוא מתנסה עם המצלמה והעריכה. הדבר מגיע לשיא ברגעי הסיום של הסרט, בהם יש פירוק של מבט פנורמי על העיר, פירוק אשר מציע ייצוג אחר של מבט מקיף בקולנוע, ייצוג המזכיר את ימי ראשית הקולנוע יותר מכל תנועה קולנועית אחרת.

מבלי לדבר יותר מדי על סיום הסרט, אני חש כי דקותיו האחרונות של הסרט הן החלק החזק ביותר בו. החלק בו הדימוי מאגד יחדיו את כל הסתירות אשר בונות את הסרט ויוצר מהן דימוי חדש ופתוח יותר לפרשנות. דימוי אשר בו זמנית יש בו אלמנטים ברורים ואפשרות לקריאות שונות של המסע אשר עבר הגיבור, מסע בתוך העיר ובתוך עצמו, מסע אשר ייתכן שהצליח וייתכן שנכשל.

גם על השאלה האם יוצר הסרט הצליח בכווונות שלו אין לי תשובה חד משמעית. יש ביצירה רגעים מרשימים מאוד, וחשיבה אשר מנסה להיות מקורית וייחודית, אבל לפרקים היא מרגישה כמו קלישאה של ניסיון לקולנוע אמנותי או מקורי. אבל יש גם רגעים בהם היצירה שוברת לפתע למקום מעט אחר, דבר אשר מעניק לה לא מעט איכויות. הסרט נראה יפה לכל אורכו, אבל ישנה חוסר אחידות בהצלחה שלו להביא רעיונות מופשטים אל המסך. תחושתי היא כי הסרט לא מצליח בכל מה שהוא מנסה, דבר מובן מעצם היותו סרט ניסיוני וכשמו כן הוא – יש בו בחינה מחדש של השפה הקולנועית, והרצון לייצר סוג קולנוע אחר יכול להוביל גם לנתיבים פחות מקוריים מן הצפוי.

הדבר גם מוביל לסרט רחוק מאוד מטעמו של קהל המיינסטרים, אשר דומה כי בימים אלו הוא מוכן פחות ופחות לקבל צורות קולנועיות שאינן טיפוסיות. מדובר בסרט הפונה רק לחלק קטן מקהל שוחרי הקולנוע, וגם עבורם מידת ההצלחה של הסרט תלויה במידת הפתיחות והרעננות ביום האקטואלי בו תתקיים הצפייה. אולם, ומעבר לכל הסתייגות, מדובר ביצירה שמרשימה בתעוזה שלה ולכן יש לברך על כך שמצאה את דרכה למסכי הסימנטק, גם אם הקהל אשר יצפה בה יוותר מצומצם.

/// התמונות באדיבות הבמאי