פסטיבל חיפה 2015: צילה של יהדות פולין (דיווח רביעי של עופר)

היהודים היו חלק בלתי נפרד מן החיים בפולין עד תקופת מלחמת העולם השנייה, בה הושמדו יהודי אירופה בעיקר על אדמת פולין. אחריה, עזבו הרוב המוחלט של הניצולים היהודים את פולין החדשה. בשנים האחרונות הקשר בין היהדות לפולין צף מחדש ביצירות אמנות שונות הן בפולין עצמה והן בארץ. בפסטיבל חיפה הדבר בה לידי ביטוי דרך שני סרטים אשר הוקרנו ביום חמישי. אחד מהם הוא סרט עלילתי של במאי פולני אשר הופק כקופורדוקציה עם ישראל והשני הוא סרט תיעודי של אחד מן הבמאים הוותיקים המעניינים בארץ.

הדיבוק
Demon

זהו סרטו של הבמאי הפולני מרסין ורונה אשר נפטר בגיל צעיר לפני ימים ספורים. הסרט קשור באופן ישיר הן למנהגים קתוליים והן לפולקלור יהודי. העלילה מתרחשת על פני ימים ספורים ובמרכזה עומדת חתונה בעיירה פולנית קטנה. הכלה היא ילידת המקום, אולם החתן הוא זר, אותו אחיה של הכלה הכיר לה בלונדון. שפת אמו של החתן היא אנגלית, אבל הוא כבר דובר פולנית ברמה מספקת, אולי עקב שורשיו, אשר הסרט מותיר בכוונה לא גלויים – הוא מגיע לעיירה כאדם בעל ממון, אבל ללא בני משפחה או חברים אשר באו לחגוג עמו ביום חתונתו. גם כאשר הוא מאומץ אל חיק משפחת כלתו והמקום, דומה כי הוא עדיין זר ולכן צריך להסביר לו לעתים איך מתנהלת חתונה בפולין. לעתים דומה כי העיקר הקושי שלו הוא בשתיית כמות גדולה של אלכוהול, או לפחות זה מה שרבים מאורחי החתונה חושבים בשלב הראשון של הסרט.

זאת מפני שכבר מראשית בואו של החתן דברים אחרים מטרידים אותו, לצד האהבה לכלתו החדשה. הסרט נפתח בתמונה של דחפור ברחובות העיירה ואנו למדים מהר מאוד כי התושב החדש אכן מתכוון לעסוק בבנייה – גם שיפוצים בבית סבה של כלתו, אליו הוא צפוי לעבור, וגם שאיפות גדולות יותר, כמו לבנות גשר מעל האגם הסמוך לעיירה. גשר אשר הוא מביע תמיהה על העדר קיומו, תוך הבעת תחושה של ביטחון מוקדם בקיומו העתידי של הגשר. אבל תוכניות הבנייה שלו נדחקות הצידה כאשר הוא מבחין בשרידי שלד אדם בעודו חופר בחצר לשם תחילת העבודות. אחרי המציאה של הגופה, חזיונות של אישה יהודיה צעירה מתחילים לפקוד אותו, לצד חזיונות אחרים.

בחלקו הראשון של הסרט, ההשתלטות האטית של הדיבוק על נפשו, ובהדרגה גם גופו של החתן, נבנית כסרט אימה מסורתי, כאשר מן הבחינה הטכנית הסרט עשוי היטב. אבל האימה אינה מה שעניין את יוצרי הסרט ולכן דווקא כאשר הוא מגיע למערכה השלישית, טכניקות האימה מפנות מקום לטובת עשייה אשר מדגישה יותר את המצב של הדמויות. כולל דמות של מורה ותיק, היהודי האחרון בעיירה, זה שאולי זוכר את הדמות אשר מתחילה להשתלט על גוף החתן. הסרט משלב לכל אורכו גם טונים קומיים יותר, אבל ככל שהוא מתקדם המימד הסימבולי תופס בו יותר ויותר נפח. גם אם לא כל דבר בסימבוליזם של הסרט עובד, היצירה בכלולתה כן מצליחה לומר מספר דברים מעניינים על החברה הפולנית של ימינו.

