אופיר 2015: מבט מעמיק לקטגוריות התסריט, שחקנית המשנה והשחקן הראשי

כבר יממה שמסוף ההצבעה לפרסי אופיר 2015 פתוח, ויש כאלה שכבר סיימו את חובותם או חובתן הרבה לפני שייסגר בלילה של יום רביעי הקרוב. אישית, אני עדיין רוצה להתלבט ולהתנדנד, לפקפק בקטגוריות שבהן ברור לי למי אצביע ולהרהר לכאן ולכאן בקטגוריות בהן אין לי עדיין אפילו מושג מה לעשות. האם להצביע מהבטן או מהראש? לתת את קולי למועמד או המועמדת שהכי שבו את ליבי גם אם אני מנחש שלא יהיה להם סיכוי? אני מעריך שזו השיטה שאנקוט בה, משום שאני לא מאמין גדול בהצבעות אסטרטגיות למיניהן, וגם כי תמיד הטפנו לזה כאן בסריטה. אלא שהשנה הכוח והנטל המסויימים של ההצבעה חלים גם עלינו, ואני מתחיל להבין יותר ויותר את חברי האקדמיה שאמרו לי בעבר דברים שנשמעו משונים וכעת הם מובנים. בעיניי, זו שנה טובה מאין פעם לקיים את סדרת הפוסטים שלנו הסוקרת את המועמדים הסופיים, שאותה אנחנו מכנים ״מבט מעמיק״, שיכולה לעזור גם למתלבטים שכמותי וגם לקהל הרחב שכרגיל, לא שמע על הרוב המוחלט של הסרטים ומוזמן להכירם טיפה יותר יותר.

עם פתיחת ההצבעות אור החל במלאכה, וניגש לקטגוריות העריכה, הבימוי ושחקן המשנה. בחלקי נפלה הזכות לחלוק מחשבות ולמצוא סטטיסטיקות על שתיים מקטגוריות המשחק הנוספות, השחקן הראשי ושחקנית המשנה, וכן על קטגוריית התסריט הטוב ביותר, אהובתנו ההפכפכה והסוררת. מחר יגיע עופר עם קטגוריות הסרט הטוב ביותר והשחקנית הראשית, להשלמת סטרייק בקטגוריות המרכזיות, וגם הרחבה על הנעשה בגזרת המוזיקה ובקולנוע התיעודי לסוגיו. לצורך רענן אפשר להביט ברשימת המועמדים המלאה, למרות שבכל פירוק של קטגוריה אזכיר את המועמדים בה. נתחיל עם התסריטאים והתסריטאיות ונמשיך עם השחקניות והשחקנים.

התסריט הטוב ביותר

המועמדים הם:
ארז תדמור, שלמה אפרתי – "ארץ פצועה"
יבגני רומן – "האיש שבקיר"
אלעד קידן – "היורד למעלה"
שמי זרחין – "המילים הטובות"
טובה אשר, ענת אשר – "נדיה – שם זמני"

חלק מהיחסים המורכבים שלנו כאן בבלוג עם הקטגוריה הזו אינם קשורים בהכרח לתסריטאות בישראל, אלא לכך שהקטגוריה הזו כמעט אף פעם ולא עומדת בפני עצמה. כמעט תמיד צריך לבדוק מה נעשה באיזורי הסרט והבימוי כדאי לדעת לאן נושבות הרוחות. אז ״ארץ פצועה״ וה״מילים הטובות״ הם היחידים שמועמדים בכל שלוש הקטגוריות הללו, מה שהופך אותם לפייבוריטים בכל אחת מהן. באופירים הקשרים בין פרסי התסריט לבימוי ומשם גם לפרס הסרט חזקים אפילו יותר מאשר באוסקרים. באקדמיה האמריקאית מסוגלים להעניק לסרט שתסריטו יוצא דופן את הפרס בלי קשר לקטגוריות האחרות, או לנסות ולצ׳פר סרט אהוד כמעין פרס ניחומים (נגיד לסרטי אינדי או סרטים של טרנטינו). באקדמיה הישראלית זה כמעט ולא קורה. המשולש סרט-בימוי-תסריט הביא לזכייתו של ״בית לחם״ על-פני תסריטים כמו ״מי מפחד מהזאב הרע״ ו״שש פעמים״, והשנים האחרונות מוכיחות שכך זה קורה כמעט תמיד. אשתקד אמנם פוצלו קטגוריות הסרט והבימוי, אבל טליה לביא זכתה גם כבמאית וגם כתסריטאית על ״אפס ביחסי אנוש״. ב-2005 לא זכה אייל חלפון בפרס הבימוי על ״איזה מקום נפלא״, אבל התסריט הלך יד ביד עם פרס הסרט. כנ״ל יוסף סידר עם ״ההסדר״ בשנת 2000, שוב חלפון עם ״קרקס פלשתינה״ ב-1998. בקיצור, אם אתם רוצים לדעת איזה תסריט זכה בכמעט כל שנה נתונה באופיר, פשוט בדקו מי זכה בפרס הסרט. היוצא מן הכלל האחרון היה אסי דיין ב-1997, שלקח הביתה אופיר על תסריט והשאיר את כל האחרים ל״עפולה אקספרס״.

