״לאהוב אותה״, סקירה

הנה סרט שיש לו את כל נתוני הפתיחה על מנת להפוך לסרט מעניין, אולי אפילו לסרט חשוב: ״לאהוב אותה״ (Freeheld) מבוסס על סיפור אמיתי שכולל גם התמודדות עם מחלה, גם סיפור אהבה לא שגרתי וגם עיסוק בנושא פוליטי טעון ובעל חשיבות, המהווה חלק מן אחד מן התהליכים החברתיים הכי מסקרנים שעוברים במאה ה-21 על ארה"ב והעולם כולו. סיפור שכבר היווה בסיס לסרט תיעודי קצר זוכה אוסקר. בנוסף, הסרט נעזר בקאסט משובח של שחקנים ובעיקר של שחקניות. אולם, בפועל מדובר בסרט שכמעט דבר בו אינו עובד, לא מבחינת יצירת הזדהות רגשית ולא מבחינת בנייה של אמירה מורכבת. אם מבודדים את הסרט לרכיביו השונים, יש בו לא מעט דברים שאמורים לעבוד גם ברמת הביצוע, אבל משהו במלאכת החיבור של האלמנטים הקולנועיים השונים פשוט לא עבד. התוצאה הסופית נראית די שטחית ובעיקר זניחה, בסרט שעל פניו היה יכול להיות אחד מן הבולטים במירוץ הקרוב לאוסקר.

הסרט מביא את סיפורה האמיתי של לורל הסטר, שוטרת מצטיינת במחוז אושן שבניו ג'רזי. על פי הסרט, חבריה לעבודה, כולל השותף שלה, לא ידעו הרבה על חייה האישים, כולל על נטייתה המינית. בראשית שנות האלפיים נרקם קשר רומנטי בין הסטר לבין אישה בשם סטייסי לי אנדרי – אישה צעירה בהרבה מהסטר. אבל הקשר היה אוהב ואחרי כשנה הם כבר גרו ביחד ואף הוציאו תעודת ידועות בציבור, בהיעדר אופציה לנישואין חד-מיניים בניו ג'רזי. זמן לא רב לאחר מכן, הסטר אובנחה כחולה בסרטן סופני. היא רצתה שזכויות הפנסיה שלה יועברו לאחר מותה לבת זוגה, בדומה למשפחות של עובדי מדינה נשואים. אלא שמדובר במחוז שמרני והמועצה המנהלת אותו (באנגלית Freeholdrs, מונח אשר היוה השראה לשם הלא ממש ניתן לתרגום של הסרט באנגלית) סירבה לבקשה. כך נולד מאבק ציבורי שנועד לנסות לגרום למועצה לשקול מחדש את החלטתה והשקפת עולמה כאחד.

את דמותה של הסטר מגלמת ג'וליאן מור, אחת מן השחקניות הגדולות של הקולנוע האמריקאי בעשורים האחרונים. דומה כי בניגוד לרוב השחקניות בנות דורה, היא מוצאת את עצמה בלב התעשייה האמריקאית גם אחרי גיל 50. מור, אשר לאורך כל הקריירה הייתה מזוהה יותר עם הקולנוע האמריקאי העצמאי (למרות כמה סרטי אולפנים גדולים פה ושם) משלבת בשנים האחרונות בין סדרת "משחקי הרעב" לבין סרטים עצמאיים העוסקים במחלות קשות שהדמות שלה עוברות. על פניו, המשחק שלה בסרט הזה לא נופל מתצוגת המשחק ב״עדיין אליס״ אשר זיכתה אותה בפרס האוסקר אשתקד – היא מצילחה להעביר קשיחות וגם פגיעות, רכות ונתינה גם ברגעים בהם היא סובלת.

בתפקיד האישה שלצידה משחקת אלן פייג', כוכבת צעירה (ובניגוד למור, לסבית) ומוכשרת שלדעתי מפגינה בסרט הזה כמה סצנות שמקנות עידון אמין לדמות אשר יכלה בקלות להפוך לקלישאה של ייצוג לסביות בקולנוע. הבעיה היא בסצנות המשותפות לשתי הגיבורות. קשה להסביר כיצד כימיה בין שחקנים נוצרת, או מדוע היא לעתים לא עובדת. הזוגיות בין שתי הגיבורת אמורה להיות הלב של הסרט, הסיבה למאבק, הקשר שיכאיב לצופים. אבל משום מה, פייג' ומור לא ממש מייצרות אינטימות, ולעתים קיימת תחושה כאילו כל אחת מהן משחקת בסרט שונה לגמרי.