הדמות אשר מייצגת את הקולקטיב הפולני בסרט הינה דמותו של אבי הכלה. במהלך הסרט הוא אומר "כל הארץ הזו בנויה על קברים", משמע העם הפולני קבר את זכר היהודים באדמה ובנה תרבות חדשה מעליו. האב שואף לא להתייחס למאורעות העבר ולצילם, המתגלה מחדש בהווה. הוא שואף לייצר מראית עין של מורשת פולנית אשר ילדיו ימשיכו, מלבי להתייחס לכך שההיסטוריה של פולין כללה גם נוכחות מסיבית של יהודים. אולם בני הדור הצעיר, להם הוא שואף לפנות את הדרך, רוצים להיפתח לעולם הגדול, דרך דמות החתן. אולם החתן מביא להם לא רק את הניחוח של לונדון, אלא גם חפירה לצורך בנייה מחדש. ולא ניתן לבנות ללא הכרת העבר. הסרט מתכתב במידה מסוימת עם ״הניצוץ״ של קובריק (בין היתר דרך פסקול המכיל מוזיקה של פנדרצקי), סרט אניגמטי יותר, שאחד מן הכיוונים לפירוש שלו מדבר על הנוכחות של הילידים האמריקאים בתת-המודע של ארה"ב שנבנתה על הגב שלהם. באופן דומה, היהודים מתפקידים ב״הדיבוק״ כאינדיאינים של פולין המודרנית – לא ניתן להתנתק מן הקשר שלהם למקום ומן המיסטיקה היהודית אשר מתגלה ורודפת.

כיאה לסרט פולני ״הדיבוק״ מצולם נהדר ומשוחק היטב. אולם לצד הקאסט הפולני, התפקיד הראשי של החתן מגולם באופו וירטואזי ומגוון בידי איתי טיראן. דומה כי בפסטיבל חיפה של השנה הוא מציג את שתי התצוגות הטובות ביותר שלו כשחקון קולנוע, בשני תפקידים שדומה כי רק הוא יכול לגלם – הן ב"היורד למעלה״, אשר עושה שימוש נהדר ביכולת הקולית שלו, והן ב״הדיבוק״ בו טיראן מדבר בפולנית, אנגלית וידייש, מעוות את גופו ומשחק למעשה יותר מדמות רדופה. טיראן מעניק לסרט מימד אקספרסיונסטי, אשר מהדהד את המסורת של הפקות "הדיבוק" של ש. אנ-סקי בתיאטרון העברי. במידה רבה, נשען על המראה היפה שלו ועל הזרות שלו לסיטואציה, הן לתרבות הפולנית והן לסגנון המשחק של יתר השחקנים. גם לפני השתלטות הדיבוק, החתן שמגלם טיראן הוא דמות אשר מחפשת שורשים חדשים, אבל נותרת נטולת זהות חד משמעית. השם שלה עובר שינוי בראשית הסרט – מפייטון המכונה פיטר, הוא הופל לפיוטר הפולני, ואולי למעשה שמו הוא אחר לחלוטין בסופו של דבר.

יתומי המהפכה

בסרטו החדש, מספר הבמאי הותיק יגאל בורשטיין את סיפורה של משפחתו וגם את סיפורו האישי, הכרוך בתמורות של שמו הפרטי. בחייו הבוגרים בישראל הבמאי מכונה יגאל, אולם בנעוריו בפולין שמו היה יז'י. בילדותו באנגליה כונה ג'ורג', אבל הוא בכלל נקרא על שם המנהיג בולגרי-קומוניסטי גאורגי דימיטרוב. שינוי השם מהווה ביטוי בסרטו של בורשטיין לדינמיקה שברירית של זהות, אולם מדובר במסע אשר כמה להשתלטות של העבר, השתלטות שלא לגמרי מגיעה. הבמאי שואף לחדש את הקשר עם הוריו, אשר בחייו מרד בהם ובעיקר בערכים בהם האמינו. אבל החיפוש אחר העבר המשפחתי מגיע אחרי ניתוק עמוק מן המורשת ולאחר קריסת האידיאולגיות אשר עיצבו את משפחתו הענפה של הבמאי.