מבין השניים שמסוגלים לבצע את הסוויפ, שמי זרחין הוא בכל זאת המועמד המוביל. ראשית, כל תסריטיו היו מועמדים, ועל ״אביבה אהובתי״ הוא כבר זכה, בעוד עבור כל שאר המתחרים זוהי מועמדות ראשונה בקטגוריה הספציפית הזו. שנית, המכשירים העלילתיים המשוכללים של זרחין כבר מוכרים מאוד לכל, יחד עם שנים של עריכת תסריט עבור אחרים ואפילו חקיינים פה ושם, שמיצבו והבליטו את סגנונו. ייתכן שיהיה לכך גם אפקט שלילי, של עייפות החומר, ובמקרה כזה ייכנס לתמונה ״ארץ פצועה״. ארז תדמור אמנם חתום לבדו על הבימוי של הסרט, לראשונה בקריירה שלו, אבל את התסריט כן כתב במשותף, עם שלמה אפרתי. התפניות העלילה המפתיעות והדרמה הדחוסה שבליבו של ״ארץ פצועה״, בהחלט מעניקים מרוויחים לו כאן מקום, ויכול להיות שידברו אל לב חברי האקדמיה.

שלושת המתמודדים הנוספים הם שלושה תסריטים סופר-מקוריים יחסית למה שהקטגוריה הזו רגילה אליו, אז שאפו גדול לאקדמיה שלא הלכה על האוטומט. ״היורד למעלה״ של אלעד קידן מתמודד אף הוא על פרס הסרט, אבל נעדר מקטגוריית הבימוי כחלק מהריקוד הזוגי והזיגזגי שלו ושל ״ציפורי חול״, שכאילו מחפים זה על ההיעדרות של רעהו בכל קטגוריה. התסריט של ״היורד״ הוא כנראה הייחודי ביותר לא רק מבין חבריו לקטגוריה, אלא בכלל מבין היבול הקולנועי השנה. מדובר בסוג של קומדיה קיומית, שהמבנה העלילתי שלה קשור לטופוגרפיה של חיפה, והיא מורכבת מווינייטות קצרות ואגביות לכאורה, המתחברות לסימפוניה כבירה אך צנועה.

מבנה מסוג זה אפשר לשייך גם ל״האיש שבקיר״, אבל סרטו של יבגני רומן שונה מאוד בטון ובקצב שלו. מדובר במותחן טוויסטים לכל דבר ועניין, המתרחש כולו בדירה אחת ומכיל תעלומה מרכזית המתפצלת למספר תתי-מסתורין. המקרה של ״נדיה – שם זמני״ הוא המורכב מכולם, משום שכאן אני באמת לא בטוח איך ומדוע הפרידו חברי וחברות האקדמיה בין תסריט ובימוי. בסרטה של טובה אשר יש יסודות מלודרמטיים מובהקים, סיפור גדול מהחיים המתפרש על פני 20 שנים מחייה של אישה שנולדה כפלסטינית ונאלצה לשוב לישראל כישראלית ולהתחזות בכל יום מימיה, אך הוא מבויים באיפוק ובריסון ואף מצולם בריחוק והקפדה (לפרס הצילום הסרט כן מועמד). התסריט, שכתבה אשר יחד עם בתה ענת, עוסק בין היתר ביחסי אמהות ובנות, יחד עם בחינה מתבקשת של המקום בו אנו חיים וסוגיות העולם מתוך הישראליות. כך שיחד עם השמחה שלי שבראותו כאן, מגיעה גם תמהון קל נוכח ההיעדרות שלו מקטגוריית הבימוי. הייתכן שחברי האקדמיה אהבו את הסיפור, אבל לא את אופן סיפורו?

