"ילדות פרא", סקירה

תעשיית הקולנוע הטורקי הפכה בשנים האחרונות לאחת מן התעשיות הכי מרתקות בעולם. מן המדינה יצאו הרבה מאוד סרטים מרתקים של מספר רב של יוצרים, גם אם לקהל אשר אינו מרבה לפקוד את פסטיבלי הקולנוע לא יצא להכיר כמעט סרטים טורקיים, או סרטים שלא ביימו בידי נורי בילגה ג'יילן. לכן, הקרנה מסחרית בארץ של סרט טורקי היא עבורי סיבה לשמחה, בטח כשמדובר בסרט ביכורים מרשים של במאית צעירה, כמו במקרה של הסרט "ילדות פרא" (Mustang) אשר בוים בידי דניז גמזה ארגובן.

אחת מן הסיבות העיקריות לפריחה העכשווית של הקולנוע בטורקיה קשורה למתח אשר קיים במדינה בין החיים המסורתיים לבין הפתיחות למערב המודרני. למעשה, חלק גדול מן הסרטים דנים בחיים בחלק אחד של טורקיה תוך כמיהה לסולם הערכים האחר – סרטים בכפר מכילים כמיהה לקדמה, בעוד סרטים המתחרשים בעיר לא פעם מביעים ערגה לקיום פשוט יותר ומחובר יותר לשורשים הטורקיים.

במסגרת הזו, סרטה של גמזה ארגובן מתרחש בכפר בצפון מזרח טורקיה והוא מהווה כתב האשמה בוטה כנגד המסורת הטורקית, בעיקר בהקשר של דיכוי החופש של נשים. לכאורה הוא מתייחס רק למשפחה אחת, אבל יש בו מבט ביקורתי על המסורת ועל מקום האישה בחברה לא רק לגבי החברה הטורקית, אלא גם לגבי כל חברה מסורתית.

הסרט עוסק בחמש אחיות בגיל ההתבגרות, אשר הוריהן אינם בין החיים. הנערות חיות בבית עם סבתן ודודן. בראשית הסרט אנו צופים בהן ביום שגרתי של חופש והנאה – רחצה בים בחברת נערים בני גילן וטיול בפרדס. במהלך היום הזה, מעשה אשר ייראה תמים עד לא מעורר תשומת לב בקרב רוב הצופים, ירתיע שכנה של המשפחה. כתוצאה מדבריה, מחליטים הדוד והסבתא כי הבנות יכנסו למשטר צניעות ומשמעת מחמיר. בין היתר, הכללים החדשים על פיהם מתחיל להתנהל בית המשפחה מונעים מן הנערות כל יציאה החוצה שלא בחברת מבוגר. ולא מדובר רק ביציאה פיזית, אלא נמנע מן הבנות קשר עם העולם באמצעות פלאי הטכנולוגיה. אמנם הכללים החדשים אינם מאפשרים יציאה לבית ספר, אבל כתחליף מאורגנת תוכנית למידה יעילה יותר בבית, אשר מתמקדת בהכנת הנערות לתפקיד היחיד אשר יוכלו למלא בחיים על פי השקפת הדור המבוגר – עקרת הבית. כולל למידה מדוקדקת של כללי הבישול. לפני שעובר יותר מדי זמן, לומדות הבנות כי המשפחה גם תדאג למציאת הבעל, כאשר עליהן רק להגיש תה בטקס השידוך המסורתי ולהסכים להתחתן (סירוב אינו באמת אופציה).

יחסית לסרט שדן במאבק לשחרור האישה בחברה המודרנית, יש חשיבות לכך שהנשים המבוגרות במשפחה מדכאות את רצון הצעירות לא פחות מן הדוד הסמכותי. בכך, גם הדמויות אשר ללא ספק מצויות בצד שהסרט יוצא נגדו לא מוצגות בצורה שטנית, אלא כמייצגות של תפיסת העולם אשר במידה רבה כבלה גם אותן בעבר. או שיש קסם ביכולת שלה לשמור על סדר וכבוד, בניגוד להשפלות ולכאב הרומנטיים שהם תוצאה של חופש. גם בסצנות האבסורדיות ביותר בסרט, אף דמות לא מאבדת את המימד האנושי שבה. מובן לכל הדרך כי טובתן של הנערות ניצבת בראש השאיפות של כל בני המשפחה, גם אלו אשר הסרט מציג את תפיסת העולם שלהן כשגויה מן היסוד. הסרט אמנם מהווה תעמולה נגד המסורת, אבל לא חשתי כי הוא מתנשא על המבוגרים או על דרכיהם, אלא מבקר אותם מתוך אמונה כי הדרך האלטרנטיבית טובה יותר. הכוונה היא לא שהסרט מצדיק את הכפייה – אין לי ספק כי הסרט יכעיס עד מאוד אנשים המאמינים בהשקפת עולם מסוימת אם יצפו בו. אבל נדמה כי הסרט לא יזכה לצופים רבים מסוג זה, שכן הבמאית מודעת היטב לכך שהרוב המכריע של קהל היעד שלה, הן במולדתה והן בעולם, יהיה בעל השקפת עולם ליברלית.