הדבר הזה מתעצם נוכח ההופעה של חלק משחקני המשנה. סטיב קארל מגיע באמצע הסרט כפעיל יהודי-דתי למען שוויון זכויות להומוסקסואלים והוא נראה כאילו הוא במערכון טלוויזיוני ולא בדרמה מורכבת. את השותף של הסטר לעבודה מגלם מייקל שאנון, שחקן מרשים אך הנוטה לאקצנטריות, ובסרט הזה הוא בעיקר נראה סובל בכל רגע נתון, עם או בלי קשר למצב הנפשי בו הדמות שלו אמורה להיות.

עם זאת, המצב של השחקנים הללו טוב יותר מזה של יתר השחקנים בסרט. יש עוד לא מעט כאלו, אבל הסרט לא נותן להם לגלם דמויות של ממש. ישנם הפוליטיקאים השמרנים והרעים, הפוליטקאי הקצת פחות רע, השוטר שהוא הומו בארון ושאר השוטרים שעוברים מאדישות לתמיכה במאבק של הקולגה שלהם. את כולם הסרט מעביר בעזרת שורות בודדות שמסבירות דברים בצורה ישירה מדי. יש דמויות שמופיעות לשתי סצנות, כשברור כי חל מהפך בעמדתם בין סצנה לסצנה, אך לא ברור למה. שלא לדבר על דמותה של אחותה של גיבורה – היא מופיעה בסרט משום מקום לפתע ולא משרתת בו שום מטרה נראטיבית.

היחס הזה לדמויות המשנה הוא רק אחד מן הסימפטומים של הבעיה העיקרית בתסריט שכתב רון נייסוויינר, שבין היתר כתב את ״פילדלפיה״ (Philadelphia) של ג'ונתן דמי, סרט אפקטיבי בהרבה על מאבק לזכויות של חד-מיניים שגם חולים במחלות קשות. ב״לאהוב אותה״, דומה כי התסריטאי לא החליט במה להתמקד בסרט – בתיאור העבודה של הגיבורה כשוטרת, בבנייה של סיפור אהבה, במחלה עצמה, או במאבק לשיוויון. לכן, בכל אחד מקווי העלילה האלו קיימות קפיצות גדולות מדי בזמנים ובאופי הסיפור: יש כאן סרט מתח משטרתי שהפתרון לתעלומה שלו נמסר כבדרך אגב, סיפור אהבה שקופץ מדייט ראשון בעייתי למגורים משותפים באושר והשלמה, כאשר על הקשיים בזוגיות מדווח לנו בדיעבד. אין שום קו אחיד בתסריט, אשר הולך ומתפזר במקום להירקם למשהו אחיד.

מי שאמור היה לרקום את הסרט למקשה אחת הוא הבמאי פיטר סולט. יש לו כמה סרטים ברזומה, המוכר שבהם הוא ״הלילה של ניק ונורה״ (Nick and Norah's Infinite Playlist) בו הפגין בימוי יעיל. אבל הפעם הוא לא מצחיל לברוא יצירה בעלת חותם אישי. למעשה, לא ממש ברור מה הוא מנסה לעשות בסרט. הדבר בולט בייחוד בסצנות ליד חוף הים, שאמורות להיות המוטיב הרומנטי העיקרי, אבל נראות כלקוחות מסרט אחר והשילוב שלהן נראה שתול.

דומה כי המסר של ״לאהוב אותה״ היה חשוב לכל המעורבים בעשייה, וניכר כי הלב שלהם בהחלט עם מה שהסרט מנסה להעביר. אבל הסרט עצמו, כסיפור, כתיעוד של חיים, נותר נטול לב, נטול חיים עצמאיים של ממש. אם הסרט מצליח לעורר השראה ולרגש, זה אך ורק בשל הסיפור האמיתי, לא בזכות העשייה הקולנועית. לו הייתה העשייה מוצלחת יותר, היה יכול הסיפור להגיע לקהל רחב בהרבה ואולי אפילו לשנות דעות קדומות פה ושם.