שחקנית המשנה הטובה ביותר

המועמדות הן:
פלורנס בלוך – "המילים הטובות"
אסי לוי – "חתונה מנייר"
מלי לוי-גרשון – "פלאפל אטומי"
דבורה קידר – "ציפורי חול"
יובל שרף שבן – "ירח בבית 12"

אם בשנות הסיקור הראשונות שלנו את פרסי אופיר התחושה הייתה שצריך ממש לגרד חמישיות בקטגוריות המשחק הנשי, הרי שלפחות בשנתיים-שלוש האחרונות מצב התפקידים הראויים לשחקניות השתפר פלאים, לפחות אם נשפוט על פי המועמדות לאופיר. מבין חמישיית הסרט הטוב ביותר – שהסיבה שאני שב ומזכיר אותה הוא שיש למועמדיה יתרון בסבב ההצבעות השני בשל הקרנות נוספות שסרטים אחרים לא מקבלים אוטומטית – רק ״המילים הטובות״ ו״חתונה מנייר״ השכילו לאזן בין גברים ונשים ולזכות במועמדויות גם כאן וגם בקטגוריות המשחק הגברי. ״ארץ פצועה״ הוא סרט ״גברי״ יותר, שלא הצליח לנכס לעצמו מועמדות בקטגוריה זו או באחותה הגדולה (שעליה עופר ירחיב מחר), וכך גם ״היורד למעלה״ שבמרכזו שני גברים, בעוד ״באבא ג׳ון״ בעיקר סבל מהנאחס האופירי של התקנון לפיו אסור לשחקנים ושחקניות שאינם מישראל להיות מועמדים. את שלוש המקומות הנותרים מיהרו לתפוס ״ציפורי חול״, שאמנם מובילים אותו שני גברים אבל הנשים בו גונבות את ההצגה פעם אחר פעם, נציגה לאנסמבל המרשים של ״פלאפל אטומי״, ואחת משתי האחיות שמובילות את עלילת ״ירח בבית 12״ שהוא סרט ״נשי״ באופן מובהק יותר. אם הייתי צריך להמר בשלב הזה, יכול להיות שהזוכה דווקא לא תבוא מאחד משני הסרטים המועמדים גם לפרס הסרט, כפי שטענתי קודם.

לדבורה קידר כבר יש אופיר אחד בבית, על תפקידה ב״נקמתו של איציק פינקלשטיין״, וכמובן תהילת עולם נצחית בזכות היותה אמא של בנצי מסדרת סרטי ״אסקימו לימון״. השחקנית הנהדרת הזו עושה ב״ציפורי חול״ מעשה לאורה ריבלין ב״ההיא שחוזרת הביתה״, ופשוט משכיבה מצחוק בכל פעם שהיא מגיחה אל סצנה שבכלל לא הייתה שלה במקור, אבל הופכת אותה לכזו. באותו האופן לא הייתי פוסל בשום שלב את אסי לוי של ״חתונה מנייר״. לוי אמנם זכתה כבר פעמיים (ראשית על ״אביבה אהובתי״, משנית על ״קשר עיר״), אבל גם הפעם מעניקה את מלוא העוצמה הדרמטית שלה לסרט שאמור בכלל להתרכז בעיקר בדמות של בתה הלוקה בשכלה, ולא מעט בזכותה שתי הדמויות זוכות בתהליך קבלה שאותו יצטרכו לעבור. הסצנה שלה לבדה במכונית היא בית ספר למשחק.

אם כבר הזכרתי סצנה אחת ששווה מועמדות לאופיר, השנה נמצאה ההוכחה שלפעמים קולנוע לא צריך יותר מפרצוף, טלפון ציבורי ורכבת עוברת (לתשומת ליבו של הקורא ז׳אן-לוק גודאר). במיוחד אם אלה הפנים של יובל שרף, שלה כבר שתי מועמדויות עבר ("איים אבודים", "פלאות"), והיא מנצלת את מלוא נוכחותה ב״ירח בבית 12״. שתי הקנדידטיות שנועלות את הרשימה הן שתי טירוניות לכאורה, אבל לשתיהן קילומטראז׳ נאה בתעשייה. פלורנס בלוך, שאותה אנחנו מרבים להלל, מועמדת זו הפעם הראשונה לאופיר, וסוגרת ארבע מועמדויות בארבע קטגוריות המשחק לסרטו של שמי זרחין. אם הסרט אהוב ברמה שמעידות המועמדויות שלו, בהחלט יש לה סיכוי לזכות בתור הדודה צופנת הסוד של שלושת האחים היוצאים למסע לגילוי שורשיהם בסרט.

לבסוף, נוסיף ונהלל את מלי לוי-גרשון, המרעננת הרשמית של הקולנוע הישראלי. אחרי שני תפקידים מעולים בשנה שעברה (״זינוק בעלייה״, ״התאבדות״) ועוד אחד השנה (״ציפורי חול״) היא מרוויחה את המועמדות שלה דווקא על הקומדיה המטורפת של דרור שאול, ״פלאפל אטומי״. לוי-גרשון מבצעת סיבוב פרסה מתפקידיה הקודמים ומגישה בעלבוסטה קולנית שמנהלת דוכן פלאפל מתנייד בשטחי אש דרומיים, מכינה פיתות לחיילי צה״ל תוך שהיא מחזיקה את הדרג הפיקודי בביצים, וגם מפתה מפקח או״ם גרמני. אבל אפילו אם היא הייתה מגלמת מנה פלאפל וזוכה על כך באופיר, לא הייתם והייתן שומעים ושומעות אותנו מתלוננים.