בורשטיין אינו נראה בסרט, אך הוא מלווה בקולו מסע ברחבי אירופה בעקבות הוריו ובני משפחה אחרים, מסע אשר אירופה הנראית בה כפי שהיא נראית כיום לא קשורה באמת לעולם של הוריו. כפי שישראל של היום, אשר גם היא מצולמת בסרט, לא באמת קשורה לתחושות אשר הבמאי מבטא בדבריו, הן כלפי ההווה והן כלפי העבר. בורשטיין גם משתמש בקטעי ארכיון המתארים את התקופות השונות הנידונות בסרט (רוב המאה ה-20, בעצם) אך דומה כי גם קטעים אלו לא ממש לוכדים את הסיפור המדובר, שהוא גם סיפור משפחתי וגם סיפור של אכזבות פוליטיות. דומה כי הדימוי תמיד נותר מנותק מן האידיאל, הקונקרטי מנותק מן המחשבה.

זהו סרט על קשר משפחתי, אך הוא מכיל יתמות בכותרתו. הוריו של בורשטיין, אשר ביקשו לנתק את עצמם מן הקהילה היהודית ולאמץ זהות שעיקרה פוליטית קומוניסטית, נותרו יתומים מן האידיאולגיה שקרסה בסופו של דבר ורדפה אותם. בעקבות בנם הם מאמצים זהות חדשה של יהדות ישראלית, אשר דומה כי גם ממנה כולם נותרו מנותקים, או נותרו בלי חיבור שלם. דרך סיפורם של מכרים ובני משפחה אחרים, אשר עמדו בצורה שונה במבחן הנאמנות לאידיאלוגיה (ויש יותר מאידיאולגיה אחת בסרט, אף כי הקומוניזם תופס נפח חשוב), בורשטיין מנסה לברר לא רק כיצד נוכח הקשר בין הוריו לבינו במציאות של ישראל של ימינו, אלה גם האם יש קשר הדוק בין נאמנות פוליטית לחיים בישראל כיום. בורשטיין הוא אינטקטואל אשר כל סרטיו מכילים יותר שאלות מתשובות וכזה הוא גם סרטו החדש, אשר בולט בנוף סרטי תיעוד העבר המשפחתי בזכות היכולת הסיפורית הנהדרת של היוצר, המשלבת מבט מעמיק על טרגדיות לאומיות ואישיות ועושה את הכל בשילוב של חוש הומור עדין, גם ברגעים אפלים.

בסופו של דבר, הדברים המובהקים ביותר בסרט הם שלושה דימויים לכאורה משניים – נקניק הקשור לדמות אמו של הבמאי, שקיות תה הקשורות לאביו, ופחית קולה הקשורה לבמאי עצמו. מדובר באנקדוטות מבודדות וכמעט אקראיות אשר אינן מספרות את כל הסיפור, אך הבמאי יכול לנסות ולהגדיר אותן במדויק ולנסות להבין מה שונה בהקרבה האישית של כל אחד מבני המשפחה דרך שלושת הדימויים. בקולנוע של בורשטיין, הניסיון הוא העיקר. דומה כי הדימוי הכי חד משמעי בסרט הוא זה המסיים אותו, בו נראה מסך המחשב עליו נערך הסרט. האמירה של הסרט על המציאות נתונה גם לצופה אשר צורך את היצירה, עבור היוצר עצם היצירה והעלת השאלות השונות הוא העיקר.