הבחירה במספר האחיות מהדהדת את סרטה של סופיה קופולה "חמש ילדות יפות" (The Virgin Suicides), הדהוד אשר אני חש כי אינו מקרי. ניתן לראות השפעה של השפה הקולנועית של קופולה על גמזה ארגובן, בעיקר בשימוש הפיוטי לפרקים במצלמה ובעיקר באור השמש, אשר הופך לגיבור של חלק מן הקומפוזיציות בסרט. אך במהות, למרות הדמיון הבסיסי בעלילה, מדובר בסרטים בעלי אופי שונה בתכלית. הסרט של קופולה הסתכל על המשפחה האמריקאית במבט מעט מרוחק, התייחס לבנות הכלואות כסוג של מיתוס שבו לא באמת ניתן לדעת כיצד הן חשו באמת. "ילדות פרא", למרות העוצמה החזותית שלו, ממוקם באופן מובהק בטורקיה העכשווית. כפי שאמרתי, הסרט מכיל מספר רגעים של שירה חזותית וכמה סצנות בהן המסורת ההזויה נראית אבסורדית, אבל ביסודו זהו סרט ריאליסטי הזועק לעזרה נוכח מציאות קשה. זהו גם יותר סרט על נקיטת פעולה, ולא רק סרט על דיכוי.

הזעקה הזו מתבטאת בעיקר דרך הדמות הראשית בסרט, זו של האחות הצעירה ביותר, אשר יש לה מעט יותר מרווח נשימה לפני שתוצע גם היא למטרות נישואין. זו הדמות אשר הסרט מסופר דרך העיניים שלה, היא זו אשר חווה את אובדן החופש ומאוחר יותר גם אובדן של חלק מן האחיות לטובת חיי הנישואין המסודרים. לכן, הסרט מסופר מנקדות מבט שעדיין מוקסמת מן העולם כמו ילדה, בשלבים ראשונים של גיל ההתבגרות. מכיוון שהיא רואה את כישלון האחיות הגדולות שלה, האחות הקטנה הזו מצליחה יותר בהחדרת דרכי ביטוי של בחירה אישית לבית המסוגר.

הדבר מגיע לשיא בסיקוונס הבריחה אל משחק כדורגל, אשר האחות הקטנה יוזמת. עקב עונש על התנהגות אוהדים, הקבוצה האיזורית אותה אוהד הדוד, טרבזונספור, סופגת עונש של כניסה לנשים בלבד למשחק. בנות הכפר יוזמות הגעה למשחק ולמרות שגם בתנאים אלו הדוד מסרב כי הנערה הצעירה תצפה במשחק, הבנות מצליחות לברוח ומגיעות למגרש. חדי העין ישימו לב כי הן מעודדות לא את הקבוצה המקומית אלא את היריבה, גלאטסראיי, אחת מן הקבוצות של העיר איסטנבול. איסטנבול מוצגת בסרט כיעד, כמקום שהוא אמנם לא גן עדן, אבל כן מקום מודרני ופתוח. מקום בו הנערות יוכלו לפרוח, לו רק ימצאו את הנתיב אשר יכול להוליך לשם.

סיקוונס היציאה למשחק הכדורגל הוא רק אחד מתוך מספר סיקוונסים מרשימים מאוד בסרט, אשר מהווים יחידה עלילתית מוצלחת בפני עצמם, אך גם מראים את התקדמות הן בעלילה והן בעיצוב הדמויות. רגעי קסם נוספים טמונים בכל מפגש של הגיבורות עם גבר שאינו קרוב משפחה – בין אם מדובר בשידוך כפוי, פרטנר רומנטי מבחירה, או נהג משאית אשר מתגלה כבעל תפקיד מפתח לגבי יצירת קשר עם שאר העולם.

הסרט מתאר תרחיש אשר עשוי להיראות כבלתי אפשרי לצופים רבים, אך שומר על אמינות לכל אורכו ומצליח לקרב את הקהל אל העולם הזר של הדמויות. הבמאית עושה זאת בזכות ההחלטה לשלב בסרט הרבה מאוד רגעים של הומור, דבר המקל על חווית הצפייה מבלי לרדד את הסרט או לפגום במסר החזק שלו. למרות שמדובר בסיפור אפל המכיל כמה רגעים קודרים במיוחד, השימוש הרב שעושה הבמאית באור מעניק לו גם גוון מעט אופטימי. כשם שזהו סרט על דיכוי, זהו גם סרט על למידה. הבמאית לא שוכחת לרגע כי יש לנערות על מה להילחם, וכי יש יופי בעולם – קיים ים שניתן לרחוץ בו, ובתום כביש של מאות קילומטרים שוכנת איסטנבול.