השחקן הראשי הטוב ביותר

המועמדים הם:
רועי אסף – "ארץ פצועה"
רועי אסף – "חתונה מנייר"
אסף בן שמעון – "המילים הטובות"
משה איבגי – "מלחמת 90 דקות"
עודד תאומי – "ציפורי חול"

אחת הקטגוריות המבלבלות לקריאה, אבל נדמה שגם אחת הקלות לניחוש. כפי שאפשר לראות מיד, יש כאן פעמיים רועי אסף, זוכה האופיר על ״המשגיחים״ ואחד המטאורים הלוהטים של הקולנוע הישראלי, שאסף לעצמו גם מועמדות על תפקידו ב״המילים הטובות״ כשחקן משנה. אותו הסרט שעליו מועמד אסף בן שמעון, שחוזר לאופירים אחרי היעדרות בת חמש שנים מאז ״התגנבות יחידים״ עליו היה מועמד. הספקולציות הן לא רק האם חברו לקאסט של רועי אסף יכול לנצח אותו, אלא האם רועי אסף של ״חתונה מנייר״ יכול לנצח את רועי אסף של ״ארץ פצועה״, שהוא המוביל לזכייה. שני התפקידים השונים מאוד, האחד של שוטר בסיטואציה בלתי אפשרית והשני של צעיר המגלה רגשות לעלמה הלוקה בשכלה, רק מראים כמה ורסטילי השחקן הזה וכמה הוא רב-עוצמה בהחצנת קונפליקט פנימי מורכב. וכמה פעמים כתבתי אסף בפסקה האחרונה, יא אללה.

היחיד שיכול להתפאר בהישג משולש כמו זה בקטגוריות המשחק לאורך השנים, הוא משה איבגי. למעשה, אצלו זה עניין שבשגרה – כמה וכמה פעמים הוא התמודד מול עצמו, בכל התפלגות אפשרית בין הקטגוריות (פירוט בתגובות לאור דיון שהחל שם). והנה אמרנו משה איבגי מספיק פעמים והוא מופיע, כלומר מועמד גם השנה. העניין עם איבגי הוא שבכל פעם שהוא מועמד לאופיר, במיוחד בשנים האחרונות, זה הכל חוץ ממועמדות אוטומטית שלא מוכיחה את עצמה. איבגי, כיושב ראש ההתאחדות לכדורגל שעל כתפיו מונח גורל המדינה ב״מלחמת 90 הדקות״, הוא הדבר הכי טוב בסרט ובענק. ואני מדבר על סרט שבו נורמן עיסא האהוב עושה שטיקים אהובים של נורמן עיסא. מלבד אינספור המועמדויות שלו, לאיבגי יש כבר שלושה אופירים בבית (לא כולל אלה של בתו) – שניים כשחקן ראשי (״שורו״, ״חולה אהבה בשיכון ג׳״) ואחד כשחקן משנה (״מטאליק בלוז״).

הייתי שמח לפאר ולהלל גם את הישגיו של השחקן הוותיק והמוערך עודד תאומי, אלא שזו הפעם הראשונה שהוא מועמד לאופיר, למרות שהוא זקן המועמדים ומשחק בקולנוע הישראלי בערך מאז שיש קולנוע ישראלי (נדמה לי שתפקידו הראשון הוא ב״הם היו עשרה״). תאומי מגלם את הדמות המסתורית ביותר במותחן הבלשי ״ציפורי חול״, המתגלה כגופה צפה בירקון בסצנה הראשונה ולאחר מכן אנו נחשפים בפלאשבקים לחייה והתפלחויותיה ללוויות מסיבות שיתבררו בהמשך, עד שהיא משתלטת על הסיפור לחלוטין ומובילה אותנו לגלות מי הפך אותו לאותה גופה ומדוע. בהחלט יכול להיות שבניגוד לסרטו של אמיר וולף, בקטגוריית השחקן הראשי דווקא יקרה הפוך, והשנה הוותיקים הם אלה שיפנו את הבמה לצעירים.

בהצלחה למועמדים והמועמדות, וגם לחברי וחברות האקדמיה בהצבעות. שובו אלינו מחר לחלק של עופר בסדרת הפוסטים של מבט מעמיק על המועמדים לפרסי אופיר לשנת 2015.